פסקי דינים – איסור גניבת דעת – חלק ב' – שידוכין והתרמות

1. נחלקו הפוסקים במקרה שעושים מגבית, אם מותר לנדיב לומר שהוא תורם סכום כסף גדול יותר ממה שהוא מתכנן לתרום באמת, כדי לשכנע אחרים לתרום סכומים גבוהים יותר ((בגמ' סוכה דף כט "בשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים נמסרים למלכות.. ועל שפוסקים צדקה ברבים ואינן נותנים" וכתב מהרש"א שם "מנהיגי הקהילה פוסקים צדקה מרובה ואינן נותנין כולה שאומרים שלא היה דעתן לכך אלא בשביל אחרים שיתנו נדבות כראוי". מגמ' זו הוכיח בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' צז שאסור לנדיב להכריז שיתן סכום יותר גדול ממה שמתכוון לתת, אף אם כל כוונתו היא שיתנו אחרים. עוד מביא ראיה נוספת מהירושלמי ברכות פ"ז ה"ב שבזמן רבי שמעון בן שטח היה שלוש מאות נזירין שלא היה להם כסף לקנות קרבנות ורבי שמעון בן שטח סיכם עם ינאי המלך שכל אחד מהם יתרום מחצית מהקרבנות, ינאי המלך קיים את חלקו ורבי שמעון בן השטח התיר את נדרי הנזירות למחצית השניה ובכך פטר אותם מלהביא קרבנות. ינאי המלך כעס על רבי שמעון על שלא הביא אפילו קרבן אחד ורבי שמעון הצדיק את מעשיו בכך שינאי קיים את חלקו בממונו והוא בתורתו והסתמך על הפסוק "בצל החכמה בצל הכסף". ומדייק המנחת יצחק, שאף שכוונת רבי שמעון היתה לגרום שינאי המלך יתרום מחצית, אף על פי כן, היה צריך לתרץ את מעשיו, שנתן את חכמתו במקום הכסף, ואם לא היה מתיר את נדריהם של מאה וחמישים נזירים, היתה טענתו של ינאי המלך עליו צודקת. הגרי"י פישר בהסכמתו לספר תתן אמת ליעקב חלק על המנחת יצחק, וטען שמלשון המהרש"א בסוכה "שאומרים שלא היה דעתן", משמע שהיו מתרצים את עצמם כן, אבל לא זו היתה כוונתם. ובגוף הספר פ"ה סי' ג מביא עדות שהגרי"ז מבריסק גם כן סבר שמותר לומר שיתרום הרבה כשכוונתו שגם אחרים יתרמו. ובאמת שאף על הראיה שהביא המנחת יצחק מינאי המלך יש להשיב, שרבי שמעון התכוון לתרץ את עצמו כנגד ינאי המלך, אבל אם היה בכך משום גניבת דעת, לא היה מועיל התירוץ שתרם את חכמתו במקום כסף, שהרי אם היה אומר כן מלכתחילה לינאי המלך, לא היה מסכים ינאי לתרום מחצית מהקרבנות. וכן מצינו שמותר לגנוב דעת כדי להתרים אדם לצדקה כפי השיעור הראוי לו, אם אינו נותן מעצמו, במסכת כלה פ"א הלכה כא "אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים (גירסת הגר"א "מתנות לאביונים כראוי" וכן מפורש במסכת כלה רבתי פ"ב הלכה יג), פעם אחת מצאו עקיבא, אמר לו רבי רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, אמר לו הן, מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב, נטלן ר' עקיבא וחילקן לעניים, לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו, עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי, תפסו בידו והוליכו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו לפניהם, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק זה, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, עמד ר' טרפון ונשקו על ראשו, אמר לו רבי אלופי, רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ". ואם כן אם הציבור אינו נותן כפי השיעור שהוא מחויב, אין איסור גניבת דעת ומותר גם לומר על עצמו שהוא תורם הרבה.)). ונראה שאף המתירים לשקר, אינו אלא במקרה שהציבור אינו נותן צדקה כשיעור שהוא מחויב, וכוונת הנדיב המגזים הוא לגרום שאנשים יתנו כשיעור שהם חייבים ((בשו"ת יוסף אומץ סי' נז נשאל החיד"א על גבאי בית כנסת שסיכם עם אחד מהמתפללים להעלות את מחירי העליות עד גבול מסוים, כדי שאחרים יקנו ביותר מסכום זה, ואם אף אחד לא יעלה את המחיר עוד והעליה תישאר אצלו, יצטרך לשלם מחצית מהסכום שאמר בלבד. והחיד"א אסר לעשות כן, מצד איסור שקר וגניבת דעת, אם לא יתן את המחיר שאמר. ואם החיד"א אסר לעשות כן כשסיכם עם הגבאי מראש והיה ברור שכוונתו היא רק שאחרים יתנו יותר, כל שכן שללא סיכום מראש אסור לשקר שנותן יותר. אמנם דברי החיד"א אמורים כשמתכוון לרמות את מתפללי בית הכנסת כדי שיתרמו יותר ממה שחייבים, וכן מוכח ממה שכתב שם שהם עוברים על האיסור המבואר בב"ב דף ח ע"ב "ופקדתי על כל לוחציו ואפילו על גבאי צדקה", והרי אם אדם אינו נותן כשיעור שהוא מחויב, ניתן גם למשכן אותו, כל שכן שאין איסור לרמות. וכן בשו"ת דבר יהושע ח"ג יו"ד סי' לב אוסר לומר שהוא נותן סכום יותר גבוה, מצד איסור גניבת דעת, ומצד האיסור לגבאי צדקה ללחוץ. וכיון שהחיד"א אוסר לשקר – על כל פנים אם תורם כשיעור שהוא מחויב – אינו נראה שהאחרונים יחלקו עליו. כמו כן, בדברי הגרי"י פישר שהובאו בערה הקודמת אין הוכחה להתיר לשקר שתורם הרבה אף אם הציבור נותן בשיעור שהוא מחויב, שהרי אפילו אם הדיוק במהרש"א בסוכה הוא דיוק נכון, אינו מוכח אלא שאם התכוון באמת להתרים את הציבור לא ייענש שירד מנכסיו, אבל אין הוכחה שיהיה מותר. וכן אין ללמוד הלכה מהסיפור על הגרי"ז מבריסק שהיה מתיר גם אם הציבור נותן צדקה בשיעור שהוא מחויב.)).
2. על אף המבואר בעלון הקודם דין 3, שבכל מקח וממכר המוכר חייב לגלות כל פגם, אפילו אם הפגם לא יגרום שהמקח יתבטל, עם כל זה בשידוכין מצינו קולות מסוימות. יש פוסקים הסוברים שאם גילוי המום יגרום שהמשודך יתקשה למצוא שידוך ((כן כתב בספר קהילות יעקב יבמות סי' מד (במהדורות ישנות סי' לח), בענין בחור שעבר ניתוח ויש חשש שהוא פצוע דכה, אם יש חיוב לגלות לצד השני, משום איסור גניבת דעת. עיין שם שדן, הן על הבעיה ההלכתית שלדעת חלק מהראשונים דינו כפצוע דכה שאסור להתחתן עם בת ישראל ואולי הצד השני רוצה להחמיר, והן על הבעיה הבריאותית מצד כושר הבחור להוליד. וכתב שאין חיוב לגלות מצד הבעיה הבריאותית, כיון שלדעת הרופאים הוא ראוי להוליד, ואם הצד השני היה יודע את כל האמת שהוא ראוי להוליד לא היו חוששים מלהשתדך איתו. ומצד הבעיה ההלכתית, יש מקום לומר שיש איסור גניבת דעת, אף שאנו פוסקים כהסוברים שאין איסור פצוע דכה, זאת על פי מה שפסק בשו"ת חתם סופר או"ח סי' סה שאם מכר בשר שהתירו רק בהפסד מרובה לאחרים, מבלי להודיע לקונה, הרי זה מקח טעות. ואף שבנישואין אין הקידושין מתבטלים מדין 'מקח טעות', מכל מקום אפשר שיהיה איסור גניבת דעת, שהרי איסור גניבת דעת הוא אף במום שלא שייך 'מקח טעות', מכל מקום יש איסור גניבת דעת. ומסיק שבשידוכין אין איסור גניבת דעת, אם לא יוכל להתחתן אם יגלה את המום, וראייתו מהגמ' ביבמות דף מה ע"א בענין אחד שנולד מגוי שבא על בת ישראל, שייעץ לו רב יהודה ללכת למקום שאין מכירים אותו ויתחתן עם בת ישראל, שבמקום שמכירים אותו לא יתחתנו אתו מחשש שהוא ממזר, וכן פסק רבא שם, הרי שאין איסור גניבת דעת בשידוכין, אם בדיעבד לא יהיה 'מקח טעות'. ובטעם הדבר כתב שאיסור גניבת דעת הוא רק בדבר שאם המוכר היה מציע לקונה לבטל את המקח והיה מביע נכונות להחזיר את הכסף מיד, היה הקונה מעוניין בכך, אלא שהמום אינו משמעותי כל כך שהקונה מיוזמתו יבוא לתבוע ביטול מקח, מה שאין כן במום שאפילו אם המוכר היה מציע ביטול מקח ומביע נכונות להחזיר את הכסף היה הקונה מסרב, אין איסור גניבת דעת. ולכן בנישואין שאפילו אם הבעל היה מוכן לגרש לא היתה האשה מעוניינת בכך, אין איסור גניבת דעת. עוד כתב טעם נוסף, שאיסור גניבת דעת בהסתרת מידע ללא אמירת שקר הוא רק מדרבנן, ורבנן הקילו במקום שלא יוכל לקיים מצוות פריה ורביה. ועיין בעלון הקודם הערה 10 מה שהקשינו על דבריו שהאיסור הוא רק מדרבנן. אמנם בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צ דוחה את הראיה מהגמ' ביבמות, וכן בקובץ תשובות ח"א סי' קנט. בספר נשמת אברהם ח"ה על שו"ע אבן העזר סי' ה סעיף ז מביא שהגרש"ז אויערבאך הסכים לדעת הקהילות יעקב שמותר להסתיר מידע זה, אלא שאם הצד השני שואלים על כך חייבים להגיד את האמת. גם בשו"ת אגרות משה אהע"ז ח"ג סי' כז משמע שאפשר להקל בשידוכין יותר משאר מקח וממכר, שהתיר לבחורה להסתיר את העובדא שעד גיל 20 לא היה לה וסת, אף שזה חסרון גדול. ולא הזכיר בכל התשובה שיכולה להיות בעיה מצד גניבת דעת, אלא מצד 'מקח טעות', ובהכרח שסובר שאיסור גניבת דעת בנישואין הוא רק במקרים מיוחדים, ואינו דומה למקח וממכר. גם בשו"ת מהרש"ם ח"ז סי' קנב נראה שמתיר גניבת דעת בשידוכין שדן על דרך כתיבת הכתובה בכלה שאינה בתולה שעומדת להינשא לבחור שסבור שהיא בתולה "ואם יוודע להחתן יבטל הקשר", ולא הזכיר בעיה מצד איסור גניבת דעת, ועיין לקמן בהערה 12. בספר תתן אמת ליעקב פרק ה סי' לח מוכיח להתיר גניבת דעת בשידוכין ממה שכתב בהגהות מיימוניות הלכות אישות פרק יז ה"ז שמותר לתלמיד חכם לקבל ערבות על כתובה, אף שאין לה שום תוקף, כמבואר בב"ב דף קעד ע"ב, והאשה תטעה ותחשוב שיש לה ערב על הכתובה. ואפשר לומר סברא נוספת להקל בהסתרה מידע בשידוכין, שאינו דומה למקח וממכר שהדרך היא שהמוכר מגלה כל מום והקונה סומך עליו על שתיקת המוכר כאילו פירש שאין שום מום, מה שאין כן בשידוכין, כל אחד יודע שלא מקובל לגלות חסרונות מבלי שהצד השני יברר מעצמו, וממילא אין צד אחד סומך על השתיקה של הצד השני, אלא סומך על מה שבירר ומוכן להסתכן על הפרטים שלא הצליח לברר. ולכן התירו הפוסקים להעלים מידע אפילו שהצד השני אינו מעלה בדעתו לברר.)) הגון ((הקהילות יעקב שהובא בהערה הקודמת הוכיח שמותר להסתיר מידע בשידוכין מהגמ' ביבמות שרב יהודה אמר לאדם שנולד מאם יהודיה ואב גוי "זיל איטמר או נתיב בת מינך", ומשמע שנתן לו שתי אפשרויות, ואף שהיה יכול להינשא לבת מינו, התיר לו להסתיר את העובדה שאביו גוי. ואם כן יש להתיר גם כשיכול למצוא שידוך כלשהו, אלא שאינו הגון לו, ולא רק כשלא יוכל להתחתן כלל.)), מותר להסתיר את המום, אם המום אינו חמור עד כדי כך שהצד השני ירצה להתגרש ((כן כתב הקהילות יעקב בהסבר הראשון לשיטתו, להקל בשידוכין במקרה שהמתאנה לא היה מתגרש בגלל המום, גם אם המאנה היה מסכים לגרש. בנוסף לכך, בדרך כלל כשיש מום שלא מסכימים להשתדך לכתחילה, ואף על פי כן, בדיעבד לא מתגרשים, הרי זה מוכיח שלכתחילה לא היו מסכימים להשתדך בגלל פחד שווא, אבל לא קיימת בעיה אמיתית, ולכן אין איסור גניבת דעת. וכן נראה גם בשו"ת אגרות משה שהובאה בהערה 3, על אשה שאין לה וסת, שדן בהשלכות המעשיות של אשה זו, אם יהיו לה פחות ילדים, או לא, ואינו דן אם אנשים היו רוצים להתחתן עם אשה כזו, הרי שיש לקבוע רק על פי התוצאות האמיתיות. וכן בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צ התיר להסתיר בעיה מסוימת אם הרופא אמר שאפשר להוליד על אף הבעיה. וכן משמע בספר קהילות יעקב יבמות סי' מט שדן לעניין בן נדה, אם יש בכך השפעה על צדקותם של הילדים, ומשמע שאם אין השפעה על הילדים, לא יהיה איסור גניבת דעת, אף אם בני המשפחה היו מקפידים שלא להשתדך עם בן נדה.)). ויש שהגדירו שאין חובה לגלות רק מום שיגרום נזק לצד השני בגופו או בממונו או בסיכוי להוליד ילדים בריאים ((כן פסק הגר"מ בראנסדארפער בקובץ פעמי יעקב גליון נב עמוד סב והלאה, ועיין בהערה הבאה. בספר תשובות והנהגות ח"א סי' תתעט דן על שאלות כאלו, ויוצא מדבריו שאם כתוצאה מהמום בני הזוג יסבלו הרבה בעתיד, חייבים להודיע. אבל אם לא יסבלו הרבה, אלא שבעל המום יצטרך לדיאטה מסוימת, כגון שיש לו סכרת או אולקוס, ראוי להודיע. אמנם, אינו ברור אם דעתו כדעת הקהילות יעקב שתלוי אם יתגרשו וסובר שזה הגדר מתי יתגרשו, או שסובר שיש גדר אחר.)). אבל הרבה פוסקים אינם מחלקים בין שידוך למקח וממכר ((מצינו בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צ שחולק על מסקנת הקהילות יעקב שהאיסור להסתיר מידע בשידוכין הוא רק אם יתגרשו לאחר שיודעו מהמום, וכתב לענין אדם שיש בו חשש פצוע דכא וז"ל: "והעיקר נלע"ד שצריך להודיע זה להאשה דודאי הוי מום במקח. דלא כל אשה תתרצה לינשא על הספק אם יוליד". הרי שתלה אם נשים מסכימות להינשא ולא בכך שיסכימו שלא להתגרש. וגם נראה מדבריו שאפילו אם הרוב אין מקפידים ומיעוט מקפידים יש להודיע. ובהמשך דבריו כתב שאם רופא יאמר שהוא ראוי להוליד, ניתן להקל ולא להודיע, וכתב שאף בחשש חולי במכירת בהמה ניתן להסתמך על רופא ולא להודיע, ואדרבה מחמיר יותר בשידוכין ומסיים "ובכל זאת יותר נכון אם אפשר שיודיע מזה לאשה". הרי שסובר שיש להחמיר בשידוכין יותר מאשר במקח וממכר, כיון שבשידוכין אנשים מקפידים יותר, ולא כמו שכתב הקהילות יעקב שבשידוכין ניתן להקל יותר ממקח וממכר. עוד נראה מדבריו שניתן לסמוך על עדות הרופא במומין כיון שאנשים נוהגים לסמוך על רופאים בעניינים אלו. אבל אם הרבה אנשים לא היו מסתמכים אלא על רופא מומחה בלבד, ניתן להסתמך רק על רופא מומחה ולא על כל רופא. כמו כן, על הראיה מהגמ' ביבמות, כתב בספר נשמת אברהם ח"ה אבן העזר סי' ה סק"ב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש לחלק, שבגמ' המניעה להתחתן היתה רק מניעה הלכתית שסברו בטעות שיש חשש ממזרות ורב יהודה סבר שאין שום בעיה הלכתית וממילא אין שום חיסרון בנישואין אלו. מה שאין כן כשקיים מום בגוף, גם אם הבעיה היא לא כל כך חמורה, מכל מקום קיים מום ואסור להסתיר אותו. בדרך זו דחה את הראיה גם בשו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' לב. וכן על ההסבר שאיסור גניבת דעת בהסתרת מידע הוא מדרבנן, כתב הגרי"ש אלישיב שליט"א בקובץ תשובות ח"א סי' קנט שהקרית ספר בהלכות מכירה פרק יח ה"א סובר שאיסור גניבת דעת בהסתרת מידע הוא מן התורה. גם בשו"ת קנה בושם ח"א סי' קכא דן בענין בחור שהיתה לו בעיה רפואית בעבר ולפי דברי הרופא הבעיה חלפה לגמרי, אלא שעם זאת המשיך הבחור ליטול תרופה ליתר בטחון. והשיב שאסור להסתיר כל מום ש"דרך העולם להקפיד עליהם" ושאם הצד השני היה מבטל שידוך לאחר שנודע לו על המום, לא היה מתחייב לשלם קנס. (וכוונתו שאם המבטל אינו מתחייב קנס הרי זה מוכיח שרימו אותו משמעותית. השוואה זו בין טענת מום להיפטר מכתובה לבין להיפטר מחיוב קנס כשמבטלים שידוך מצינו גם בחלקת מחוקק סי' קיז ס"ק יב.) ובעל שו"ת מנחת יצחק הסכים לדבריו. אמנם, לאחר מכן חזר בו הקנה בושם, וסבר שאם המום לא יזיק לצד השני, לא בגופו, לא בממונו ולא בסיכוי להוליד, אין חיוב לספר, אפילו אם אנשים מקפידים, וכפי שהבאנו בהערה הקודמת. בספר חסידים סי' תקז כתב וז"ל "לא יכסה אדם מום בני ביתו אם צרכים בניו או קרובים להזדווג אם יש להם חולי שאם היו יודעים אותם המזדווגים עמהם אותו חולי לא היו מזדווגים להם, פן יאמר קידושי טעות הוא". הרי שאף לפי דעתו תלוי אם היו משתדכים ולא אם היו מתגרשים. אמנם, ניתן ליישב שמצד איסור גניבת דעת אכן תלוי אם היו מתגרשים, וכמו שכתב הקהילות יעקב, אלא שבספר חסידים כתב עצה טובה לגלות מראש.)), וסוברים שיש לגלות כל מום שבדרך כלל אנשים מסרבים להשתדך מחמת מום זה לבד ((שאם לא מבטלים מצד מום זה בפני עצמו, אלא בצירוף לשיקולים אחרים שאינם בגדר מום, אינו נחשב למום ואין חיוב לגלות. יש לציין שאף לשיטת המחמירים שיש לגלות כל מום שאנשים מקפידים עליהם, ישנם קולות שניתן להסתמך עליהם להסתיר מידע ובכך למנוע ביטול השידוך. א) יש מקרים שאם הצד השני ידע את המצב לאשורו, לא היה נמנע מלהשתדך, אלא שאם ישמע על הבעיה יחשוש שהמצב גרוע יותר ויבטל את השידוך. וכן גם אם היתה קיימת בעיה בעבר בלבד, והצד השני עלול לחשוש שהבעיה עדיין קיימת, וכעין הדוגמא שבשו"ת קנה בושם, אין חיוב לגלות, כיון שההיסטוריה אינה משנה כלל. ב) יש מקרים שמום זה בעצמו לא ישמש כסיבה שלא להשתדך אלא בצירוף עם עוד חסרונות שהצד השני יודע עליהם. במקרה זה אין חיוב לגלות, כיון שהמום מצד עצמו אינו סיבה למנוע את השידוך.)). ולמעשה יש לשאול בעצת אדם גדול לפני שגומרים שידוך תוך הסתרת מידע ((כיון שקשה לדמות בענין זה מילתא למילתא, ובהכרעה בשאלה זו יש השלכות גדולות משני הצדדים. מצד אחד ניתן לגרום שלא יהיה שלום בית או גירושין וסבל גדול, ומצד שני ניתן לגרום שהצד שיש לו מום לא יצליח להתארס. גם יש בכך עצה טובה, שאם לאחר זמן ייודע המום לצד השני, יש חשש שיבואו לבטל את השידוך. מה שאין כן אם ישמעו שגדול ישראל הורה שדבר זה אינו נחשב למום, יש סיכוי יותר גדול שימנעו מלבטל את השידוך.)).
3. יש שהסתפקו במקרה שהשדכן יודע שיש מום לשני הצדדים, אם מותר לו לסייע לשניהם להעלים את המום מהצד כנגדו, כדי שיגמרו את השידוך, כשלפי דעתו הרי זה שידוך הגון, מאחר שלשני הצדדים יש חיסרון ((כן מסתפק בשו"ת אבן ישראל ח"ט סוף סימן קל"ג. ומצינו כעין זה בספר חפץ חיים הלכות רכילות כלל ט דין ח שמותר לספר לחתן שהמחותן אינו מתכוון לשלם את הנדוניא שהבטיח, וזאת בתנאי שצד החתן לא רימה את צד הכלה בדבר אחר, אבל אם שניהם מרמים "יצא זה בזה". ולשונו משמע שאין הצדדים עוברים על איסור אם שניהם מרמים. אמנם, יתכן שרק איסור אונאה ומקח טעות אין במקרה זה, כיון שרמאות אחת משלימה את השניה, אך אין להוכיח מדבריו שאף איסור גניבת דעת אין, אם מרמים בפועל, וסבר החפץ חיים שאיסור גניבת דעת ללא אונאה לא מהוה סיבה שצד שלישי יתערב. ואם כן ניתן ללמוד מדבריו ששדכן אינו חייב להעיר לצדדים שהצד השני מרמה אותו כששניהם מרמים ויכול לנקוט בדרך של 'שב ואל תעשה', אבל ייתכן שהשדכן אינו רשאי לעשות מעשה ולסייע לצדדים להעלים עובדות, כיון שבזה מסייע להם לעבור על איסור גניבת דעת. ובספר תתן אמת ליעקב פרק ו סי' קלא כתב שמותר לגנוב דעת של מי שמרמה אותו מכח הפסוק "עם עקש תתפל". ומביא לכך ראיה מהגמ' בתענית דף ז ע"א שרבי יהושע אמר לבתו של הקיסר שתשים את היין בחבית של כסף או זהב, אף שידע שהיין יתקלקל כתוצאה מכך, כדי להשיב על דבריה כלפיו "אי חכמה מפוארה בכלי מכוער". ועיין שם שמביא עוד ראיות. בדומה לכך, מצינו גם בשו"ת הרא"ש כלל לה סוף סי' א, שאף שאין מגרשים אשה בעל כרחה, מכל מקום, אם האשה הסתירה את המומין שלה, אפשר לגרשה בעל כרחה משום שנוהגים שלא כהוגן עם מי שנהג שלא כהוגן. ויש להשיב על הראיות ואכמ"ל. אמנם, כל זה אם המומים של שני הצדדים הם שווה ערך, אבל אם המום של צד אחד הוא קפידא בעלמא והמום של הצד השני הוא גורם שיהיה 'מקח טעות', גם אם לא יהיה איסור גניבת דעת, מכל מקום יהיה איסור אונאה מצד 'מקח טעות'.)).
4. אפילו המקילים בדין 2, מודים שאם הכלה אינה בתולה חייבים לגלות לחתן, כיון שאם ייוודע לחתן רק לאחר הנישואין, הכתובה לא תהיה תקיפה ((בשו"ת עין יצחק אבן העזר ח"א סי' סז דן באריכות על מקרה שאדם יודע על אשה אחת שאינה בתולה ובעלה אינו יודע מכך, אם מחויב להודיע לבעל. ובאות כד פסק שהיות שלאשה זו אין כתובה, כמבואר בשו"ע אבן העזר סי' סז סעיף ה שאם נשא אשה בחזקת בתולה ונמצאת שאיננה כן אין לה כתובה כלל, ויש איסור לחיות עם אשה ללא כתובה, ממילא יש להודיע לבעל להצילו מאיסור זה. ובאות כג כתב טעם נוסף שיש מצוות השבת אבידה להודיע לבעל כדי להצילו מהפסד ממון. ונפקא מינה בין הטעמים לאשה שאין לה בתולים כתוצאה ממכה, שהדין הוא שיש לה כתובה מנה, יוצא ששייך הטעם של 'השבת אבידה' בלבד. ובקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב שליט"א ח"א סי' קנט כתב לעניין בחורה שאינה בתולה שמשודכת לבן תורה שאינו יודע מכך שחייבת להודיע לו, כדי שלא יהיו נישואין ללא כתובה. זאת בנוסף לאיסור גניבת דעת שלדעתו הוא איסור מן התורה, ולא ניתן להקל בו בשום פנים. אמנם בשו"ת אבן ישראל ח"ט סי' קלג חולק על הטעם שאסור לחיות ללא כתובה, כיון שטעם האיסור הוא "כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה", אבל אם הבעל אינו יודע וסבור שיש לה כתובה, לא תהא קלה בעיניו. מצד טעם זה אין חיוב להודיע עד החופה, אבל יש לשקול מראש אם החתן לא יבטל את השידוך ברגע האחרון ותיגרם עגמת נפש לכל הצדדים. עוד האריך בשו"ת עין יצחק שם אם יש לאסור מצד שהנישואין בטלים מטעם 'מקח טעות', וממילא הם חיים ללא נישואין שלחלק מהראשונים זה איסור מדרבנן ולהרמב"ם מן תורה. וכתב שלדעת הרמב"ם והשו"ע הנישואין אינם מתבטלים מטעם 'מקח טעות' וכמו שפסק הרמ"א באבן העזר סי' סח סעיף ט שאם נודע לבעל שלא היתה בתולה ואינו רוצה לגרשה אין צריך לקדש שוב, וכן נפסק בשו"ע סי' לט סעיף ה שאם קידש ומצא מומין שהדרך להקפיד עליהם, ושתק כששמע מהמום, האשה מקודשת בוודאות. ובקובץ תשובות שם הסכים לדבריו. אמנם, הב"ש בסי' סח ס"ק כד כתב שאפשר שתוספות חולקים על הרמב"ם וסוברים שהקידושין בטלים, אבל בשו"ע נפסק כהרמב"ם. הגר"י זילברשטיין מספר שסירב להשתתף בשבע ברכות של חתן שהסתיר מהכלה מחלה שיש לו, כיון שהברכות הם לבטלה. ודבריו צריכים עיון, שהרי לפי העין יצחק והכרעת הגרי"ש אלישיב שליט"א אינם ברכות לבטלה. ואפשר שסבר שחוששים לקידושין, אלא שעדיין יש בכך משום ספק ברכות, אלא שקשה שהרי כל דין 'מקח טעות' הוא במום באשה שהיא קניינו של הבעל ולא במום בבעל, כמבואר בשו"ע אבן העזר סי' קיז סעיף יא. (ועיין בשו"ת אבן ישראל שם שדן שאם אף פעם לא ייוודע לחתן שהכלה לא היתה בתולה, יש שיטות שאין לחוש שהקידושין בטלים אף לדעת התוספות, וכן היא דעת הגר"י גרוסמן לדינא, וכפי שהביא בקובץ תשובות בשמו, אבל בקובץ תשובות חולק עליו.))). אמנם יש שהקילו במקום עיגון גדול, אם יש אפשרות לסדר כתובה של מנה בלי שהחתן ידע מזה, ועיין בהערה ((בשו"ת מהרש"ם ח"ז סי' קנב נראה שהקיל בכך, אולם דבריו סתומים, ולכך נצטט את לשונו: "ועל דעת שאלתו בבתולה יתומה שזה איזה שנים הרתה וילדה לזנונים ומאז ועד עתה מתנהגת בצניעות וכעת נשתדכה מרחוק בלא הודע מזה, ואם יוודע להחתן יבטל הקשר ועתה הגיע זמן הנישואין ושאל איך יתנהגו בהכתובה… אבל מה נעשה בחיוב מנה ומאתים הנכתב שלא כדת… ומכל שכן בנידון דידן שיהרס על ידי זה כל הבנין ועלבון היתומה ומשפחתה. לכן באם שאפשר שיכתבו הכתובה כראוי לבעולתא והקורא ישנה הקריאה בכל הנצרך ויקרא מנה ומאתים אף שלא נכתב כן אזי יעשו כן. אבל לכתוב בשינוי הרי גורם הפסד לחתן. ובאם אי אפשר לתקן על ידי הקורא אזי יעשו הכתובה בעדים שאין יודעים מזה וגם יונח בבית דין כתב בעדים בחתימת יד היתומה שפוטרת את הבעל מחיוב הכתובה מה שהוא יותר מהחיוב המגיע לה. או יבטיחו הדבר כי אחר החופה יחליפו ויתנו לה כתובה אחרת הכתובה על פי הדין והכתובה הזאת שיקראוה תחת החופה יקרעוה". הנה כל התשובה מתייחסת לשאלה איך לכתוב את הכתובה, אך המהרש"ם לא התייחס לשאלה של גניבת דעת החתן. ייתכן שעל בעיה זו לא נשאל המהרש"ם, מחמת שיצא בהיתר מגדול אחר. ייתכן גם שהרב השואל התיר מצד שיש מום גדול גם לצד השני שצד הכלה לא יודע, ועל פי ההיתר שכתבנו בהערה 10, והמהרש"ם לא רצה להיכנס לשאלה זו. אמנם, גם מצד כשרות הכתובה, דבריו צריכים עיון, שהרי הדין הוא שאם החתן אינו יודע שאינה בתולה אין לה כתובה כלל. גם המהרש"ם לא כתב שיש לה כתובה מנה, אלא נראה כסותר את עצמו שהרי כתב "ויקרא מנה ומאתים אף שלא נכתב כן" משמע שאין כותבים לה כתובה מנה, ובהמשך כתב "שיכתבו הכתובה כראוי לבעולתא" משמע שכותבים כתובה מנה. על כן למעשה קשה לסמוך על תשובה זו. יש גם להדגיש שבזמנינו שמצויים ב"ה בעלי תשובה שיסכימו להתחתן עם כלה שאינה בתולה שחזרה בתשובה ומתנהגת בצניעות, אין להיכנס בהיתרים דחוקים, שהרי גם המהרש"ם נדחק להתיר רק משום שהבחורה היתה יתומה וחזרה בתשובה ולא תוכל להתחתן בדרך אחרת, ולא כשניתן למצוא שידוך הגון אחר.)).
5. הרבה פוסקים התירו לשקר קצת בקשר לגיל של המשודך ((בספר תתן אמת ליעקב פ"ה סי' לח מביא בשם הגרי"ש אלישיב שמותר לשנות רק שינוי קטן, כגון שאם הבחורה בגיל עשרים, אפשר לומר שהיא בת תשע עשרה. וכן הביא עדות משני תלמידי חכמים שהגר"א קוטלר התיר לבחור שהיה בגיל שלושים לומר שהוא בגיל עשרים ושמונה. אמנם, מביא שהגרש"ז אויערבאך השיב שאסור לשנות כלל, אבל מעשה היה שהתיר לשנות קצת. עוד הביא בשם הגר"ב זילבר שאסור לשנות שינוי שאנשים מקפידים. ולכאורה טעם ההיתר הוא ששינוי קטן אינו משמעותי, אלא שהצד השני גדרו לעצמם שלא לשמוע על שידוך מעל גיל מסוים. ויש להוכיח כן מהגמ' ביבמות דף קטז ע"ב שהחכמים הדריכו אשה שמת בעלה שהיתה זקוקה להתיר נישואין מרבי יהודה, להראות כאילו היא מתנהגת באבילות, כיון שרבי יהודה לא היה מתיר לאשה שמת בעלה להינשא רק אם התנהגה באבילות, ואין בכך גניבת דעת, כיון שהחכמים חלקו על רבי יהודה וסברו שאין צורך להקפיד על כך. אמנם, ייתכן שהחכמים לא התירו כן, אלא כדי שלא תישאר עגונה לעולם. וייתכן שאף הגרש"ז אויערבאך סובר שאין בכך איסור גניבת דעת, אלא החמיר מצד איסור שקר. בדומה לזה מובא בספר מעשה איש שהחזון איש אמר למתעסקים בשידוך מסוים שהבחור היה בן עשרים ושש, שיאמרו שהוא בן עשרים וארבע, שהסביר שאין בכך שקר כיון שבכלל עשרים ושש יש עשרים וארבע, הרי שחשש רק לאיסור שקר והוצרך להסביר שמצד הלשון אינו שקר. והפוסקים המתירים שהובאו לעיל, שלא חששו לאיסור שקר, לכאורה סברו, שכיון שאנשים רגילים בכך, אין זה אלא כעין גוזמא ואינו בגדר שקר.)). אמנם, אסור לשקר אם הגיל ישפיע על הסיכויים שלהם להוליד, או שנהוג להקפיד, וכמבואר בדין 2 ((כן כתב בספר תתן אמת ליעקב פ"ה סי' לח שאם הבחורה היא בת ארבעים, שמבואר בב"ב דף קיט ע"ב שאם לא התחתנה עד גיל ארבעים, שוב לא תוכל להוליד, יהיה אסור לומר שהיא מתחת לגיל ארבעים. ופשוט שאסור לשנות בפרט הנוגע לגבי הסיכוי להוליד וכן כתב בהגהות יעבץ על ב"מ דף ס ע"א ד"ה לא את האדם וכן הבאנו בהערה 5 מהגר"מ בראנסדארפער. אמנם, יש לעיין אם נשתנה הטבע בזמנינו בעניין גיל ארבעים. כמו כן, בשינוי שאנשים מקפידים אין לשנות, וכפי שפסק הגר"ב זילבר, אלא שלדעת הקהילות יעקב שהובאה בהערה 3, אם לא יתגרשו משום כך, ניתן להקל.)).
6. אפילו כשחייבים לגלות את המום, אם יש סיכוי שהשידוך ייגמר אף לאחר שידעו מהמום, אין צריך לגלות עד שהשידוך יגיע לשלב רציני ((כן פסק בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' קיח לבעלת תשובה שזינתה כשהיא פנויה "אינך צריכה להגיד לו בראיה והכרה דפעם ראשונה שעדיין לא ידוע אם ירצה בכלל השידוך, וממילא אסור אז להגיד לו, ורק אחרי שתדעי שרוצה לישא אותך בברור, שכבר אמר לך ודבר בדבר הנישואין, צריכה את לומר". וכן פסק בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' ר"ה באשה שהיתה לה מום שאינה צריכה לגלות בפעמים הראשונים "רק אחר כך תגלה לו לפני קשרי השידוכין". וכן הביא בספר משנת ישראל עמוד שס בהערה ב מספר לשון חיים בשם הג"ר שמואל הומינר.)). אבל אם אין סיכוי טוב שהשידוך ייגמר לאחר שיידעו מהמום, יש לגלות מיד, כדי שלא לגרום לעגמת נפש מיותרת ((כן כתב בספר משנת ישראל שם "אמנם יש מומין דלא מהני לגלות קרוב לסוף ותמיד מקפידים עליהם". והיינו שמומין גדולים שהסיכוי שהצד השני יתרצה הוא קטן ביותר, יש לגלות מיד, שאסור לצער את הצד השני בחינם, וגם זה בכלל איסור אונאת דברים, וכמו שכתב בספר החינוך מצוה שלח, "שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו".)).
7. גם כשחייבים לגלות מום, אין צורך לספר את הכל, אלא יש לציין את הפרט הרלוונטי בלבד ((כן פסק בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' קיח לבעלת תשובה שעברה עבירות כמה פעמים כשהיא פנויה והתחרטה על מעשיה, שתגיד לבחור "שהיתה לך מעידה חד פעמית, בזמן שלא היה לך כובד ראש כל כך לעמוד מנגד, ותיכף נתחרטת ומצטערת על זה שאירע דבר כזה". אף שעל פי האמת עברה על העבירה כמה פעמים, כיון שחזרה בתשובה שלימה ואין חשש שתחזור לסורה, אלא שצריכה להגיד שאינה בתולה, אך לא יותר מכך.)).
8. הרבה פוסקים סוברים שאם העומד להשתדך הוא בן הנדה אין חיוב לגלות פרט זה, אם יש לו מידות טובות ((בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' כג אות ג השיב לאבי הבת שיכול לקחת חתן ירא שמים שאמו לא היתה הולכת למקווה, שאם יש לחתן מדות טובות הרי זה הוכחה שאינו בן נדה. ובספר קהלות יעקב יבמות סי' מט כתב שאפשר להתחתן עם בעל תשובה שהוא בן הנדה, מטעם אחר, כיון שתיקן את מידותיו, שוב אין בו חיסרון זה. ולפי זה יש מקום לומר שמותר להסתיר ואין איסור גניבת דעת, לפי מה שכתב הקהלות יעקב שם בסי' מד, לגבי בחור שיש עליו חשש פצוע דכה שאין חיוב לגלות, כיון שראוי להוליד, וכן לפי מה שכתבנו בהערה 10 שאין חיוב לגלות פרט שאינו משמעותי. וכן בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ג סי' כז פסק שמותר לאשה שהיא בגיל עשרים שלא ראתה דם נדה מימיה, להתחתן בלי לספר לבעלה, כיון שלפי דעתו היא ראויה להוליד. אף שלכאורה הרי זה מום משמעותי (כי לחלק מהמפרשים שהובאו בתשובה שם יש לה סיכוי יותר גדול מבחורה אחרת שתהיה עקרה, ולחלק מהם יהיה לה פחות ילדים, וגם עלול לקחת יותר זמן עד שיזכו לילדים), ואם כן כל שכן בבן נדה שיש פחות קפידא.)). ויש שכתבו שאם שואלים על כך חייבים לגלות, ויתכן שכל הפוסקים מסכימים לזה ((כן פסק בשו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' קז. עיין שם שמסכים עם הקהלות יעקב שיש מיעוט בני נדה שיש להם מידות טובות, ושאף בן נדה יכול להגביר את החלק הטוב שבו ולתקן את הרע, עם כל זה הסכים להכרעת הגר"ש וואזנר שליט"א שכתב בשו"ת שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קסב שיש לומר לשואלים שבדרכי משה ובית שמואל מבואר שיש פגם משפחה לדורות בבני נדה, אלא שניתן לתקן את הפגם, ושייתכן שיצליחו מאד בשידוך זה. אולם כל זה אם אדם שואל, שאי אפשר להסתמך על הקהילות יעקב להתיר לתת עצה שאינה הוגנת, אבל לא כתבו שיש חיוב לגלות שהוא בן נדה אם הצד השני לא שאל, שהרי החיסרון אינו ברור. וכן ביאר הגר"ש וואזנר שליט"א בעצמו בשיעורים על הלכות נדה סי' קצו סעיף יב סק"ד שאם הורים שואלים אם להשתדך עם בן נדה עלינו להגיד שיש פגם ושניתן לתקן אותו "ומכל מקום לכאורה אין לומר לילד עצמו שהוא בן נדה דאין לו נפקא מינה, וגם אין ההורים חייבים להימנע משידוכים". הרי שסובר שאין חיוב לומר לצד השני. ואף שבשו"ת מנחת יצחק יש קצת משמעות שחייב להגיד גם אם לא נשאל, מכל מקום הרי הגר"ש וואזנר שליט"א סובר שאין צורך לומר והמנחת יצחק הסתמך על הכרעתו. וייתכן שאף האגרות משה והקהילות יעקב יסכימו שאם הצד השני שואל אם אמו של המדובר היתה הולכת למקווה שאסור לשקר.)).
9. אם העומד להשתדך עשה בעבר מעשה מכוער וחזר בתשובה שלימה, ושוב אין למעשה זה השפעה עליו, יש לכסות את מעשיו הראשונים ולא לגלות ((כן מבואר בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' קיח והובאה בהערה 13, שבחורה שזינתה הרבה וחזרה בתשובה לא תספר את עבירות שעשתה בעבר, אלא את הפרט שאינה בתולה שאסור להסתיר (עיין הערה 11), ואם כן בחור שחזר בתשובה אינו צריך לספר כלום.)). כמו כן, אם הבריא ממחלה מסוימת ואין סיכוי משמעותי שהיא תחזור, אין צריך לגלות ((כן פסק בשו"ת קנה בושם ח"א סי' קכא (הובאה בהערה 7) עיין שם שדן על בחור שבילדותו התעלף ונפל פעמיים בחלישות וקיבל תרופה מרופא על בעיה זו, ומאז עברו הרבה שנים והתופעה לא חזרה על עצמה ולפי חוות דעת הרופא הבעיה לא אמורה לחזור, אלא שהוא עדיין ממשיך ליטול את התרופה ליתר ביטחון. והשיב המחבר שאם הבעיה היתה עדיין קיימת היו חייבים לגלות, אם הוא פגם בדבר שרוב אנשים מקפידים עליו (ובזה החמיר יותר מהקהילות יעקב, עיין הערה 5) ואם לפי הרופאים הבעיה חלפה עדיף שלא יגלה, כיון שאחרת יהיה לו קשה למצוא שידוך. ומוכיח שאין להקפיד על חולי שכבר עבר, ממה שכתב החלקת מחוקק בסי' קיז ס"ק יב על אשה שהיתה לה צרעת בילדותה, שרק בגלל שהוא עלול לחזור, יש להחשיב פרט זה למום, אבל מחלה שאינה עלולה לחזור אינה נחשבת למום. והמנחת יצחק הסכים לדבריו. ומשמע שאפילו אם אנשים מקפידים גם על מחלה שהיתה בעבר, אין חיוב לגלות, מאחר שהקפידא של האנשים היא בגלל שחוששים שהמחלה תחזור, או שהיא עלולה לחזור ומסתירים מהם, אבל אם היו יודעים את האמת לא היו מקפידים. גם בספר תשובות הנהגות ח"א סי' תתעט מתיר שלא לגלות מחלה שאין שום חשש שיחזור יותר מהחשש בכל אדם. וכגון: אם היה לו פעם משבר ונתרפא ממנו ושוב אינו נוטל תרופות, אינו צריך לגלות. ומדגיש שלגבי בחורה, יש לברר שאף לאחר לידה לא תיכנס בדיכאון, כפי שקורה הרבה. וכתב עוד שכדי לוודא שהמחלה לא תחזור יש לבקש חוות דעת של שני רופאים ולא להסתפק ברופא אחד.)).
10. מותר ((הגמ' בב"ב דף טז ע"א מפרשת את הפסוק האמור על איוב "ולב אלמנה ארנין" "דכל היכא דהוה אלמנה דלא הוו נסבי לה הוי אזיל שדי שמיה עליה והוו אתי נסבי לה", ופירש רש"י אומר שהיא קרובתה". וכן מביא בספר תתן אמת ליעקב פרק ה סי' לח בשם רבי שלמה בלוך שהיה שדכן ששידך יתומה עם בחור בן תורה ואמר שהיתומה היא ממשפחתה של החפץ חיים, והבחור הלך לשאול את החפץ חיים אם זה נכון, והחפץ חיים השיב שכן, והסביר לבני ביתו שכדי לשדך יתומה ניתן לסמוך על כך שכל ישראל קרובים. והנה לדעות המקילים בגניבת דעת בשידוכין (עיין הערה 3), מובן ההיתר. אבל לפי הסוברים (עיין הערה 7) שגניבת דעת אסורה בשידוכין כמו במקח וממכר (גם כשאין איסור שקר), יש לעיין למה גניבת דעת זו מותרת. וכן נשאל הדברי מלכיאל בשו"ת ח"ו סי' לב והשיב, שאכן אסור לומר שהכלה היא מיוצאי חלציו, כיון שצדקת האבות משפיעה על צאצאיו, אבל איוב והחפץ חיים אמרו רק שהם קרובי משפחה, ובאמת אין מעלה בקרוב משפחה שאינה מיוצאי חלציו, אלא שהצד השני רוצה שהגדול יקרב אותו ויעזור לו כמו לקרוב משפחה. ואם כן אפשר שאיוב החליט בדעתו לקרב אותם כמו קרובי משפחה ושוב אין קפידא במה שאינה קרובה באמת. ואם כן היתר זה יהיה דוקא אם הגדול מוכן להתייחס לבני הזוג כקרובי משפחה. ויתכן ליישב באופן אחר, על פי מה שכתבנו בהערה 13 להקל לשנות בדבר של מה בכך, גם אם הצד השני מייחס לכך חשיבות, אם כן יש לומר שהחפץ חיים סבר שאין שום הבדל בכך ואין לכך שום השפעה וממילא אין בזה משום גניבת דעת.)) לאדם גדול לומר על בחור שמתקשה למצוא שידוך ((על אף שהמעשה באיוב היה רק באלמנה והמעשה של החפץ חיים היה ביתומה, מכל מקום בספר תתן אמת ליעקב עמוד קנז מביא שהגרי"י פישר פסק שמותר לעשות כן עבור כל מי שמתקשה בשידוכין.)), שהוא קרוב משפחתו, אף שבאמת אינו כן, כדי שיתחתנו איתו.