סעודת בר מצוה – בת מצוה

הרב שלמה בארי

סעודת בר מצוה

מקורו: הנה שמחת וחגיגת הבר מצוה לא מוזכר בשום מקום בשו"ע והרמ"א, אך מ"מ מצאנו לו מקור בהררי קודש.

בזוה"ק (זוהר חדש) [בראשית כ'] רבי פנחס פתח בהאי קרא "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה[1] שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" כו' מאי חתונתו ביומא דכשרן למעבד פיקודי אורייתא דהוא חדוותא דצדיקיא, ואימתי כשרן- אמר ר' יצחק מתליסר שנין ולעילא דההוא יומא חובתא על צדיקיא למעבד חדוותא דלבא כיומא דסליק לחופה כו' עי"ש.

ומבואר להדיא מדברי הזוה"ק שביום שמגיע למצוות שהוא יג' שנים ויום אחד, חובה על הצדיקים לעשות שמחה כמו ביום חופה, שהסיבה לכך שאז נעשה כשר וראוי לקיים את פקודי ה' שאלו המצוות ושמחת הצדיקים וע"ז ודאי ראוי שישמח מאד כמו ביום חתונתו, ובודאי צ"ל שג"כ יעשה סעודה גדולה שאין לך שמחה אלא בבשר ויין, וכמו שכבר הארכנו בזה במק"א להוכיח ש"שמחה" הוא ע"י סעודה.

וכעין זה הובא במג"א בסי' רכ"ה (ס"ק ד') בשם ילקוט חדש בליקוטים (סי' כ"ט) וצ"ל שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ומשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד עכ"ל, והם הם הדברים שנאמרו לעיל ורק דבמג"א בירר לנו להדיא שצריך לעשות סעודה ממש כיום החופה.

וכן בקדש חזיתי להא דאיתא ב"זוהר חדש" (דף י' ע"ב עג'), דרשב"י עשה "סעודה" ביום שנעשה בנו רבי אלעזר בר מצוה והוא היום שנכנסה בו נשמה קדושה עילא בד' גדפין דחיותא וחופה ביתו בכלים יקרים והוה קא בדח טובא[2]. עכ"ל. וא"כ מבואר בזוה"ק להדיא שראיתי יום גדול עושים סעודה וזהו יום של שמחה כמבואר אצל רשב"י דהוה קא יבד"ח שובא". [3]וצ"ל שזה שמחה יתרה.[4]

ועוד טעם לסעודה זו נראה ממ"ש הגרי"ח בס' בא"ח (שנה א' פרשת ראה הל' יז') וצ"ל וישתדל לעשות סעודה לאוהבים ורעים ויזמין בה ת"ח וירבה בסעודה ושמחה כיד ה' הטובה עליו שמסעודה זו יהי' סנגוראי על ישראל שיאמרו מליצי יושר לפני הקב"ה רבונו לש עולם, ראה בניך כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצוותיך כו', עכ"ל ונראה בטעם חדש הוא מהו דחזינו בזוה"ק הנ"ל הן מדברי הישיש' המוזכר לקמן.

יברר אי חשוב לסעו"מ גמורה.

והנה בכל האומר לעיל מבואר שזהו יום של שמחה גדולה ושמצוה על האדם לעשות סעודה ורק לא כתוב ג"כ להדיא שהיא נקראת סעו"מ גמורה לכל מילי כגון לעניין נדר, או עשית סעודה בערב שבת וכדו'.

וכד הוית חזית להגאון ר' שלמה לוריא זצ"ל בספרו "ים של שלמה" על מס' ב"ק (פ"ז סי' ל"ז) וז"ל: וסעודת בר מצוה שעושים האשכנזים, לכאורה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, ושמה יוכיח עליה. ועושים שמחה, ונותנים למקום שבח והודיה, שזכה הנער להיות בר מצוה, וגדול המצוה ועושה, והאב זכה שגדלו עד עתה, להכניסו בברית התורה בכללה. וראיה להדיא ספ"ק דקדושין (ל"א ע"א) שאמר רב יוסף לבסוף, השתא דאמר ר' חנינא גדול המצוה ועושה כו', מאן דאמר לי שאין הלכה כר' יהודא, דאמר סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן. אע"פ שהיה כבר חייב. אלא אבשורה שלא היה נודע לו עד עתה רצה לעשות י"ט. כ"ש על הגעת העת והזמן, שראוי לעשות י"ט. עכ"ל.

ומבואר מדבריו להדיא שטעם לכל שמחה זו הוא שזכה להכנס לגדר המצווה ועושה דעד השתא הי' קטן ולא נצטוה ואפי' שהי' מקיים המצוות אין זה דומה להי' מצווה ומקיים. ועי' תוס' (קידושין שם ד"ה גדול כו') בביאור טעם לזה – וצ"ל דמי שמצווה ועושה עדיף טפי לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח עכ"ל, א"כ ע"ז ראוי שיעשה יו"ט לרבנן, וברש"י שם ד"ה טבא לרבנן וז"ל: סעודה לתלמידים עכ"ל.

ומבואר שכיון הרש"ל להא דהבאנו מהזוה"ק שכן ביאר להדיא הטעם שזה יום שהשרן למעיבד פירודי אוריתא דהוא חדותא דצדיקיא כו' שר"ל שזהו יום שנתחי להכנס בגדר של יגדיל המצוות ועושה כו'.

ובהיותי בזה אמרתי להקשות בדברי הגמ' הנ"ל על הא דאמר ר' יוסף – מריש הוא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודא דאמר כאמא פטור מהנאת עבדנא יומא טבא לרבנן כו', ואח"כ אומר דהשתא דשמיע ליה דאמר ר"ח גודל המצוה כו', ולכאורה לשמחה זו מה עושה ולכאורה הי' לו להיות בעצב דהרי אם כן יתברר עכשיו להלכה כר' חנינא שגדול המצווה כו' ממילא ביררא לן שכל ימיו שעשה המצוות הי' בגדר אינו מצווה וע"ז כבר הבאנו בשם תוס' שבזה אין מעלתו גדולה שהרי יש לו פת בסלו שאם ירצה יניח זאת שא"כ באחד שמצווה ועושה שדואג ומצטער יותר פן יעבור על מצוות התורה וי"ל וצ"ב.

ועוד יש לפקפק על מ"ש הישי"ש הנ"ל להוכיח מגמ' קידושין בידו יד רמה שסעוודת בר מצוה סעו"מ גמורה. חדא דמי יימר שעשה סעודה (עי' רשי' שעשה כן?) וגם את"ל שעשה סעודה מאן נימא לן שמקרי סעו"מ ואפשר שעשה כן בשביל חיבוב מצוה ותורה שזה נתן לו שמחה בלבו שיודע כעת שהוא בגדר גדול מצווה ועושה כו'.

ותדע דבשו"ת חו"י (סי' ע') כבר כתב בענין "סעודת סיום מסכת" להשיג על דברי היש"ש שרצה להביא ראי'ה מגמ' שבת קיח'. מהא דאביי שאמר תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דקא שלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן ע"כ, שר"ל שזה מקור לעשות סעו"מ בסיום, ועי"ז כתב בחו"י לדחות, דאפשר דאביי עשה כן לחיבוב מצוה ותורה שזה נתן לו שמחה בלבו וכמו שאמר ר' יוסף מאן דא"ל אין הלכה כר' יהודא דאמר סומא פטור כו' עבידנא יומא טבא כו' (קידושין לא') וכי סלקא דעתך דהו"ל סעו"מ. עכ"ל.

וחזינן להדיא מדבריו דלא זו בלבד שדחה בסברא דנפשיה את ראית הרש"ל גבי סעודת סיום מהא דאביי אלא הוסיף להוכיח כן מגמ' דידן מס' קידושין דודאי כשאומרת הגמ' שעושים יומא טבא לרבנן אין זה כלל מקרי סעו"מ, ודבר זה פשיטא להגאון חו"י דר' יוסף שאמר מאן דאמר לו כו', עבידנא יומא טבא לרבנן שאין זה כלל סעו"מ דכי סלקא דעתך דהול' סעו"מ וא"כ מדברי החו"י הנ"ל תמה קניותנו וגם נויזבה, וצ"ע.

והשתא דאייתינן להכי יש לי תימה גדולה מאד על הגאון החו"י דפשיט ליה דבגמ' קידושין מר' יוסף מבואר שלא הוי סלקא דעתיך שהוי סעו"מ, אמאי לא "יזעק חמס" על הרש"ל שמגמ' זו שאב וביסס ויצא לו המקור לסעודת בר מצוה שהוי סעו"מ גמורה ושאין לך סעו"מ גדולה מזו עי"ש, ולדברי החו"י לא רק דאין משם ראי'ה אלא בלדברים מבואר להיפך, שהרי מגמ' זו הביא ראי'ה לסברתו לדחות דברי הרש"ל בענין מקורו של סעו"מ בסעודת סיום מהא  דאביי (מס' שבת).

איברא דהי' מקום לומר דבאמת הכי ס"ל להחו"י דהנה יעוין בכל דברי החו"י הנ"ל מתחילתו ועד סופו ועינך תחזה שלא דבר "הגאון" על בר-מצוה בזמנה אלא כתב שם בתוך דבריו, וז"ל וכ"כ הרשג' שם דסעודת בר מצוה אחר שאינו נעשה באותו היום שנעשה בן י"ג שנה ויום אחד אינו סעו"מ אם לא מצד הדרוש ענ"י וא"כ הי' מקום לומר דלהרי לא שחוק בענין בר מצוה ביומו ולא כתתב בבזה אי הוי סעו"מ דלידיו אין זה כלל סעו"מ ורק דאכת יזה קית בע' דהא מ"מ את ההיא דברי ו גב ישלא בזמנו שלא הוי סעו" מאם לא מצד הדרוש משמע שבזמנו כן הוי סעו"מ בלא"ה וזכי'[5].

ועוד אולי אפשר לומר דבאמת החוו"י הרגיש בדבר ולכן כשהביא ענין הבר מצוה הנ"ל כתב אח"כ וז"ל: וכן כתב (רש"ל) שגם סעודת סיום כו', עי' מה שכתבנו בזה לקמן עכ"ל, ואפשר שכוונתו לענין מ"ש לקמן בתוד"ה וסעודת הסיום וכו' לדחות דברי הרש"ל ושזה קאי ג"כ על ענין הבר מצוה של כאסא מדברויו יודא שגם על זה אין ראי'ה כדביאר שם מדברי הגמ' קידושין הנ"ל אכתי צ"ב בכ"ז אמאי לא כתב כן להדיא, כמ"ש לדחותו דברי רש"ל לענין סיום מסכת, והי' יאיר עיני בדברי [הגאון] "יאיר".

ועכ"פ מבואר מכל הפוסקים שענין סעודת הבר מצוה יסודה בהררי קודש ומקרי סעו"מ כדכתבנו להוכיח לעיל מדברי הזוה"ק (מב' מקומות) וכן מהרש"ל ושכן כתב לפסוק בס' פסקי תשובה הנ"ל וכתב בהגהתו שם מקור לדבריו המרש"ל הנ"ל, ולא הסתפק בדברי ובלבד (שהם שם קידור כל דברי החו"י הנ"ל כאשר יחזה המעיין) וזה צ"ל כדברינו לעיל דבאמת מהחו"י א"א להוכיח כברש"ל אלא ונהפוך הוא כדהוכחנו לעיל עי"ש.

וכן כתב להדיא הגאון יוסף חיים בספרו בא"ח [שנה א' פרשת ראה הל' יז'] וז"ל: להזכה נתחייב מבצוות בן יג' שנה ויום אחד כו' וישתדל לעשות סעודה לאוהבים ורעים, ויזמין בה ת"ח, וירבה בסעודה ושמחה כיד ה' הטובה עליו שמסעודה זו יהי' סנגוריא על ישראל כו' וסעודה זו נקראת סעודת מצוה, עכ"ל, (ולפלא על הגאון וכו' שלא זכר כלל מדברי ובח' סי' כז' או"ח)

וכן מבואר בספר יפה ללב (חא' יש לעיין במקור פ' רכה') בשם המהר"י איגראס שחובה לעשו תסעודה ביו םהבר מצוה, עי"ש, וכן האריך בזה ר' יצחק אלביוה בס' שיח יצחק דף מא,

ושכן מבואר להדיא בדברי ה"דגול מרבבה" ביור,ד סי' שצא' שכתב וז"ל וסעודת בר מצוה משמע ביש"ש פ' מסיבה שדיני כסיום מסכתא והיינו אם הנער דורש ועי' עז"ל ושכן העתיקו בפ"ת שם (ס"ק ד').

ושכן מתברר מתוך לשונו של הבי, תלהכי יהוד, עי"ש.

וכן פסק בהערוך השלחן סי' רכ"ה (או"ח). דהוי סעו"מ.

וכן מבואר מדברי המ"ב סי' רכ"ה, סק' ה' שבעתיק דברי המג"א, ועוד כתב טעם לסעודה זו משום שעכשיו נעשה איש ישראל שנצטווה במצוות התורה, ועי"ש בשעה"ד סק' ט' שכתב ג"כ הטעם של היש"ש (הנ"ל) משום דגדול במצווה יכ"פ הרבה מהאחרונים, עי' ח"א כלל קל"ג ידי אפרים תקנ"א שו"ת יד יצחק ח"ג סי' רל'.

   סעודת בר-מצוה שלא בזמנה

והנה כבר כתבנו שזמן הבר מצוה הוא כשנכס לשנת י"ד שהוא יום יג' שנה היום א'[6] אבל אם רוצים להקדימן ודאי שאין הוא הלל סעו"מ.

ורק צריך לברר אם ואמרו ביום או יומים וכיוצ"ב מחית אונס או כל כיוצ"ב או בכ"ז מקרי סעו"מ,

והנה ביש"ש (הנ"ל) כתב דלא הוה סעו"מ אא"כ דורישן שם בד"ת דלא דמי לסעודת מילה ופדה"ב דחה סעו"מ גופי' עבר זמנו הראשון דהתם כל שעתא ושעתא שימני'ה הוא שלא לאחר המצוה משא"כ סעודת בר מצוה דזמנו ביום שעשה כ"ג שנה אך אם מחנכים אותו לדרוש על הססעודה מעין המאורע הוה סעו"מ כמו בחנוכת הבית עכת"ד והביאהו במג"א בס' רכה (או"ח) (סק') וכן במ"ב שם (סק' ו') [7]

וראוי מ"מ לצין כאן דבירי החו"י בסי' עי' שכתב שהדרשה בסעודה מהני לעשותה לסעו"מ בתנאי השכל בני הסעודה מקשבים לכל הדרוש והוכיח כן מסוגיא דמס' סנהדרין (דף ס:) גבי בן סורר ומוכה שאכל בעבור החדש מפטר מחמת בעצם הסעודה הוה של מצוה, ובודאי שהיו שם

ואורחות חיים נראה דלגידהו אין זה ברשו' ושיעורין דאמור רבנן שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ.

גם ת"ח שעסקו בתורה, ומשמע דמשום הא פארתי לא הוה סעו"מ לגבי הבן סורר ומורה עי"ש.

ונה ישל עיין בבהא מילתא דאמרי הישש והוא"י דבאמרו שם ד"ת יהפך לסעודת מצוה אי זה דוקא מחמת הדרו שאו בצירוף לזה שז"כ שמח שעשה הבר מצוה שלו ואפי' שהוא לא בזמנו ממש[8]

והנה מלשון היש"ש שכתב שם דלא גרע מסעוד ת חנוך הבית שקומ"ל שמקרי סעו"מ שאומרי םשם ד"ת ושירות ותשבחו ת"כ ד"ה לבד מצוה שלא בזמנו, הי' נראה שעצם הדרשה שדורש מעין המאורע מחשיבו לסעו"מ ולא מחמת עצם שמחת חגיגת הבר מצוה.

וכן לכארא זה יותר מבואר ממ"ש החווי"ת להביא דברי היש"ש בקצרה שאם זה לא בזמנו אינו סעו"מ "אם לאמ צד הדרוש" עי"כ, וביאר לו דזהרק מצד הדרוש.

(ודע שכתב עוד להוכיח שבימי מהר"מ לא היו נוהגים כלל בהיתר זה שדורשים בסעודת ברמ צוה או שירות ותשבחות בנישואין  וכך מבואר להדיא בשו"ת מהר"מ בריסק (ח"ב סי' ס"ט) בתוד"ה שם. דבאיחר הבר מצוה ולא עשה הסעודהבהגיע הנער לשבת י"ד קול מעוות אשר לא יוכל לתקון כמו שנראשה מהמהרש"ל, וזה איירי בדורששם שקוי סעו"מ מטעם אחר כמו בחינוך הבית ואינו דומה כלל להגיע הזמן של תחילת שנת י"ד שנעשה ב"מ שהוי סעו"מ מכח גדול המצוה ועושה (ושכן העתיקו הא"ר ופמ"ד).

ולדבריו ודאי בהגיע זמן הכנסו למצוו תבע"ש לכארא אין לדחות, שאם ידחהו יפססיד עיקר שמחת הב"מ וסעודה מכח גדול המצוה, והוי בגדר מעוות אשר לא יוכל לתקון.

ובס' "תורת חיים" לעיין מקור. עלה והסתפק בהא מילתא אי מותר לעשו תברמ צוה בזמנו בע"ש צ"ל דכיון דיכוט לעשו תהסעודה עם הדרשה בזמן אחר לא מקרי זמנו קבוע היום, ולבסוף העלה כך ומה"ט כתב שלא יעשה לבנו הב"מ בע"ש.

וזה דלא כדביאתו לעיל דדעת היש"ש והחו"י והמהר"ם בחסך, שדינם ברורה בזה דאם הב"מ לא בזמנו לא הוי שו"מ אם לא מרח הדרוש.

ואנא זעירא אמינא למשדי ביה נרגא. דלכאורא אין ראי'ה מדברי היש"ש  הנ"ל דהנה בתו"צ בענין בר מצוה כתב להשנת ב"מ שלא בזמנו לסעודת חנוך הבית דלא גרע ממנו באופן שדורש שם מעין המאורע ובסעודת חנוך הבית כתב לעיל שם בתוה"ד.

וצ"ל אבל סעודת חינוך הבית בודאי הוא דרך ריעו ת בפרט בע"ה אותם סעודת חניכים שעושין ההמון עכשיו כלי ומ"מ נראה מי שהו א יר"ש ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצוות וליתן שבח למקום אשר חנני ולא הניח מתחילה לשתות ביביתו ולשחוק בו כו' אלא בתחילה עושה סעודה לתוכו ולמש ב"ת ולדרוש בו מעין המאורע שפיר הוי סעו"מ ועלי ונאמר יישתו שכרו דודים" (שה"ש ה' א') בימי המילואים (שהש"ר שם) עכ"ל והנה מתוך דברי חזינן שאין העיקר בסעודת חנוך הבי תהד"ת להשוותה לבדה לסעו"מ אלא עיקרו ועשיתי לחינוך הבי תלתורה ולמצוות ושאז יש לו סיבה מספקת כדי להחזיר דין חינוך כמו בכל דבר אחר שרוצה לפרסם המצוה ושמוח בו ושעיליו נאמר שתו ושכרו דודים, וגם כבימי המילואים, וכמו כל חינוך של דבר מצוה, בובשבי ללהגיע לכל דרגה זו כתב שצריך לדרווש שם מעין המאורע כאותו שזה יגרו םלשומעים להבין תאת עצם חשיבות החינו ךוהסעודות כמו שנבאר בעז"ה בענין חינוך הבית שיש לזה מקורו תבהררי קודש וראשיתם בתורה (דברים כ' ה') מי האיש כו', וחו"ז ועוד… עץ הדעתכל האסף המקנה להוכיח בראית ברורות דהוי סח"מ, וןא"כ בודאי שע"ז אין נראה שיחלוק הוש" טשלא צרף כונתו בו היתה לסעודת חינוך הבית שחשים בד"כ ובפרט בזמנו כמ"ש שם שזה כדרך מריעות ושחוק וקלות ראש כל, אבל ודאי כשעושה כן יר"ש בדיקדוק המצוה מ"ש משאר כל סעו,מ שב א לפרסם הנס או המצוה ושמח בהם, -וכן צ"ל לנ"ד שבאמת בבר מצוה שלא בזמנו עדיף שידרוש שם מטעם שלא יראה כעושה סעודה למלאות בטנם ולרוות הגרון בחשוק וקלות ראש, שהרי כבר נכנס למצו תועבר זמן הגעת העת של סף שנת י"ג, אך מ"מ ודאי כשלא עשה סעו"מ ביום שנכנס כגון שנאנס או שלא הי' לו אפשר ות קלנו תלסעודה, נראה דודאי כשעושה למחרת כשיש באפשרותו לעשו תע"י סעודה ממש שפיר מקרי שבא לפרסם המצוה ע"כ שהגיע למצות יבא בגדר מצווה ועושה ונותן שבח לנקום על כן.

וראי'ה לכך מה דהביא היש"ש בעצמו מקור לכן מדברי ר' יוסף (גמ' קידושין) דמאן ומר לי שאין הלכה כר"י עבידנא כו', והא הוא בעצמו כבר זמן רב לאחר הגעת שנת י"ד שלו ורק על הבשורה גירדא שייך שפיר לעשות  זו סעו"מ גמורה כדבריו שם וכי ס"ד שחייב ברגע ששנע מיד לערוך הסעודה להא לידיד אין זה כ"כ נפ"מ דהא כבר בלא"ה כבר נכנס לגדר מצווה ועושה שמפרע כבר ביום יג' ויום אחד כשבע שאין הלכה כר"י, ובכ"ס יהי' שמח ע"כ אז ודאי ודאי לא גרע אחד שנכנס למצוות ולא יכל לעשות מיד הסעודה דשפיר יכול לעשו תביום המחרת או לאחר מכן שיחי' לו די הצורך לעשות הסעודה ושפיר מקרי סעו"מ ורק שאז צריך לדרוש בב"ת דשביל שאז כבר קצת פחתה השמחה והתלהבותו הרשונה שכבר נכנס למצות אתמול ואז יראה שעושין כן לא בשביל המצוה עצמה אלא ח"ו כדי למלאות גרונם וכו', דהא גם הרואה יסבור כן דיחשוב דלשמחה זו מה עושה לאחר שכבר נכנס למצוות, וע"ז ראוי שנתקן לו לומר ד"ת ולפ"ז א"ש אמאי הדגיש לנו היש"ש שואר פוסקים שידרוש מעין המאורע דוקא[9] שזה בא להזכירו ולשאר הנמצאים שזה הסעודה היא על כן שהיא שמח מהא דנכנס למצוות והוה בגדר המצווה ועושה וידעו כולם שזה עיקר הסעודה וכן א"ש כתב ביש"ש גבי חנוכת בית שידרוש ג"כ מעין המאורע להזכיר לכיץ את גודל חשיבות המאורע שע"כ עושין וראוי לעשות סעודה.

ומן האמור עושה שבאמת שאין נפ"מ בין בר מצוה לזמנו או לא בזמנו לענין זה אלא שבאינו בזמנו יותר צרי ךלהזהר להראותו ולהדגישו שעושה כן על שזכה להיו תגדול המצווה כו', ועי"כ דרש בד"ת מעין המאורע וזה ודאי שונה מאשר אומרים ת"ח ד"ת בסעודה רגילה ביום רגיל כדרכם בקודש שאין זה מסתבר שהוי סעו"מ גם מצד הדרוש, וכמו שנכתוב לקמן בעז"ה שיש חילוק בין אם הסעודה גורמת לד"ת, או שת"ח שאמר ב"ת אומרה גם זולת הסעודה וכמו שנאריך בזה בעז"ה בענין ת"ח שישבו ואמרו ד"ת ואכלו אי מקרי סעו"מ,

ועכ"פ נראה דבנ"ד ש"ש הסעודה גורמת לד"ת שידרוש דוקא מעין המאורע כדביארנו לעיל וא"כ הוי שפיר סעו" ממחמת שנעשה ב"מ שמח ע"כ ובא לפרסם המצוה ולא רק מכח הדרוש וכמבואר בחו"י הנ"ל שכן הבין הדברי היש"ש וא"כ לדברינו בהגיע זמנו בע"ש אין לו לעשותה בע"ש דהרי יכול דחותה ליום אחר שאז ג"כ לא מפסיד העיקר של פרסו םהמצוה ושמחת וע"כ, ורק שהצטרך לדרוש מעין המאורע כדביארו, וזה ודאי דלא כהמהר"ם בריסק שבירך להיבך מדברינו בקוש"ש,

וא"כ א"ש מה דעביד ה"תורת חיים" הלכה בעצמו לדחות בר מצוה של בנו, ליום א' כשאירע בע"ש,

*ומ"ש שם המהר"ם בריסק להסתפק באחד שלא הבין הדרשה אי עדיף לאחרו ליום אחר וידרוש או שיעשו באותו יום ולא ידרוש,

ע"ז יש להשיב דודאישיעשו הסעודה בהגיע העת והזמן ולא ידחו שהרי באותו יום לא בעידן שידרוש דלדברינו הנ"ל כל טעם הדרשה היא לעורר ולהזכיר לרבים על מה עושה שמחה זו שלא יהי' ח"ו נראה כדרך שחוק ולמלאות גרונם כו',

ועוד שאחר ג"כ יכול לדרוש שם ואין זה בדוקא לעיכובי לדחות היום שבו הגיע למצוות.

וגדולה מזו נפלאתי ע"ד איך כלל העלה על דעת ולהסתפק בכך והלא הוא בעצמו שם כתב בתחילהלבאר היטב שביום הב"מ הסעודה היא מכח גדול המצווה ועושה, וכשדורש הוי סעו"מ מצד הדרוש ולא קרב זה אל זה ולכן כתב שם שאם איחר ולא עעשה סעודה בזמנו הו"ל מעוות אשר לא יוכל לתקון ודיי ק כן מדברי המהרש"ל הנ"ל.

וא"כ מבואר להדיא דאיהו ס"ל בודאי עדיף לעושת הסעודה ביום הגיעתו ליג', ולא לדחותו.

ואולי אפשר שכל מה שכת בלהסתפק שם רק לדעתו של ה"יד יצחק" שהובא שם שהבין מדבריו שם שעדיף לעשות הברית, מביום אחר ולדרוש שם, ושכן המלה מדברי המג"א ההנ"ל, וע"ז הקשה בדבריו וכו', וכתב הספק בדרך אפשר בהסבר דברי ה"יד יצחק" אב לודאי דהמהר"ם בריסק לא מסתפק בכך והדבר פשוט אצלו שלא ידחה הב"מ כדי שנוכל לדרוש.

ומ"ש שם להשיג ע"ד ה"יד יצחק" (שי"ח חג' סי' ר"ל,) שכת להבין מדברי ושעדיף לדחות הבי"ל ולדרוש דלא ישונה מדברי המג"א שהביא היש"ש, שצריך עשותה כשהנער דורש אפי' אינו בואת והיום, ועי"ז הדחה דבריו שא"א לומר כן כו',

ועשה ג"כ דבריו שיצא לחלק בין דברי הליקוטים שהביא המג"א לבין היש, שהביא ג"כ שם המג"א שיצא שזה כונת המג"א ששוותם חולקים.

זה אינו דהא ודאי שמעין היטב בדברי המג"א לית מאן ביימר שן דבא להשמיענו שדברי היש"ש יחלקו על הליקוטים ולומר דאם הנער דורש אז אין הסעודה מקושר ליום שנעשה ב"מ מכל לעשות מתי שירצה (ושלכן כתב שכן נראה מדברי שי"חיד יצחק הנ"ל, שכן יצא דיחלקו הליקוטים והיש"ש.)

ופשוט שצ"ל שהשואל לה"יד יצחק" הנ"ל שאל בדרך שאם לא עשו הגמ' בזמנו אי שפיר אפשר לעשותה ביום אחר ולומר ד"ת וע"ז השיבו שאין לשנות מדבבר המג"א שפסק כהיש"ש (דהנה ביד יצחק לא מוזכר שאלת השואל להדיה אלא כן מבורר מתוך חשיבותו.

אי דוקא החתן ב"מ צריך לדרוש או אפ' ת"ח אחר.

ובפשטות נראה הדאי זן זה נפ"מ דהא מ"מ דרכים לדחוש שם בד"ת מעין המאורע, כדביארנו הטעם לעיל, ובודאי שעדיף שהנער הב"מ ידרוש נכמ"ט ביש"ש שמחנכין הנער לדרוש שעדיף שיעשה כן שהוא בע ל השמחה וכו'.

וכן מבואר להדיא בס' בא"ש (פר' ראה שנה א' הל' יד') שכתב שאם אין החתן יודע לדרוש ידרוש האם ואם לאו ידרשו ת"ח אחד מהקרואים.

צ"ל דהשאר סעו"מ אין דוקא בעל המצוה הוא בעצמו צריך לדרוש (עכ"פ בסעודות שאינם נחשבות סעו"מ אם לא מצד הדרוש) וכמו בסעודת נישואין שללדת ת"ח עם ע"ה שאינו סעו"מ (ומבואר בפסחים מט') מ"מ בדורשים אפשר לשמתו קצת לסעו"מ עי' מג"א סי' תרע' סק' ד'

באופן שנדחה הב"מ ורוצה לדחות ועוד כדי ללמוד הדרשה

והנה בודאי שאין לדחות סעודת הבר מצוה כשהגיע זמנה בשביל ש"ל לדרוש בה וכמ"ש לעיל. אמנם יש לדעת באופן שבלא"ה נדחתה הב"מ והשתא רוצה חתן הב"מ לברית בעוד יום כדי לדרוש שם מעין המאורע אי אריך למעביד הכי.

והנה לענ"ד יש לחלק בזה דאם נדחתה ליום המחרת אז י"ל דאין טעם כ"כ לדחותה עוד דהא אפשר מ"מ להקל בזה דעדיין אפשר בלא דרשה וכן ביום השלישי, דכמו דמצינו גבי רשב"י בזוה"ח (הובא לעיל) שישב עם החכמים בבר מצוה של בנו ג' ימים.

ושכן העלה בס' "קונטרס לבר מצוה" אבל מטעם דהחו"י (סי' ע') כתב גבי סעודת סיום מסכת דאפשר אפי' יום אחר הסיום וכן לאחר יומיים, ולפי"ז ר"ל שה"ב בסעודת הבר מצוה דאפשר לעשות לאחר יום או יומיים בלא דורשין עד ג' ימים, עי"ש. ויש לי להשיב ע"ד.

וכן מצינו עוד מעשה גדולים כהא בעל התניא שערך סעודה לבנו בלי לשאחר יום הב"מ וביום הב"מ כיבד במזונות ומשקה. (הובא בס' ליקוטי דבורים שבט תרצו' אות נה') וכן ראינו בסעודת ברית מילה דאפשר לעשותה בלילה או למחרת לעיל להביא דברי התשב"ץ (בח"ג כא' ח') ובי"ש הפתחי תשובה סי' כש"ב שק 'ט' בשם חמודי דניאל, הבאנו דברים לעיל גבי יום ג' למילה,

            סעודת ב"מ בע"ש ועריו"ט

והנה לפי' מ"ש לעיל לחל ק בזה אי מקרי עכ"פ זמנו קבוע שהגיע המועד של הכר"מ דהא מ"מ יכול לדחותו ואינו דומה לברית מילה והגיר"ה, שכל שעתא ושעתא מחיי בב בדבר. דהא מ"מ יכול דחותו ולעשותו ביום א' ורק שידרוש ש םועדיין זה בגדר של זמנה של מצוה ג"כ מצד עצם שמחת הבר מצוה כדביארנו לעיל, [10]ולכן לא יעשה בע"ש אמנם להסוברים מהר"ם בריסק' ודעימא, דאיחר יום הבר מצוה ההפסיד עיקר ענין חגיגת הבר מצוה מכח גדול המצוה ועושה וכו' והרי בגדר מעוות לאי כול לתקון, שפיר מקרי זמנו קבוע ושרי לעשותו בע"ש,ובעיו"ט.

וב"ערוך השלחן" בס' רמט' תו"ח סעיף ז' כתב שסעודת בר מצוה שזמן וקיום שרי לעשות בע"ש הסהעודה, ומ"מ כתב שיתחילו קודם חצות ולכל הפחו תקרבם שעשה עשירית, אמנםאם לא התחיל מקודם אוכלים להתחיל גם אחר שעה עשירית כיון שהיא מצוה בשעתה.

אבל בודאי באנה בזמנה אסור לכו"ע לעשותה כע" ש אוב"י אם יאמרו בהד"ת באין זה נחשב לזמנה קבוע כמו מילה ופדיה ב' מנ"ל,, להמשיך לעין הוכחת בר מצוה.

ובס' "קצות השלחן" [ח"ב פי' סט' – בבצה ש"ח סק 'ח'] כתב האם חלה הבר מצוה בע"ש הוי סעו"מ בזמנה, ילמד זה ממ"ש "הדגול מרבבה" ביור"ד סי' שצא' צדי'ק מהוש"ש שסעודת סיום דומה לבר מצוה לא בזמנה  אם הנער דורש או שהוא באותו יום ממש, (והלשון שם להיפך שדימה ב"מ לסיום)

ולכאורא יש להעיר בדבריו דנראה כסותר עצמו למ"ש איהו לעיל מינה גבי סעודת סיום מסכת בע"ש דאין לעשותה ופליג על הבא"ל בזה שר"ל ששרי, וא"כ ה"ה גבי סעודת בר"מ שהרי מדמה זל"ז כדברי הרש הנ"ל.

וע"ז יש לומר דבאמת אה"נ דדומים הם בחשיבותם להקרות סעו"מ, אך יש לחלק בניהם, דהלא הטעם שפליג הקדוה"ש על הביא"ל בענין סיום בע"ש מהא דיסול לשייר ליום אחר ואין בזה משום שיהוי מצוה, דהא יכיל ללמוד דברי תורה אחרים, וןכ דיי קמ"ש המהר"ם מינץ (סי' קיט) שכתב שצריך לשייר קצת מהמס' לשעת כושר, ובודאי ע"ש אינה שעת תכושר לעשות סעודה, אבל כל זה לא ישיך גבי ב"מ.

ורק דע"ז יש להעיר והא מ"מ יכול דחות ג"כ דב"מ ליום א' שדרוש שם מעיין המאורע ומבואר ביש"ש הוי ג"כ סעו"מ ורמ"ש להדיא ג"כ במג"א, וא"כ הדרא הסתיירה בדבריו.

ולענ"ד מהכא יש להוכיח דדעת הקדוה ש"ח ס"ל כדברי המהר"ם בריסק (ס' יסח',) הנ"ל, ודעימיה, דס"ל שאם איחר אם הגעת דיין הבר מצוה של יג שניות הוי בגדר מעוות לא יוכל ליתקון ותו לא הוי סעו"מ מכח גדולה מצווה ועושהכו', אלא רק מכח הדרוש, ולכן נכון לעשותו בע"ש כשהגיע זמנה, דמקרי שפיר זמנה קבוע דמי מילה ופדה"ב, אמנם כבר כתבנו לחלק לעיל בגדר ענין איחור זמן הגעת הבר מצוה שמ"מ הוי ער"פ עדיין השמחה בגדר גדול המצווה ורק שצריך לדרוש מעין המאורע בשביל לזכור עצם השמחה שקצת שכחה לה,  

        סעודת בר מצוה ביום תענית או אבלות

והנה לענין אי יכולים לעשות הסעודה ביום תענית כמו בה"ב שאחר החג או בעשרת ימי תשובה, עי' בשו"ע בסי' תקס"ח סעיף ב' שכתב בנדר  לצום י' ימים באיזה יום שירצה והי' מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה כו', ובמשנ"ב שם (ס"ק ט') כתב כגון לברית מילה או סיום מסכת (מג"א), וא"כ י"ל דסעודת בר מצוה בזמנה לא גרע מסיום מסכת לענין זה, וכמ"ש דלעיל בשם הדגול מרבבה יו"ד סי' שצ"א שהשוה סיום מסכת לב"מ, ובאינו בזמנה יש להסתפק בזה דאם נאמר שסעו"מ מיקרי רק משום הדרשה שדורש שם אפשר שיש להחמיר בזה וכדלעיל, אך אי נימא שגה ג"כ מגדר גדול המצווה ועושה  גם בלא בזמנו וכדביארנו לעיל אפשר דשפיר יכול לאכול שם ולא לצום.

ולכאורה עוד יש לדייק כן מדברי המשנ"ב הנ"ל, שכתב להביא ענין סיום מסכת ולא כתב לחלק בין אם מיהר או הקדים כו', וא"כ י"ל לעניין סעודת בר מצוה  דאין נפ"מ, וצ"ב.

וברמ"א שם כ' וז"ל מיהו תענית בה"ב שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות או אפי' בעשרת ימי תשובה ואירע בהם מילה, מצוה לאכול וא"צ התרה כי לא נהגו להתענות בכה"ג כו' עכ"ל.

ובמשנ"ב (ס"ק טז') כתב דה"ה לשאר סעו"מ (עפ"י מג"א וש"א), וא"כ בודאי ג"פ בב"מ הדין הכי דהוי סעו"מ בזמנה ובלא בזמנה שדורש שם אפשר ג"כ לומר דיש להקל בזה כשדורש שם וכ"ש לדברינו לעיל.

וצ"ע  דכ"ז כתב המג"א (ס"ק י') בכה"ג, אבל בשאר תענית שגוזרים הציבור אסור לאכול אף בסעו"מ.

ובתענית כ' סיון שרגילין להתענות בו, במג"א הסתפק בזה אי מותר לאכול על סעודת מצוה.

סעודה בתשעת הימים – ודין אכילת בשר.

והנה ודאי אם הבר מצוה היא בזמנה והוא בתשעת הימים יכול לשמוח ולעשות הבר מצוה עם סעודה וכן אפי' בבשר ויין שזה נצרך לסעו"מ (וכמבואר במק"א) משום שזה הוי סעו"מ כמבואר ברש"ל וש"א, וע"ז מבואר להדיא ברמ"א (או"ח) בסי' תקנ"א סעיף י' דסעודת מצוה כגון מילה ופדיוה"ב וסיום מסכת אוכלין בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה, ובודאי שסעודת בר מצוה לא נגרע מסעודת סיום מסכת, כמו שכבר כתבנו שהרש"ל השוה אותם. וכן פסק היד אפרים בהגהותיו על אתר בשו"ע שם עפי"ד הרמ"א וכו' דסעודת בר מצוה הוי סעודת מצוה ביום שנכנס שנת י"ד, ואם הנער דורש הוי סעודת מצוה אף שלא באותו יום. והועתק זה גם בכף החיים שם ס"ק קנ"ח ע"ש. וכן בשו"ת לב אברהם התיר עפ"י הרמ"א סימן תקנ"א סעיף י'  וכמ"ש, ובס' מתנה לבר מצוה סי' ב' סעיף יד' וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן לג.

והשתא נבא לבאר בלא בזמנו ואומרים שם דרוש אי ג"כ יעשו הסעודה בתשעת הימים בבשר ויין.

ולכאורה הי' נראה לחלק זה כדביארנו לעיל דאפשר שהדרוש לא עיקר הגורם לסעו"מ אלא באמת זה מכח גדול המצווה ואפי' שאינו בזמנו ורק שצריך הדרשה מעין המאורע להחזירה במלאוה למהות של השמחה להזכירו שזה על שזכה כו', וא"כ אפשר לומר שיוכל ג"כ לעשות הסעודה וכן לאכול בשר ולשתות יין.

אך אם נאמר שהדרוש הוא הגורם העיקרי לסעודה להחשב סעו"מ אפשר שיש להחמיר בכך, וכדברי המהר"מ בריסק ודיעמיה בדיוקם מדברי היש"ש. וכמ"ש לעיל. שהדרוש הגורם לסעו"מ ואין זה מגדר גדול המצווה כן. ובאמת שכן פסק שם המהר"ם בריסק בסוף דבריו שם שיש איסור לאכול בשר ולשתות יין בתשעת הימים בסעודת בר מצוה שלא בזמנה, מהא דהרמ"א כאן לא כתב דוקא סעודת ברית ופדיוה"ב וסיום מסכת ואירוסין ולא כתב בר מצוה והביא שם דברי ה"דגול מרבבה" (חיור"ד – סי' שצ"א) שהביא דלהרש"ל גם סעודת בר מצוה הו"ל כסיום מסכת לענין שילך האבל לקחת חלק בהמצוה, וא"כ י"ל דה"ה לכאן שאפשר לעשות בבשר ויין, אך איהו פליג ע"ז שם והביא לדברי המג"א (בסי' תקס"ח – ס"ק י') לענין פדיון הבן כשאין עושין אותו בזמנו שאין דוחה הסעודה התענית הקל, משום כיון דאינו בזמנה יכול להשהותה, ע"כ, וא"כ ה"נ גבי שבוע שחל בו ת"ב בסעודת בר מצוה יהי' חילוק אם עושין הסעודה בזמנה כשנכנס לי"ד שנה דא"א לדחותה מותר לאכול בשר אבל שלא בזמנה והוי סעו"מ רק מכח הדרוש הרי יכול לדחותה לאחר ת"ב ולא עדיף מפדיה"ב שלא בזמנה. וכתב לפי"ז להשיג על דברי ה"יד יצחק" (הנ"ל) שהתיר לאכול בשר ולשתות יין בתשעת הימים. ומשמע שם שאפי' איננה בזמנו שהרי שם איירי (עכ"פ להבנת המהר"ם בריסק) בעושה הסעודה ביום אחר ודורש שם.

אמנם לדברינו לעיל שכתבנו שאפשר שהשואל שם ב"יד יצחק" שאל דאם יכול לעשות ביום אחר ויהי' סעו"מ. וע"ז אמר לו וז"ל: שלא ישנה מדברי המג"א, דהיש"ש כתב לעשותה כשהנער דורש אפי' אינו באותו היום וכן המנהג שיעלה לתורה בש"ק ואח"כ לעשות הסעודה, עכ"ל, דאפשר שזה השיב דמ"מ כשאין יכול לעשות בזמנו יעשה לא בזמנו וידרוש הנער שם, ושפיר אפי' לכתחילה הוי סעו"מ, ולפי"ז כתבנו לעיל שלכן לא יסתרו דבריו מדברי היש"ש שמבואר שעדיף באותו היום ואפי' בלא דרשה, דאיהו מודה לזה.

ועוד מ"ש המהר"ם בריסק להוכיח מזה שלא ראה ה"יד יצחק" דברי היש"ש דאם הי' רואה הי' כותב שלכתחילה עדיף בו ביום ואפי' בלא דרשה. לפי"ז הי' צריך לומר שלא ראה להמג"א, דהא במג"א שהביא ליש"ש אחר שהביא דברי ס' הליקוטים שמצוה על האדם לעשות הסעודה ביום שנכנס לשנת י"ד, ואח"כ הוסיף מהיש"ש שאפי' לא באותו היום הוי סעו"מ כשדורש כלומר שזה קאי על דבריו שהביא מהילקוט שחזינן דוקא באותו יום וע"'ז קאמר דאפי' אינו באותו יום כו', ובודאי שראה כן למג"א הנ"ל בדיקדוק פשוט זה.

ושלכן אפשר כשכתב ענין של הסעודה בתשעת הימים איירי בהי' בזמנו, שזה לשונו: ומ"מ שמחמת ר"ח אב נמשכה הסעודה עד הלילה מה בכך אפי' ביום חול שרי שהיא סעו"מ וכ"ש כאן שמתחילה בשבת עכ"ל.

ואפשר דממה שכתב שם ה"יד יצחק" שכן המנהג שיעלה לתורה בש"ק ואח"כ לעשות הסעודה שמשמע שבאמת כן הבין בדברי המג"א שראוי לעשות כן מלכתחילה שהרי כן נוהגין והרי אין תמיד הב"מ בשבת, וא"כ כשעושה סעודה אחר שעולה לתורה ובאמת הב"מ הגיע זמנו באמצע השבוע, בכ"ז משמע מדברי מנהג זה שימתין לש"ק, וכדהבין במהר"ם בריסק, אפשר שזה ג"כ לא כתב מלכתחילה רק כתב שכן נהגו כבר, אבל ודאי יודה שעדיף באותו יום שהגיע למצוות.

– ועל מנהג זה כבר השיג שם במהר"ם בריסק שאמת שבין פשוטי עם נשתרבב המנהג כן ואולי אף בין הת"ח במקומות שאין העם פנויים ממלאכתם בששת ימי המעשה ואין מוכשר להם לעשות סעודות גדולות בימי החול, אבל עינינו הרואות שאנשי מעשה היראים והחרדים מדקדקים לעשות סעודות במ' בעתו ובזמנו עכ"ל.

והנה עכ"פ מדבריו מבואר תקנת מנהג זה שהוא ודאי לא לכתחילה שהיו עושין כן אלא מפני שאין העם פנויים ממלאתם כו', וע"ז מסתבר שהסכים ב"יד יצחק" ומטעם שאפשר לסמוך על דברי המג"א בשם היש"ש, שג"כ מקרי סעו"מ.

ואיברא דעוד יש מקום לומר שאם הב"מ לא בזמנה ודורש שהוי סעו"מ אפי' שיכול להשהותה לאחר ת"ב אמאי ישהנה והא ברמ"א לא כתב לחלק בזה כמו שכתב להדיא גבי איסור קביעת סעודה בע"ש בסי' רמ"ט ס"ב. וע"ז כתב שם מור"ם שסעודה שזמנה קבוע כמו ברית מילה ופדיוה"ב כו', אבל הכא לא טרח לכתוב כן אלא כתב ובסעודת מצוה כגון מילה כו', ולא כתב וכל סעודה שזמנה קבוע כגון מילה וכו', הא לך שאפי' אין זמנה קבוע שרי, וא"כ לפי"ז יוצא לכאורה לא כדברי המג"א שם (ס"ק י') לענין פדיוה"ב שלא בזמנו שכתב לדחותה דהא אפשר להשהותה.

ואפשר שהמג"א הבין מדבריו הרמ"א שכתב כגון ברית מילה, ופדיוה"ב, וסיום מסכת, וסעודת אירוסין, שבכל הנ"ל מצינו מכנה משותף אחד שזמנם קבוע, (סיום מסכת דוקא כשגומר בדרך לימודו כא"ר ומש"ב שם, וכן צ"ל באירוסין שארס היום). וא"כ אפקיה לשאר סעודות שבאמת יכול להשהותם כמו בר מצוה או אפי' פדיון הבן שלא בזמנו עכ"פ לחלק מהשיטות ועי' לעיל בענין פדיוה"ב מ"ש בזה.

ולענ"ד יש לדייק כן מדברי ה"יד אפרים" בהגהותיו לשו"ע או"ח סי' תקנ"א (ס"ק לג') שם שכתב וז"ל: ועי' לעיל סי' רכ"ה, במג"א שסעודת בר מצוה הוי סעו"מ ביום שנכנס, ונראה שאם אין זמנם היום אין לעשות הסעודה בימים אלו בכוונה ובשביל בשר תאוה עכ"ל. ומדכתב טעם זה משמע להדיא דבלא עושין כן בכוונה תחילה לבשר תאוה בימים אלו שרי, דהא בר מצוה הא הוי סעו"מ מצד הדרוש, ולפי"ז צ"ל דלא ס"ל כהמהר"ם בריסק שדייק מדברי המג"א הנ"ל שיש להשהות הבר מצוה לאחת ת"ב עכ"פ באינה בזמנה.

ולפלא על חתנו הגאון ר' שמואל גרינברג שכתב שם להגיה בדבריו שכן מבואר ב"יד אפרים" שכתב בהדיא לענין סעודת בר מצוה כדעת רק מו"ח שאם אינו בזמנו אסור עי"ש, עכ"ל. ופשוט שאינו כן, ונראה דלא דק בזה כלל דההיפך הוא הנכון וכמ"ש.

וכן נראה שהבין בשו"ת "לבושי מרדכי" להגאון מרדכי ליב ווינקלער חאו"ח ח"א סי' ק"א, שהביא ליד אפרים זה בדרך אגב ודייקו כהנ"ל.

וכעין סברא זו ג"כ מצינו ב"שערי תשובה" כאן שכתב שאין לעשות סעודת ברית מילה בדחו במתכון לימים אלו לאכול בשר ויין אבל בלא"ה שרי, ודו"ק.

והעולה מהאמור לעיל דודאי סעודת בר מצוה בהגיע זמנה שרי לעשותה בבשר ויין אפי' בתשעת הימים ואפי' בשבוע שחל בו ת"ב, ורק שמנין מצומצם יאכלו שם הבשר ויין וזה אפי' בערב ת"ב כמבואר במהרי"ל וכנפסק ברמ"א שם.

ובאינה בזמנה שרי כשדורש שם שמקרי ג"כ סעו"מ וכ"ז דוקא בלא מתכוונים בדוקא לעשותם בימים אלו לאכול בשר תאוה כמבואר ב"יד אפרים", ושו"ת לבושי מרדכי הנ"ל. וכן צ"ל להיד יצחק שהתיר כוונתנו באופן שעושים כן מצד המנהג דאז שעולה לתורה ש"ק ואח"כ עושין סעודה וא"כ זה לא בזמנה, ובכ"ז עושין כן שאין עושין הסעודה למלאות בטנם בבשר תאוה ובזה נראה בודאי דלא התיר. ולשיטת המהר"ם בריסק אסור לעשותה אפי' כשדורש שם כשאינה בזמנה ואפי' שעושין כן לא בכוונה לאכול בשר באותן ימים.

ולענ"ד כן יש להקל וכ"ש ביום או יומים אחר הבר מצוה, כמו שכתבנו לעיל להוכיח מדברי רשב"י שעשה כן לבנו ג' ימים, וכמו שכבר כתב ג"כ להוכיח בס' קונטרס לבר מצוה (להר' שפרבר) שאפשר לעשות הסעודה אפי' בלא דרשה.

ורק עכ"פ יש להסתפק בעשו כן דוקא בימים אלו ע"מ לאכל בשר ויין דהא מ"מ נחשב קצת בזמנו כמבואר, כלומר תוך ג' ימים ראשונים לבר מצוה, ועכ"פ נראה שצריך להחמיר לא לעשות כן דהא אין זה ראיות מספיקות לעשתו כזמנו ממש.

אבל בסעודת בר מצוה

והנה בזה הי' נראה בתחילה לחלק אי זו סעודה שיש בה שמחה כמו בסעודת חתן וכיוצ"ב שאז ודאי י"ל דאסור לו לילך שם, תוך י"ב חדש, דלכאורה מהא דכתבנו בהתחלה בשם ה"זוהר" (בראשית כ') מקור לבר מצוה שפתח ר' פנחס בהאי קרא, "צאינה וראינה בנות ציון כו' ביום חתונתו וביום שמחת לבו" כו', ומאי חתונתו ביומא דכשרין למעבד פיקודי אורייתא דהוא  חדוותא דצדיקיא, ואמתי כשרן אמר ר' יצחק מתליסר שנין ולעילא דההוא יומא חובתה על צדיקיא למעבד חדוותא דליבא כיומא דסליק "לחופה" כו' עכ"ל

מבואר להדיא שהוי סעודה של שמחה ממש ושחייב לשמוח על כך כיום שנכנס לחופה וע"ז ודאי מקרי סעודה של שמחה וכן מבואר מהמג"א (הנ"ל) בסי' רכ"ה שהביא בשם ילקוט חדש ליקוטים (סי' ב') שמצווה על האדם לעשות סעודה כיום שנכנס לחופה.

וכן מוכח קצת מהא דמצינו ג"כ בזוהר חדש (דף י' ע"ג) שרשב"י עשה סעודה לבנו והוה "קא בדח טובא", עי"ש. ומבואר שזה סעודה שיש עימה שמחה.

ושכן מבואר ג"כ במהרש"ל הנ"ל שהוי סעודה של שמחה שכתב וז"ל וסעודת בר מצוה כו', ועושים שמחה, ונותנים למקום שבח כו'.

וא"כ ודאי אין רשאי אבל תוך י"ב חדש שעל או"א לילך לסעודת בר מצוה, וכמבואר להדיא בשו"ע וה"ד סי' שצ"א ס"א אבל אסור בשמחה כו', ובסעיף ב'  כתב וז"ל "על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל' יום על או"א לאחר י"ב חדש, כו'. וברמ"א כתב: אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה מותר ליכנס בה כגון פדיוה"ב וסעודת ברית מילה מותר לאכול שם כו', עכ"ל, ומבואר להדיא דבסעודת מצוה שיש בה שמחה לכו"ע אסור.

ולכאורה לפי"ז צ"ע על מה דפסק ה"דגול מרבבה" שם להתיר להכנס לסעודת בר מצוה בזמנו אפי' לא דורש, או עכ"פ שדורש ואפי' לא בזמנו מהא דפסק הש"ך ביור"ד סי' רמ"ו כהמהר"ם מינץ (סי' קי"ט) דאבל תוך י"ב חדש על או"א שרי לילך לסעוד בסעודת סיום מסכת ע"ש, וביש"ש השווה סעודת בר מצוה לסעודת סיום וא"כ יהי' רשאי לילך כמו בסעודת סיום, עכת"ד.

ולהנ"ל צ"ע אמאי שרי, והא הוי סעודת מצוה של שמחה ובזה כו"ע לא פלגי דאסור לילך שם תוך י"ב חודש לאו"א ותוך ל' לשאר קרובים.

ועוד דבריו צ"ע מהא דפסק ברמ"א שם להדיא וז"ל והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה אבל בסעודת נישואין יש להחמיר כך נ"ל עכ"ל.

וא"כ מבואר שאסור על שום סעודה בעולם וע"ז כתב להגיה שבסעודת בר מצוה שרי  וע"ע בהגהת רע"א שם על דברי הרמ"א הנ"ל שציין לעיין בשו"ת מהר"ם מינץ הנ"ל גבי סיום מסכתא ופשוט שהבין ג"כ הוא כה"ג, וכן כתב להדיא ה"בית לחם יהודא" שם וז"ל ואנו נוהגין שהאבל לאחר ל' יום על או"א יכול לאכול על סעודת מצוה היינו סיום מסכת כו' ואח"כ הביא להיש"ש לענין סעודת ב"מ דאפי' לא בזמנו אם דורש נחשב לסעו"מ ג"כ לענין זה שיוכל לילך לאכול שם עי"ש, וא"כ צ"ע ג"כ על דבריהם.

וכד הוי חזית למ"ש הגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל בשו"ת "טעם טעם ודעת" (ח"ב סי' פ"ו מהדורא תליתאי) – להשיג על דברי ה"דגול מרבבה" הנ"ל וטענתו שכל דברי המהר"מ מינץ קאי לדעה הראשונה שהביא הרמ"א[11] הנ"ל בכל סעודה שאין בה שמחה מותר לאבל לילך אבל לפי מ"ש הרמ"א שם דהמנהג שלא לילך על שום סעודה שבעולם אף באין בה שמחה א"כ ה"ה שיהי' אסור לאכול בסעודת סיום וסעודת בר מצוה, וכן מורה לשון הרמ"א דאין לאכול על שום סעודה שבעולם, משמע דכל סעודה בכלל האיסור הוא, ועוד הוסיף לכתוב דאפי' להמתרין לילך על סעודת ברית וסיום מסכת יש לאסור בסעודת בר מצוה די"ל דבשלמא מילה, ופדה"ב, וסיום, הוי הכל רק מכח קיום מצוה לבד, כיון דמצוות לאו להנות נתנו, לכך אין בו שמחה כלל, אבל בסעודת בר מצוה, דהוי פטור מענשו כמו דמברך שפטרני מעונשו של זה, זה הוי הנאת הגוף ושפיר הוי סעודה שיש בה שמחה ואסור אף לדעה ראשונה עכ"ל.

ודבריו תמוהים דמי הכריח לזה שעיקר הסעודה היא משום שנפטר מענשו של בנו וע"ז כתב שהוי שמחה ומה לשמחה זו עושה ומה יותר היא שמחה מאשר סיום מסכת שזכה לגמור מסכת וכיוצ"ב ובמילה ופדה"ב שזכה לפרסם המצוה ולשמוח בה ושזה על דבר חיובי, דמשא"כ דבר מצוה שהוא הפסקת דבר "שלילי" כלומר שנפטר מענשו שע"ז נימא שזה הוי שמחה מאשר סיום דבר חיובי כהמילה וסיום,  ועוד מה ענין זה להנאת הגוף שע"ז ר"ל שלכן הוי סעודה שיש בה שמחה ואסור אף לדעה ראשונה ולא קרב זה אל זה כלל.

וגדולה מזו תמוהים דבריו שרצה לחדש בהמשך דבריו דין חדש, שאם האב לא עשה הסעודה אלא אחר עשה לבנו הסעודה דלא הוי סעודה שיש בה שמחה, דמה שייך עניין עשיית הסעודה גופיה דהא ודאי לדבריו עכ"פ האב נפטר מעונש בנו ושמח ע"כ ומה איכפת לן מי עשה הסעודה, ומלבד זה יש להשיג על דבריו ממ"ש לעיל דעיקר השמחה היא של הבר"מ גופיה כמבואר ביש"ש שהוא מקור לכל ענין סעודת בר מצוה. דהוא דומה להא דאמר ר' יוסף (קידושין) מאן דא"ל דאין הלכה כר"י עבידנא יומא טבא כו', דהוא משווה לחתן בר מצוה ואין שום קשר לאביו בענין השמחה על כן שזכה להיות בגדר מצווה ועושה.

ועוד יש להעיר בדבריו אמאי כתב להשיג רק על דברי ה"דגול מרבבה" והא לדבריו למסקנא שפוסקים כהרמ"א בדעה השניה שכן הוא המנהג שלא ילך לשום סעודה שבעולם, דהוי על כל סעו"מ שכולם בכלל איסור, והי' לו להשיג ג"כ על המהר"מ מינץ גופיה וכן הגרע"א שתפס כך, וכן מה"בית לחם יהודא" כמו שזכרנו לעיל.

וע"ע ב"חכמת אדם" (כלל קפו – ס"ב) שג"כ ציין להש"ך הנ"ל בשם מהר"מ וכתב שם וז"ל וצ"ע לפי מנהגנו שכתב הרמ"א דאין לאכול בשום סעו"מ עכ"ל, (וכבר הבאנו דבריו בענין סיום מסכת עי"ש) והא לך שאת אותו שאלה אפשר לשאול על הש"ך, ועוד לפלא שלא זכר שר ל"החכמת אדם" שכבר הקשה כדבריו.

ולענ"ד הן אמת שכך הם דברי הרמ"א שאין לילך על שום סעודה בעולם ושכן המנהג, אך דע שודאי לא נעלם מעיני כל הפוסקים הנ"ל דבר פשוט וברור בדברי הרמ"א שכתב לחלק בין אם הוא הולך לסעודה או אם זה בביתו כמ"ש שם, בתוך הבית מקלין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה ע"כ.

וא"כ ודאי דע"ז כתבו כל הפוסקים הנ"ל לבאר איזה מהן נקרא סעו"מ דלית בה שמחה שיוכל עכ"פ לאכול בביתו, ובאמת בחוץ לביתו כו"ע לא פליגי על דברי הרמ"א שכתב שכן הוא המנהג.

לעין הגהות רי"ז שטרן סוף מס' ברכות, לעעושין מט' אבל בסיום מסכת.

וא"כ לפי"ז אזלה לה קושית "החכמת אדם" הנ"ל על המה"מ מינץ שהובא בש"ך שתמה מדברי הרמ"א הנ"ל שלא לילך לשום סעודה בעולם וכ"ז דוקא בלילך חוץ לביתו, אבל מתוך ביתו א"ש שרי וכ"ש הוא מסעודת מילה דשרי, וכמבואר ברמ"א, ולכן לא ק"מ על שאר הפוסקים הנ"ל כהדגול מרבבה והגרע"א ובבית לחם יהודא דהם איירי על אופן זה שדיבר הרמ"א שהוא בתוך ביתו דשרי לאוכל בסעו"מ דלית בהם שמחה, דמקורם עכ"פ מיוסד על דברי המהר"מ מינץ והש"ך הנ"ל. ושכן מדוקדק שפיר לשונו שם שכתב שאבל תוך י"ב חודש על או"א יכול לסעוד שם כו', ולא כתב שיכול לילך לסעוד שם[12], ומבואר דנזהר מפסק הרמ"א' שחילק בין הוא בביתו דשרי לבין חוץ לביתו דאסור .

וכן אם נעיין בכל הפוסקים הנ"ל נראה שאף אחד מהם לא כתב כלל ענין דבר הליכת אבל חוץ לביתו. ומדוקדק היטב שחשו לדברי הרמ"א הנ"ל.[13]

ורק דאכתי לא איפרק מחולשא מה דהוכחנו לעיל שסעודת בר מצוה היא סעודת שמחה וא"כ קשה איך שרי לסעוד שם ואפי' שזה בביתו והא הרמ"א כתב להדיא דרק סעודה דלית בה שמחה שרי והוא בתוך ביתו, וצ"ע.

נער שנעשה בר מצוה בתוך ל' יום של אבלו על אמו– מותר לאביו לעשות סעודה ביום הבר מצוה במיני מרקחת ופירות וכדו', ובמיוחד כשהנער ואביו עומדים ומשמשים את האורחים, עי' בשו"ת ריב"ד יור"ד  סי' כ"ב, וע"ע בס' זרע אמת סי קס"ח.

בן סורר ומורה בסעודת בר מצוה

ולהאמור לעיל מבואר דלכו"ע סעודת הבר מצוה היא סעו"מ, ושכן לכאורה באינה בזמנה ודורשין שם בד"ת או ב"מ של עצמו, י"ל דאפשר כשאוכל שם בשר ושותה יין, וגבי בן סורר ומורה אינו מתחייב באכל בדבר מצוה ואפי' מצוה מדרבנן כמבואר  במס' סנהדרין (דף ע.), אמנם לפי מש"כ להוכיח לעיל מדברי החו"י בסי' ע' שאפשר שסעודת בר מצוה אין לה מקור מהא דמס' קידושין (לא') וכמ"ש להוכיח היש"ש הנ"ל, א"כ אין זו סעו"מ, ובפרט שלא ציין החו"י מקור לזה ממקום אחר כדכתבנו לעיל, ועדיין צ"ב.

אך מ"מ יש שכתבו להסתפק גבי אכילת בסו"מ בסעו"מ שאינה מצוה גמורה מדרבנן וכמו בסעודת בר מצוה שאינה אלא מנהג דאין בן סורר ומורה מפטר בה, דהנה עי' רש"י סנהדרין (ע') על הגמ' בן סורר ומורה שאכל דבר מצוה פטור ובגמ' שם אמרו אפי' לתנחומי אבלים, ופירש"י אע"ג דהוה תקנא דרבנן בעלמא, דלפי"ז בכל סעו"מ שהיא מקורה ממנהג אין נימא דיפטר שאין הוא כמו בתנחומי אבלים שעכ"פ תקנתא דרבנן היא, אמנם לפי"ז נצטרך לומר שבסעודת ברית מילה (סי' רס"ה סי"ב) ופדה"ב (סי' ש"ה) וסעודת סיום וכיוצ"ב שהם מנהג לא יפטר, וצ"ע. עי' לב בנים (סי' ט"ז ס"ק ד'), באור בזה.

 

   בנדר שלא לאכול מסעודת רשות.

בפשטות נראה שיכול לאכול שם דהוי סעו"מ לכו"ע (מלבד דיוקנו בדעת החו"י) וטעם לזה בפשטות צ"ל שלא נדר ע"ד זה כלומר שלדבר מצוה כלל לא התכוון למצוה. אך בזה ג"כ יש לעיין בסעודה שמקורה מנהג אי גם ע"ז נימא הכי וצ"ב.

             סעודת בר מצוה עם סעו"מ אחרת.

והנה לפי מ"ש לעיל להוכיח שבבר מצוה איכא שמחה  א"כיש לדעת אי אפשר לערבב סעודה זו בסעודה אחרת כגון בסעודת ברית מילה עכ"פ להסובירם שיש בזה ג"כ שמחה ורק מה דלא מברכין שהשמחה במעונו הוא משום צערא דינוקא, וכן כל כיוצ"ב.

בגמ' מו"ק (דף ח.) מבואר ענין איסור לערב שמחה בשמחה שמקורו בפסוקים, וא"כ הי' נראה דהכא ודאי מקרי שמחה בשמחה יהי' אסור לערבב יחד, אמנם עי' שם בתוס' ד"ה (   ) מבואר לכאורה דל"ש עירוב שמחה אלא רק בסעודת נישואין. [ולפי"ז בנ"ד אפי' שהוה סעודת מצוה ג"כ של שמחה עדין י"ל דלא מקרי שמחה כבנשואין כדי לאסורו. ואפי' דאכתי יש להעיר ממ"ש המג"א (הנ"ל) בשם ס' הליקוטים שכתב לדמות יום הבר מצוה כיום שנכנס לחופה, וע"ד י"ל דכונתו לענין עשיית הסעודה ולא גבי השמחה.] וכ"נ שנפסק בשו"ע (או"ח) סי' תקמ"ו ס"ד וז"ל: מותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה וכן סעודת פדה"ב עכ"ל.

ועי' במשנ"ב (ס"ק יא') שכתב שאין נפ"מ בין היו בזמנן ובין שלא היו בזמנן דלא חשיבי שמחה אלא סעודת נישואין ואירוסין בלבד [אחרונים] עכ"ל.

וע"ז קשה מהא דמבואר בירושלמי מגילה (פ"א ה"ד) דלא דוקא נישואין מקרי שמחה לענין זה אלא שאר סעודות, כההיא דאין עושין סעודה של פורים בשבת, ושם סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, ר' זעירא בעא קומי ר' אבוהו ויעשו אותן בשבת, א"ל לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים ע"כ, וע"ע ר"ן פ"ק דמגילה.

וכך נפסק בשו"ע סי' תרפ"ח ס"ו דאין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשבת. איברא דמצינו בתשובות רלנ"ח (סי' ל"ב) שכתב שעשו מעשה בירושלים היפך הירושלמי ועשו סעודה בשבת וכתב סמך לזה מפ"ק דמגילה פורים שחל להיות בשבת כו', עי"ש, כבר מחו ליה המוחים עי' מג"א סי' תרפ"ח (ס"ק י') שכתב שאין ראיותיו מוכרחות, ועי' ב"מחצית השקל" בביאור כל הענין, וע"ע רדב"ז ח"א  (סי' קמ"ז) שג"כ פסק כהשו"ע וכדברי הירושלמי הנ"ל, וכתב שאין בנו כוח לחלוק על דברי הירושלמי, וע"ע בביאור הגר"א מש"כ בזה.

ובפר"ח כתב להביא דברי הירושלמי הנ"ל ותלה הלכה זו בפלוגתא אם אין מערבין שמחה בשמחה והק כנ"ל ע"ש באורך דבריו, ובסוף כתב וז"ל: אלא דמ"מ כיון דלפום רהיטא מש"ס דילן וכן הרשב"א דלא חייש לטעמא דאין מערבין שמחה בשמחה משמע דנעשית בשבת יש להחמיר ולעשותה בט"ו ובי"ו כך אנו נוהגים עכ"ל ור"ל דמש"ס דילן דמו"ק מבואר דרק בנישואין אין מערבין שמב"ש אבל בשאר דברים מערבין, כך פסק הלכה למעשה וכהרלנ"ח הנ"ל שכתב שכך עשו מעשה בירושלים, ועשו הסעודה בשבת, ודלא כהשו"ע ודעימיה, שמקורם לכאורה בירושלמי (ועי' במנח"י ח"ד סי' כ"ג במאמר המוסגר מש"כ לסתור דבריו מסי' תי"ט לענין סעודת ר"ח בשבת שנקט שם להדיא שהעולם לא נהגו כירושלמי, וכן לעומת זאת נראה הי' שכן נהגו כירושלמי אלא שליתר שאת כתב שיעשו סעודת פורים גם בע"י כנ"ל ע"ש).

וע"ע במנח"י שם, שנשאל בענין אם ראוי ונכון לערב סיום כתיבת ס"ת עם סעודת בר מצוה אם אין זה משום אין מערבין שמחה בשמחה, והעלה דשרי מהטעם שאין מערבין שמחה כו', זה דוקא קאי על נישואין במועד, ומ"מ כתב שם ס"ק ד' שנכון יהי' לעשות עוד תבשיל שיהי' ניכר שלשם סעודת בר"מ וכדו' עושה כן כמבואר לענין ר"ח בשבת וכמבואר במשנ"ב (סי' תי"ט ס"ק ב') ובשער הציון בשם שיירי כנה"ג וא"ר וחיי אדם, ושכה"ג הביא המג"א בסי' תקנ"ט (ס"ק ה') בשם היש"ש שנתפשט המנהג ביו"ט לאכול תבשיל אחד יותר שיהי נחשב במקום סעודה ג', ואע"פ שאין מפסיק בבהמ"ז עי"ש, ושם עוד (ס"ק ה') כתב שאם הי' יכול לעשות ב' סעודות נפרדות כלומר אחת קטנה בעשרה אנשים מקורבים או אחרי הסעודה הגדולה שעושין כנהוג בשביל שמחת מצוה אחת מהם, כדי שיהי' לכל מצוה סעודה מיוחדת מה טוב, ע"ש.

עשיית ב' סעודות ביום הבר מצוה.

ולכאורה יש לדעת באופן שיש קצת שנוהגים לעשות סעודה בלילה ואח"כ ביום עושים עוד סעודה לקרובים ואהובים שלא היו בשמחה של הלילה או ג"כ מקרי סעו"מ, (וכן יש להעיר זה בכל סעו"מ אי עושין כך אי מקרי סעו"מ הסעודה הב',)

ופשוט דבאופן שבסעודה הראשונה אין קובעין סעודה על פת ובשר וכיוצ"ב, אלא רק מגדנות ושתיה אין זה נחשב לסעודה וממילא י"ל דהסעודה הב' מקרי סעו"מ.

ונפ"מ לזה אם רוצים לעשות הסעודה ב' בע"ש, או גבי אכילת בשר ויין בשבוע שחל בו ת"ב, וכן כל הוי הנפ"מ שזכרנו לעיל. ומפשטות לשון הפוסקים שמקורם בדברי היש"ש והחו"י ומקורם בגמ' קידושין דרב יוסף אמר עבידנא יומא טבא לרבנן כלומר שכל האם הוא שלו כיו"ט ולא רק לזמן קצוב לעשות הסעודה וכן קצת מבואר מדברי המג"א הנ"ל שהביא בשם סי' הליקוטים שמצוה על האדם לעשות סעודה לבנו כיום שנכנס לחופה ובחופה ודאי שיו"ט שלו ובפרט לפי כל מה דמבואר בזוה"ק בכמה דוכתי הובא לעיל, ובעיקר מדברי הזוה"ק זוה"ח (דף י' עג') שחזינו להא דרשב"י עשה לבנו שמחה וסעודה ג' ימים, דודאי י"ל דהוי סעו"מ כשעושה הסעודה באותו יום ואפשר שאף אין צריך לדרוש שם בשביל שיחשב לסעו"מ, אמנם כבר כתבנו לעיל שבמשך ג' ימים אפשר שג"כ נחשב לסעו"מ, אך בזה י"ל שראוי שידרוש שם דמ"מ אין זה אותו יום ממש.

אך דא יש לדחות קצת הנ"ל מהא דמבואר בדברי רש"י בקדושין לא' הא דאמר ר' יוסף עבידנא יומא טבא לרבנן וברש"י שם כתב "סעודה לתלמדים" שמשמע שהיומא טבא קאי רק לענין זה שיעשה סעודה לתלמידים ולא לשאר דברים כדין יו"ט שהוא יום שלם ממש לשמוח בו.

ומ"מ מצינו לענין אמירת תחנון באותו יום שלא אומרים וא"כ אין זה רק לענין הסעודה וכן לשאר דברים כגון לבישת בגדים חדשים וכו'.

ובאופן שעשו סעודת בר מצוה בזמנה ורוצים לעשות סעודה נוספת שלא בזמנה, או שעשו סעודת בר מצוה שלא בזמנה ודרשו שם, ואחר כך רצו לעשות סעודה נוספת שוב בזה צריך לחלק אם זה בתוך הג' ימים כנ"ל דיש להקל קצת עכ"פ באופן שאומר ד"ת מעין המאורע וכדביארנו לעיל, אבל ודאי לאחר הג' ימים אפי' שידרוש שם לא מהני להחשיבו לסעו"מ לאכול בשר ולשתות יין בתשעת הימים וכן כ"ש לא לקבעו בע"ש, וכ"ש לפי מה דביארנו לעיל עוד, שהדרשה בסעודה שלא בזמנה אין זה סתם כשאר סעודות רשות שיש עמהם ד"ת אלא מחזירו למקומו הראשון שיעשה לשמחה ממש, וכ"ז בתנאי שדורש מעין המאורע שעל ידי כן זוכר חיובו שנכנס לגדר גדול המצווה כו', וא"כ ודאי שלפ"ז באופן שכבר עשו סעודה בזמנה או עכ"פ לא בזמנה ואח"כ דרשו שם בסעודה הנוספת אח"כ, לא נחשב כלל לסעו"מ לכל מילי, ודו"ק, עי' בס' לב בנים (סי' י"ט ס"ק נו') שהסתפק בזה.

עשו סעודת בר מצוה שלא בזמנו ולא דרשו שם בד"ת מעין המאורע ואח"כ אמרו להם שלא עשו כהוגן שלא דרשו שם בד"ת, ורצו לעשות אח"כ עוד סעודה ולדרוש שם בד"ת מעין המאורע, ודאי י"ל שהסעודה השניה עם הד"ת היא נחשבת לסעו"מ דהראשונה סעודת רשות היא, דביש"ש והחו"י ושכן פסק במג"א בסי' רכ"ה (ס"ק ג'), שסעודה לא בזמנה חייבים לדרוש שם כדי שיחשב לסעו"מ, ובס' לב בנים (סי' י"ט ס"ק כו') מסתפק בזה, ולא ידעתי אמאי.

           חיוב עשית סעודה בפת ובשר ויין

כבר ביארנו במק"א שבכל סעו"מ צריכים לקבועה על פת ולאכול בשר ולשתות יין ובפרט במצוה כזאת שיש עימה שמחה כמו חתן וכו', וכן בבר מצוה שכתבנו שיש לו שמחה גדולה ע"כ שנכנס לגדר המצווה ועושה.

ולכן לפי"ז ודאי שאם עושים סעודה קלה במיני מגדים ושאר מטעמים ומשקאות שאין נחשב לסעו"מ וכל מילי כגון נדר שלא לאכל בסעודת רשות שרי, ולכן אם יעשה אח"כ עוד סעודה נוספת ודאי שמקרי סעו"מ עצם הסעודה השניה שקובעה על פת ואכילת בשר ושתיית יין, שבהם תלויה השמחה.

הגיע ליג' שנים ויום א' ולא הביא סמנים אי מקרי סעו"מ לכל מילי

בשו"ע (או"ח) סי' נ"ה ס"ה כתב וז"ל: אם לא הביא ב' שערות אפי' הוא גדול בשנים דינו כקטן עד שיצא רוב שנותיו שאז יתברר שהוא סריס כו' עכ"ל. ומקורו טהור מדברי הגמ' מס' נדה (דף מז'.) עי"ש. וענין ב' שערות הוא אפי' הי' לו בזקנו דינו אכתי כקטן כ"כ בבית שמואל סי' קע"ב (ס"ק ה') (ועי"ש מה שכתב להשיג על דברי הב"י ריש סי' קס"ט) וכ"פ במשנ"ב כאן (ס"ק כה'). וכשהביא ב' שערות נעשה גדול דוקא מיום שהביאם ולא למפרע, כ"כ בפמ"ג ופסקו בממשנ"ב שם (ס"ק כו').

וא"כ לפי"ז צ"ל דביודע בודאי שלא הביא ב' שערות במקום הערוה אפי' לא במקום אחד, שו"ע אהע"ז סי' קנ"ה סעיף יז, ושיער אורכם הוא משיצמחו ויהיו ראויים לינטל בפי הזוג כו', שם סעי' יח' לסימן גדלות, אין סעודתו מקרי סו"מ דעדיין קטן הוא לכל מילי, וזה לכאורה אפי' ירצה לעשותו בזמנו ביג' שנים ויום אחד, וכ"ש שאינו בזמנו דלא מקרי סעו"מ.

איברא דברמ"א סי' נ"ה ס"ה כתב: ומיהו אין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזיקנן אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא ב' שערות (מהרי"ק שורש מט') וביאר דבריו המשנ"ב שם (ס"ק לא') דלענין תפילה שהיא מדרבנן ואפי' לדעת הפוסקים דתפלה היא דאורייתא עכ"פ צירוף עשרה לאו דאורייתא הוא ע"כ סמכינן ע"ז ואמרינן כיון שבא לכלל שנותיו מסתמא הביא ב' שערות, דרוב אנשים מכיון שהגיעו לכלל שנים מסתמא מבאין ב' שערות, אבל לענין שאר חיובא דאורייתא, אינו מועיל [עי' פמ"ג שמאריך בזה ומסיק דמשום דהוא מיעוט המצוי ע"כ החמירו מדרבנן לענין דאורייתא כמו לענין בדיקת הריאה עי"ש] עכ"ל.

וא"כ הי' אפשר לפי"ז דבכל מילי דרבנן[14] נסמוך על חזקה זו ונימא דהביא ב' שערות וכגון עשיית סעודה בע"ש שאיסורו מדרבנן נימא שע"ז מ"מ מהני לעשות ושלענין דרבנן סמכינן על סבירות שהביא ב' שערות, אבל לכל מילי דאורייתא וכמו בנדר שא לאכול מסעודת הרשות שלא יוכל לאכול באותה סעודה שנימא שמסתמא הביא ב' שערות וכן כל כיוצ"ב.

וביש"ש ב"ק (פ"ז סי' ל"ז) כתב לגעור באותם שעושין הבר מצוה שלא בזמנו, שרוב אין להם ב' שערות וא"כ איך יוצאו אחרים ידי חובתן בתפלה וברהמ"ז ואם נומר מן הסתם אוקמינן אחזקה שהביא ב' שערות בפרט במילתא דרבנן כו', א"כ דמיד כשיגיע לי"ג שנים ויום א' יעשו הסעודה, ויחנכו לברך ברכת המזון, ולהתפלל באקראי, ומאחר שלא נעשה בזמנו ועכשיו ג"כ אינו יודע זמנו, למה יקרא סעו"מ, ואינו דומה לסעודת מילה ופדה"ב כו', משא"כ בנ"ד דשמא עדיין לא הגיע זמנו ומכח שנוקמה החזקה הי' לו לחנכו מיד ולעשות סעודה, ומ"מ נראה היכא, שמחנכין הנער לדרוש על הסעודה מעין המאורע לא גרע מסעודת חנוך הבית עכ"ל, ובדבריו צל"ע מש"כ שיעשו הסעודה ביום יג' ויום אחד, מה יהני, והא מ"מ רובן אין להם ב' שערות וכן לא יודע זמנו דא"א לצמצם לדעת בדיוק זמן ביאת שערו וא"כ לשמחה זו מה עושה, וא"ת דמ"מ סמכינן החזקה של ב' שערות עכ"פ לענין דרבנן א"כ גם בשלא בזמנו נימא שחזקה הביא הב' שערות [ועוד שיש יותר סבירות שיביא דנעשה יותר גדול] ואמאי כתב שם שאינו סעו"מ.

ועוד מ"ש שם שרובן אין מבאין ב' שערות, זה נסתר מדברי המהרי"ק שפסקו הרמ"א שכתב שמסתמא הביא ב' שערות כשהגיע לכלל שנותיו ומחזקינן ליה לגדול.

ולאחר העיון הי' נראה לפרש בדרך אחר דברי היש"ש שם, דבאמת איהו ס"ל דבהגיע זמנו ליג' שנים ויום אחד ושאין ידוע אם הביא ב"ש דמחזיקין שהביא שסמכינן החזקה לענין דרבנן, אבל מ"מ אפשר שזה לא מקרי שנעשה בזמנו וכן עכשיו אינו יודע זמנו צריך לומר ד"ת מעין המאורע עי"ש, ודוחק הוא, דהפשטות שם הי' שהדרשה היא באופן שלא עושה בזמנו שאז צריך לדרוש, ובזמנו אין צריך לדרוש כך למדו כל הפוסקים מדבריו, עי' שו"ת חו"י (סי' ע') ומג"א סי' רכ"ה ושאר פוסקים, וע"ז י"ל מ"מ אכתי ראיה איכא מדבריו שהרי לשיטתו גם בזמנו שנעשה זה כאינו בזמנו וא"כ צריך לדרוש שם ואין הבדל בין זמנו ללא זמנו, ורק באופן שיודע בודאי שהביא, ע"ז ודאי אין צרך שידרוש לא שם שיחשב לסעו"מ,

וניהדר אפין לנ"ד שידוע שלא הביא ב"ש נראה בודאי שגם כשהגיע לכלל יג' שנים ויום א', אין זה מקרי לסעו"מ, דכל מה שהבאנו לעיל בשם הפוסקים איירי באופן שלא יודע בבירור אם הביא אי לאו, אבל בנ"ד שיודעים בודאי שלא הביא מהיכי תיתי לומר שנעשה לסעו"מ.

וזה לכאורה נימא אפי' להרבה פוסקים שס"ל שחזקה דרבא דאורייתא, עי' שערי תשובה סי' נ"ה (ס"ק ג') וכ"ז דוקא כשלא בדקו אבל בבדקו ולא מצאו אין כאן חזקה, כי נתברר לנו.

אך מ"מ גם ע"ז יש להשיב דאפשר שהי' לו ונפל וכמבואר בגמ' סברא זו, ע' יבמות (קט:) (וק"י.) פלוגתא דרב ושמואל, וברי"ף שם, ובשו"ע אהע"ז סי' קנ"ה ע"כ, ובבית שמואל (ס"ק ל') וברע"א שם (ס"ק ה').

והעולה מן האמור לעיל שבאופן שידוע לו שהביא ב' שערות בודאי יעשה ביום הגעתו ליום יג' שנה ויום א', וא"ש מקרי סעו"מ, וכן בלא יודע אם הביא ב' שערות ולא בדקו יעשה ג"כ בזמנו, וסמכינן על חזקה דרבא, עכ"פ לכל מילי דרבנן כגון לעשותו בע"ש וכל כיוצ"ב משא"כ לענין נדר ושאר דברים שהם דאורייתא, וכן בלא עשה בזמנו ואין יודע אם הביא ב' שערות, יסמוך על הדרשה שאומר שם מעין המאורע ויחשב לסעו"מ עכ"פ ג"כ מדרבנן. ובאופן שלא הביא ב' שערורת בודאות שבדקו כשהגיע לכלל יג' שנים, נראה דאין זה מקרי סעו"מ דלא שייך כאן ג"כ חזקה דרבא, אך מטעם שנאמר שמא היו ונשרו אפשר אולי בדבר דרבנן אבל בודאי לא לענין דאורייתא ועדיין צ"ב.

ולענין אכילת בן סורר ומורה בהי' בזמנו י"ל דיפטר מחמת ספק, שמא הביא ב"ש והוה שפיר סעו"מ, ומ"מ אפי' בספק דבר מצוה מפטר, ובפרט דאיכא כאן חזקה, ועוד יש לומר שיפטר בלא"ה שהרי אפשר שחשב שהוה סעו"מ וא"כ תו לא ממשיך אם באמת לא הביא  ב"ש, עי' בס' "לב בנים" סי' י"ט (וכן שם סי' ט"ז ס"ק ה').

              על מי מוטל המצוה של הסעודה

לכאורה מלשון המג"א בסי' רכ"ה שהביא בשם ס' ליקוטים משמע שזה על האב. וכן נראה מדברי הזוה"ק (דף י' עג') הובא לעיל, דרשב"י עשה הסעודה ביום שנכנס בנו לי"ג שנים, וכן מביא שם שהוא בעצמו שמח טובא כלשון הזוהר שם, "קא בדח טובא". וכן לכאורה מבואר מהא דדרשו בראשית רבה (כא' ח') עה"פ "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק בנו", אמר ר' הושעיא, רבה אמר: שנגמל מיצה"ר ע"כ. וב"תורת כהנים" שם ביאר דהיינו שנעשה י"ג שנה, וכן הוא במדרש הגדה על הפסוק הנ"ל וכן הי' נראה לכאורה מדברי הבא"ח (הנ"ל) בתחילת דבריו שכתב הזכר יתחייב כו', ע"כ ביום הראשון של שנת 14 יתפוס האב את בנו בידו ויאמר כו', וישתדל לעשות סעודה לאוהבים ורעים כו', ואמנם אח"כ כתב טעם לסעודה זו שסעודה זו היא סנגוריא על ישראל שיאמרו מלצי יושר לפני הקב"ה רבונו של עולם ראה בניך כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצוותיך, עכ"ל. ומבואר שזה קאי על הבן. ועכ"פ יש לדחות הנ"ל במה שמבואר שהאב עושה כן הוא משום שדיבר בהוה שאין הבן הקטן יכול לעשות הסעודה בעצמו ולהוציא הוצאותיה. ובאמת החיוב על הבן עצמו וכמבואר ממקור היש"ש לסעודה זו מהגמ' קידושין (לא) וב"ק (פז:) דר' יוסף אמר עבידנא יומא טבא לרבנן דהוא בעצמו הי' עושה ששמחה הוא שלו.

וכן הוא בעצמו יכול לעשותה לבדו דהא לא הי' קטן כנער ב"מ שאינו יכול, וע"ע בס' המנהגים (ערך בר מצוה) שכתב דאפשר שהאב עושה הסעודה בשביל סיום מצות חינוך כדאיתא בגמ' שבת ;(קיח') צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן, עכ"ל.

וא"כ לדבריו יש לדייק כל ראיותנו מדברי הזוהר ומדרש רבה וכו', בדוקא שהאב צריך לעשות הסעודה.

בענין יג' שנה אי צריך מעת לעת – או דמיד שנכנס ליום של שנת י"ד הוה גדול- נחלקו בזה קמאי, עי' מס' נדה (מד':) ד"ה שלושים ושם (מז':) תוס' רשב"א וריטב"א ומאירי, והאריך בזה ה"משנה למלך" בפ"ב מאישות הכ"א, וע"ע ש"ך ותומים סי' ל"ה (ס"ק א'). "ובהעמק שאלה" פ' בחוקתי קט"ז. דאין צריך מעל"ע, ואפי' נולד ביום ר"ה קודם בין השמשות נעשה גדול בתחילת ליל ר"ה של שנת י"ד, עי' ב"ח ומג"א או"ח סי' נ"ג (ס"ק יג'), ומשנ"ב שם (ס"ק לג') וע"ע באה"ט סי' נ"ג (ס"ק יג'). ושערי תשובה סי' נ"ה (ס"ק ג') ודו"ק.

 

סעודת בר מצוה  קודם זמנה

והנה פשוט נראה דאין זה כלל סעו"מ לפי הטעמים (זוה"ק בריש דברינו) שזכרנו לעיל שיש מקור לעשות הסעודה של מצוה והוא דמגיע לזמן של חיוב במצוות ושמח על כך, וכמו שאמרו במס' קידושין גבי רב יוסף שאמר מי שיאמר לי ש"סגינאור" חייב במצוות עבידנא יומא טבא לרבנן, כלומר שהוא בגדר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. וא"כ ה"ה לענין נער שנהפך להיות חייב במצוות והוי בגדר מצווה ועושה וכמ"ש המהרש"ל מקור זה לענין בר מצוה.

אלא שראיתי למי שכתב (ר' אלחנן פרץ שליט"א) שסעודת קודם זמנה הוא נחשב לסעודת מצוה, וסייע דבריו מהא דמס' כתובות (דף ז.) דהכנת השכר היתה התחלת השמחה וברכו ע"ז ברכת חתנים מאז. ע"כ.

סעודת בת מצוה

בענין בת מצוה, ומקורתיה, ואי הוי סעודת מצוה.

ב"אגרות משה" או"ח ח"א (סי' ק"ד) ח"ב (סי' צ"ז) וח"ד (סי' ל"ו), כתב שטקס של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא ואין שום מקור להתיר לעשות זה בביהכנ"ס וכ"ש בזה שהמקור בא מ"הרפורמים", ורק אם רוצה האב לעשות כן בביתו רשאי, אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב דבר מצוה ו"סעודת מצוה", כי הוא רק שמחה של יום הולדת בעלמא, כו' אבל לחדש זה בבנות שהוא בלא מקור מצוה כלל אף בבית ודאי הי' יותר טוב למנוע אף שליכא איסור כו', עכ"ל. ומבואר להדיא מדבריו שאין כלל מקור וענין ומצוה בשמחה זו, ואדרבא כתב שהי' עדיף שלא לעשותה כלל ואפי' לא ביתו.[15]

ולענ"ד הי' נראה להביא מקור וטעם למצוה זו שרבו הנוהגים בה כיום אצל כל קהילות ישראל בכל אתר ואתר. דהנה בס' "ים של שלמה" ב"ק (פ"ז סי' לז'), כתב וז"ל: וסעודת בר מצוה שעושים האשכנזים, לכאורה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו ושמה יוכיח עליה, ועושים שמחה ונותנין שבח למקום שזכה הנער להיות בר מצוה, וגדול המצווה ועושה וכו',[16] וראיה לזה כ' ספ"ק דקידושין שאמר ר' יוסף לבסוף השתא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה כו' מאן דא"ל שאין הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצוות, עבידנא יומא טבא לרבנן[17] עי"ש. ולפי"ז י"ל דה"ה בבת הנכנסת למצוות ביום יב' שנה דעד השתא היתה פטורה מכל המצוות של התורה מדין קטנה. ועכשיו נכנסה לעול המצוות והתורה וקיומה, ונחשבת לגדולה המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה וע"ז ודאי יש להודות ולתת שבח למקום, ומ"ש מבר מצוה, ואין לומר שבר מצוה הוא מתחייב בכל התרי"ג ולימוד התורה והיא רק בחלק שהרי פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, דהנה ודאי שיש בזה הרבה שמחה והודי'ה להקב"ה ע"כ, והלא דברים בק"ו דאם על מצוה אחת חזינן שעושין סעודת מצוה ושמחים בה כמו מילה ופדיוה"ב וכו' הכא לא כ"ש שנעשית גדולה שמצווה ועושה כו'.

ועינא דשפיר חזי להגאון ר' יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" בספרו (פ' ראה שנה א' הל' יז') שהאריך שם לבאר בענין חיוב המשחה וסעודת ה"בר מצוה" ואח"כ כתב וז"ל: וגם הבת, ביום שתיכנס ב"חיוב מצוות" – אף אע"פ שלא נהגו לעשות לה סעודה על כל זאת תהי' שמחה אותו היום ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך "שהחיינו" ותכוון גם על כניסתה בעול המצוות עכ"ל.

וחזינן מדברי קדשו דפשוט ליה שיש ענין בעצם הכנסה של הבת בחיוב מצוות, ולכן כתב שתהיה שמחה אותו היום ותלבש בגדי שבת שבשבילה זה כעין יו"ט, רק שכתב שמ"מ לא נהגו לעשות סעודה, [18]אבל נראה מדבריו שמ"מ אם כן יעשו סעודה בכינוס בני המשפחה וכדו' וד"ת וחיזוק, ודאי שיהי' סעודת מצוה, וכנראה מה שלא נהגו לעשות סעודה לבת מצוה, אפשר משום שזה יותר לבת מצוה וחברותיה, ומדרך צניעות וחסידות אין ראוי כ"כ לכנס אנשים זרים ולברכה וכמו שכתב ה"בן איש חי" שם, שהיושבים יברכו את הבן שיזכה לתורה ויר"ש וקיום מצוות, והגדולים שבקרואים יניחו ידיהם על ראשו ויברכו אותו בברכת כהנים, ואם יודע לדרוש בדברי תורה ידרוש עכ"ל, ולכאורה כ"ז בודאי לבת לא שייך ואולי מפני זה בזמנו של הגרי"ח לא "נהגו" לעשות סעודה זו, אבל מ"מ מודה שמיקרי כמו בר מצוה ואם יעשו הוי סעודת מצוה, ובודאי שנכון וראוי להנהיג לעשות זה בצניעות יתירה ולדבר שם מ"מ בקרב המשפחה דברי תורה מעין המאורע, ובפרט לפי דברי החוות יאיר (סי' ע') שבסעודת ת"ח הוי סעו"מ עכ"פ היכא שיש מקור לזה.

ועוד אפשר שבאמת מ"ש ב"בן איש חי" ודברי הישי"ש הנ"ל, דבר אחד הם שבזה כיון הגרי"ח שכתב "שגם הבת שתכנס בחיוב המצוות" ר"ל משום גדול מצווה ועושה כו'.

וכן מ"ש האג"מ שם שהוא רק שמחה של יום הולדת בעלמא, מבואר מדבריו שגם בזה ס"ל שאין לזה כלל מקור וענין וכיוצ"ב, וע"ז יש להשיב קצת, ג"כ מדברי הגרי"ח הנ"ל שם (פ' ראה סוף הל' ז') שכתב וז"ל ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליו"ט וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתנו עכ"ל.

וע"ע בהמשך דבריו מש"כ להאריך בענין אותן מקומות שנהגו לעשות סעודה ביום שנכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ושמנהג טוב הוא עי"ש, (וע"ע בעז"ה מה שנכתוב לקמן בענין מקור ליום הולדת).

ולא אכחד למה שראיתי שכתב הגאון ר' משה שטערן בספרו "באר משה" (חא"ח ח"א סי' י') שנשאל בענין זה אם אפשר לילך לחגיגת ה"בר מצוה "של משפחתו שהם הולכים ברוח הזמן, וע"ש (בס"ק ה') שכתב ג"כ להביא דברי היש"ש הנ"ל, והק' לפי"ז אמאי לא עושין לבת ג"כ הסעודה (וכמו שהסקנו לעיל מדמוי זה), [19]וכתב להוכיח מקושיא זו שאין שייך סעו"מ בבת מצוה, וביאר זה ע"פ דברי חמודות והמג"א בסי' רכ"ה, שהסכימו שברכת "ברוך שפטרנו", מברכין בזמן עליתו לתתורה או עמידתו להתפלל שאז "נודע לרבים" שהוא בר מצוה, כמו כן סעודת הבר מצוה שעושין לשם המאורע שנעשה מצווה ועושה, עושין על מה שנעשה שינויים בחיי הבן וניכר ונודע לרבים שמכאן ואילך הוא בכלל מצווה ועשה, ובמה ניכר זה ע"י שמניח תפלין, עולה לתורה כו', משא"כ בבת שלא שייכא בכל זה וכמעט אין שום היכר בין יום קודם שנתגדלה ובין יום שנתגדלה ולכן רבותינו הקדמונים לא הנהיגו לעשות סעודת "בת מצוה" כלל וכלל לא, עכ"ל, ועוד כתב שם שמנהג זה "רע" ונלקח מהגויים והעושה כן עובר "על השמר לך פן תנקש אחריהם" כו', והאריך עוד בטעם איסור עשית בת מצוה, עי"ש.

ולאחר בקשת המחילה מהגאון הנ"ל, יש להשיב על דבריו, דמה ענין ברכת שהחיינו להכא גבי סעודת מצוה, דהתם כתבו האחרונים הנ"ל שעדיף שיעשה כן כשעולה לתורה וכדו', שיהי' "נודע לרבים" שהוא "בר מצוה" ואין זה חובה דהא ג"כ יכול לעשות כן בביתו ואין הברכה תלויה בכך, וכן למ"ש שה"ה בסעודת מצוה שעושים זה על מה שנוצר שינויים בחיי הבן ויהי' ניכר ונודע לרבים שמכאן ואילך הוא בכלל מצווה ועושה כו', מי גילה רז זה שבהא תליא מלתא, והא ודאי שעצם הסעודת מצוה שעושין זה מפני שהבן והאב שמחים על כך ביום זה נעשה לגדול המצווה ועושה ושמקבל שכר על מצוותיו כאדם גדול כו', וכיון ששמח בזה עושה סעודה לקרוביו ואוהביו, וכמו שאר מצוות ששמח בגמר המצוה עושה סעודה כמבואר להדיא בשו"ת "חוות יאיר" (סי' ע') בגדר סעודת מצוה שהעלה שבכל גמר מצוה ששמח בה עושה סעודה והיא הנקראת סעודת מצוה וכגון סיום מסכת מילה כו',וכי נאמר שבסיום מסכת ומילה עושה זה הסעודה בשביל להודיע לרבים שסיים המסכת, וכן בברית, אלא ודאי בגלל שהוא שמח שעשה מצוה חשובה זו וגמר אותה עושה סעודה לקרוביו ואוהביו, ואומרים שם ד"ת ומקרי סעו"מ, ומ"ש מנהג זה רע ונלקח מהגויים והעושה כן עובר על השמר לך כו' יש לתמוה על דבריו וכי כל דבר שהם עושים יאסר, וא"כ כל מה שהם אוכלים או  או מתפללים או צמים וכיוצ"ב נאסור ובודאי שאין הדבר כן, אלא כל שזה נעשה בצניעות וד"ת וכו',  אינו בגדר הליכה בחוקות הגויים. ושו"ר למ"ש בשו"ת "שרדי אש" (להגאון ר' יחיאל יעקב וינברג) ח"ג סי' צ"ג שהאריך להוכיח שאין כל חשש של ובחוקתיהם לא תלכו, שאם לא כן בואו ונאסור התפילה ח"ו, שהרי גם המוסלמים נוהגים בו, בואו ונאסור הספד וכו' אלא ע"כ שבדבר שיש בו טעם והגיון וגם אין בזה משום פריצותא, ליכא איסור ובחוקותיהם לא תלכו. וכמ"ש המהרי"ק ועוד פוסקים.

ומ"ש שם שכן לא מצינו שנהגו כן בדורות הקודמים, עי' לה"שרדי אש" שם שכתב וז"ל אין זו טענה כלל כי בדורות שלפנינו לא הצטרכו לעסוק בחינוך הבנות לפי שכל אחד מישראל הי' מלא תורה ויר"ש, וכל האוירה מסביב היתה מלאה רוח טהרת וקדושת היהדות והבנות שגדלו שאפו לקרבם רוח דעת ויראת ה' גם באפס מעשה, אבל עכשיו בעווונתינו נשתנו הדורות כו', עי"ש.

חילוק בין זמנו ובין לאחר זמנו.

ובודאי שכל האמור לעיל איירי ביום שבה נכנסת ליב' שנה ויום אחד ובו ביום הוא משנעשית לגדולה וממילא נכנסת למצוות, וגדול המצווה ועשה ושמחה הוא בשבילה ובשביל אביה.

וכמו שכתבו האחרונים גבי סעודת "בר מצוה" שהיא נקראת סעודת מצוה רק אם בו ביום ממש נעשה בר מצוה ולא מקודם לזה ולא לאחר יג' ויום אחד.

וכן מתבאר מתוך דברי הישי"ש הנ"ל שביום שנעשה בר י"ג שנה ונעשה מצווה ועושה גם אם אינו דורש מעין המאורע, ולא הוצרך שהדרשה יעשה הסעודה סעודת מצוה אלא כשעושין הסעודה אח"כ לא ביום שנתגדל ונעשה בר מצוה.

וכ"כ במג"א שם בשם הליקוטים (סי' כט') שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה, וכ"כ בא"ר (ס"ק ד').

ובאמת מדברי הישי"ש הנ"ל, הי' מקום קצת לומר שצריך שידרוש ג"כ ביום הבר מצוה גופא ולא בגלל שאם לא יהי' ביום שנעשה יג' שנים יצטרך לדרוש והלשון אינו ברור כל הצורך, ועכ"פ מצאתי ל"הדגול מרבבה" ביור"ד סי' שצ"א סעיף ב', שכתב בפשטות בהבנת דברי הישי"ש לחלק בין אם הנער דורש או שזה ביום שנעשה בר מצוה ממש, שאין צריך לדרוש.

והעולה מכל האמורא. שיש מקור וטעם לטכס וחגיגת הבת מצוה וכ"ז בודאי רק ששומרים על כל כללי וגדרי הצניעות בדיקדוק ובזהירות.

ב. ומעיקר הדין אין חיוב לעשות סעודה ב"בת מצוה" כמו בבר מצוה ומכיון שלא נהגו לעשות סעודה וכמ"ש בבא"ח, וצ"ל מטעם שכתבנו לעיל.

ג. ומ"מ אם רוצה לקיים הבת מצוה ע"י סעודה וכתנאי א' האמור לעיל שרי. ואפשר שזה ג"כ מיקרי "סעודת מצוה".

ולפיכך אפשר שלפי"ז בהיכא שאחד נדר שלא יאכל אלא מסעודת מצוה יכול לאכול בסעודה זו, ובפרט אם יהיו שם ת"ח שידברו בד"ת, ואפשר שמ"מ כיון שלא נהגו לעשות סעודת מצוה בזמנם וכמ"ש בבא"ח, אולי אין זה מספיק מיקרי סעודת מצוה לפטור הנודר וכמו שכבר מצינו בכמה מקומות שיש כמה דרגות לענין גודל מעלות הסעו"מ, כמבואר במג"א (סי' תר"מ).

אמנם עכ"פ בימנו נהגו לעשות הבת מצוה וכן עם סעודה ומינו דתירגמא אפשר שכיון שנהגו חזר לו הדין כמו כל סעודת מצוה דמאי שנא מבר מצוה.

אמירת תחנון ביום הבת מצוה

ולענין תחנון ביום הבת מצוה, לבת מצוה עצמה שרגילה לומר תחנון וכיוצ"ב, אי אסור לה לאומרה, דמ"מ בשבילה זה יו"ט ושמחה כמ"ש הגרי"ח, ונראה שאין היא אומרת תחנון. ולענין בני ביתה שיש להם עכ"פ מנין בביתה נראה שכן יאמרו, עי' מ"ש בעז"ה לקמן גבי בר מצוה באמירת תחנון, שזה תליא במח' הפוסקים אי דמי לחתן ממש אי לאו, שו"ע סי' קל"א ס"ד. ודו"ק.

בענין אבל תוך יב' חודש על הוריו אי שרי להשתתף בסעודת של בת מצוה וכן אבל תוך ל' יום ובתוך ז' ימים, עי' מה שנכתוב בעז"ה לענין בר מצוה.


[1] עי' חת"ס על התורה סוף בראשית ובדרשתו שבספר מכתב סופר רמ' ח' ששרה לבשר ענין "אמו", ודה חר"ו, עי' הליכות לחמדה דף רכו',

[2] א"ל מאי בדיחתא דמר א"ל ביומא דין (ר"ל ידום י"ג שהי' ר' אלעזר בנו) נחתא ושרתא קדושא עילאה בד' גדפין בחיותא לה"ו הרי' כל, עש"י

[3] עוד סמך לסעודה זו מצאנו בבראשית רהבה על הפסוק (כא' ח') ויעש אברהם משתה גדול יבו םהגמל את יצחק, אמרו: ו' הושעי א רבה אמר שנגמל מיצה"ר ע"כ ובח"כ שם ביאר דהיינו שנעשה בן י?"ג שנה, וכן הוא במדרש אגדה עה"פ הנ"ל.

[4] וכן בפנים בקדוש חזיתי שכן מבואר בזוהר חדש (פ' ממשפטים דף כח' עא') כל ההאו דזכי לתלסר שנין ולהלאה אקרי בן (לכנסת שם) וכל מאן באיהו מבן עשירם שנין ולעלא וזכו בהו אקרי בן לקב"ה, ודאי בנים אתם לה' אלקיכם, עי"ש. ובכה"ח סי' רכה' אות יא' כתב הטעם משום שבהתחלת שנת י"ד זוכה לבחינת נשמה כידוע וע"כ נוהגין לדרוש ולעשו תסעודה יבו םשנכנס לבר מצוה רבי ש"ע עס' התורה ומוות "סעודה, שעושין לכבוד הכנסו למצוה יזכה לבחירת הרוח הייתי גודלה במעלה וקדושה כו' עי"ש. וא"נ מצינו עוד מקור לחשיבו תומעל של יום יג' שנה וכן לטעם נוסף לעשו תהסעודה כמ"ש הכה"ח שעי"ז כל סעודה יזכה לבחינת הרוח היותר גודלה כו', לעיין עוד מקורות בזוהר פרקי תשובות סי' רכה'

[5] ושמא י"ל דאין ראי'ה מכך, דבאמ תמה דכתב בשם רש"ל על בר מצוה שלא בזמנו שזה מצד הדרוש ואי סעו"מ כן הוא האמת וכ"ז מחמת הד"ת שם, אבל בזמנה ואין דרוש אין לזה מקור לומר שהוי סעו"מ, ואת"ל שדורש שם הוי זה כבלא בזמנו ודורש דמ"ש ודו"ק).

[6] ואז מתחייב במצוות כדתנן בפ"ה דאבית, עי' ראס' בתשובה כלל שז' שכתב שהוא חלף מס', וע' בס' עיין וכו' (להחיד"א) מערכה ב' אות סא' שכתב שמדברי רש""י בפרשת לאבות בנזיר (דף רט"ו) ור עובדיה.

[7] אמנם עי' בשנת דברי מלכיאל ח"א סי' ג' שכתב דהא דמהן, כשדורשין דוקא באופן דאיתרי מלחנכו במצוות, אבל אם כבר חינכהו במצות ביום הבר מצוה תו לא הוי סעו" מ  שהרי כבר מחונך הוא מכבר, ע"ש וזה ודאי לאנראה כלל בדעת היש"ש בג"א ומש"כ ושא"ר.

[8] ותנה"מ בעדיית הבר מצוה בע"ש באה נומר שנה רק מצד הדרוש ואין לו שייכות לבר מצוה אזי ודאי יעשה בע,ש שלא יפסיד את עיקר סעו"מ הבר מצוה, והוי בבגדר מעוות לא יוכל לתקן משאפ' אי נימא שמקרי עי' בדרשה סעו"מ מצד מבר מצוה א"כ ידחה ליום א' שהרי אין זה זמנו קבוע כע"ש דמה בכן אם ידחוהו.

[9] ועי' בקונטרס ובר מצוה אוח יג' שג"נ דיק דברי המהרש"ל בדוקא,

[10] וכן מבואר מדברי ה"תורת חיים" בסי' רמט הובא לעיל שעדיף לדחותה ליום שבת הקרוב לעין מקור,

[11] ומ"ש שם לדעה בסי' שצ"ב טעות היא ולא ידעתי כוונתו, ונראה שכן רצה לכתוב דוקא לעין שם ולא בס' שצ"א שאח"כ כתב: וכן מורה לשון הרמ"א בסי' שצ"א דמשמע שאין זה באותוו סימן ושגגה היא, וצ"ב.

[12] וכן מדוקדק שם מסוף דבריו שכתב וז"ל וכן ראיתי הלכה למעשה מרבנן קשישאי שהבחורים אבלים אוכלים בסעודת סיום המסכתא, עכ"ל. ולא כתב "הולכים", ודו"ק.

[13] עי' בפמ"ג בסי' תמ"ד (משב"ז ס"ק ט') שהתיר לילך? בתוך י"ב חודש כשהנער דורש וכ"ש ביומו, וכן התיר הגר"י לאנדוי, הובא בס' כל בו אבילות עמ' שעד,

[14] וכמו באכילת בן סורר ומורה שאכל בסעודה זו ,שנימא אפשר בזה.

[15]  וכ"כ בספר זקן אהרן (אבד"ק פינסק – קארלין), ח"א סימן ז' לצאת נגד עשיית חגיגה פומבית לבת – מצוה, ובחרב פיפיות בידו ולשון חדה מלוטשת מתאר חומר האיסור וגודל המכשלה שיש בזה באשר שבלתי נמנע שלא יכשלו עי"כ באביזרייהו דגילוי עריות מכמה פנים, וכי היה ראוי לאסור זה אפילו אם היה זה מדברים המותרים מעצמן, או אפילו דבר מצוה, מכיון שזה נעשה מעתה חוק ומנהג שאר האומות ואחריהם הרפורמים ורשעי פושעי ישראל, על אחת כמה שזה גובל בעבירה על כמה איסורים, וישנו בדבר הזה גם תיקון דבר חדש אשר לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו אפילו בדבר שאין נדנוד איסור, כ"ש בדבר הזה אשר איסורו חמור מאד, אביזרא דע"ז משום ובחוקותיהם לא תלכו, וגם אביזרא דעריות וכו', יעו"ש ביתר אריכות ובדבריו הבוטים כמדקרות חרב להעובר על זה.

ובשו"ת קול מבשר (הגאב"ד דק' טשרנאוויץ והגליל, ועוד) בח"ב סימן מ"ד השיב לשואלו שרצה להנהיג בכזאת בתוקף תפקידו, שאין כל מקום לזה לעריכת תכנית בת מצוה, ושאין גם מקום בהלכה שהאב יברך עליה ברוך שפטרני, ויעץ לו שאפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה בחוג של קרובים בביתה ובבית הספר לבנות שבו היא לומדת ותוכל המורה דשם להרצות הרצאה מעניני דיומא להבהיר חובת בת ישראל שהגיעה לגיל המצוות, זוהי תמצית תשובתו יעו"ש.

 וכן מצינו למ"ש בשו"ת דברי ישראל להגה"צ הראב"ד מבודאפעסט ז"ל בח"ב בילקו"ת סימן ז', שיוצא במלחמת חרמה נגד עריכת חגיגת בת מצוה ועשיית סעודה וברכת ברוך שפטרני, הן במעודנים, וגם לרבות לא בבית, וזיקוקי די נור פולטין מפיו הק' נגד הרוצים לפרוץ זה ולהנהיג דבר כזה שלא שערום אבותינו, ואין נפ"מ בין אם כוונתם לשם שמים או שלא לשם שמים, ואורייתא קא מרתחא ביה לאין שיעור וערוך כדיעו"ש. וכן העלה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ח סימן ל"ג) האמת אגיד כי גם לענ"ד נראה כמסקנת הגדולים עליונים למעלה לאסור איסור הן במועדן והן בפומבי בבית, בגלל שבחגיגה פומבית לבת, לא ימלט מלהכשל באביזרייהו דאביזרייהו דג"ע מכמה פנים, ודי לחכימא, ועל אחת כמה שמאן דכר שמיה לבוא ולומר שיהא בזה מצוה, או שתקרא סעודת מצוה. ונער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בין מחנה החרדים לדבר ה' שינהגו, או שיעלו על שפתי קדשם רעיון כזה, לערוך חגיגת בת מצוה, דידעו והבינו דעכ"פ מידי הרהור לא יצאו ממעמד כזה יהא אשר יהא.  והוסיף וברצוני להדגיש כי גם הגה"ח הבן איש חי ש"א פ' ראה סימן י"ז איננו כותב כאילו שמהראוי להנהיג לעשות לה סעודה, ואדרבא כותב בדבריו שלא נהגו לעשות לה סעודה, וזהו בבחינה של פוק חזי מאי עמא דבר, וקרוב לודאי שהוא זה בגלל גדירת גדר שלא יבואו להכשל באביזרייהו דג"ע. והוא הקדוש לא מציע אפילו ברמז לשנות זה ולהנהיג כן לעשות סעודה, אלא כותב שעכ"ז (אעפ"י שהמנהג שלא לעשות סעודה) תהיה הבת שמחה אותו היום ותלבוש בגדי שבת ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוון על כניסתה בעול מצוות כדיעו"ש, וזה בודאי רצוי ומקובל באין כל עוררין על כך. עכ"ל.

[16] להשלים בעז"ה בענין "בר מצוה" חקירה אי הי' חרש והתפקח ג"כ צריך לעשות סעודה מצוה או דמי בר מצוה, ועוד יש לדון באחד שהי' פיקח ונשטה וחזר לפיקחותו אי ג"כ יכול לעשות סעוד"מ, דהרי מ"מ כבר הי' בר חיובא ואינו דמי לבר מצוה ומ"מ בראי הישיש מגמ' קידושין מרב יוסף מבואר שאפי' בעבר זמן יכול לעשות סעודה לרבנן ומקרי סעו"מ לא דוקא "בר מצוה" ודו"ק).

[17] וכ"כ המג"א סי' רכ"ה ס"ק ד,

[18] ושו"מ שכן דייק בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (או"ח סי' כ"ח). והעלה שבמקומות שנהגו ודאי דראוי והגון הדבר כשם שעושים לבר מצוה "סעודה" וחגיגה בזמן שנכנס לעול המצות, וה"ה והוא הטעם ל"בת מצוה" וכן בס' יבי"א ח"ו (סי' כ"ט) דייק כדברינו והעלה הלכה למעשה כדברינו ותאזרני שמחה.

[19] ולאחר זמן מצאתי שג"כ באג"מ ח"ב (חאו"ח סי' צ"ז) כתב להשיב על ראי'ה זו, וכתב כאין הבאר משה וגם עליו תלונתנו.

הצטרף לדיון

7 תגובות

  1. יישר כוח לרב, בכל אשר דן לגבי בת המצווה.
    סברות ישרות מוכחות וצודקות מגובות בדברי רבותינו העצומים זצ"ל.
    ומהטעם שהביא בשם השרידי אש זצ"ל וכל שכן ועל אחת כמה וכמה בדורינו ובדורות שיבואו שמקום הבנות והנשים לא גרע ולא נפקד בהתערות מלאה בחברה, ואם נתייחס אליהן כאל בנות לפני 200 שנה ויותר, רבות מהן תגענה אל פי הפחת שימוטט כל בית ירא שמיים בהבאתו אל פנים התופת והגיהינום, כפי שעיננו חזו ולא אחת. אזי, גם דמעות ההורים והתפלשותם באפר לא יעזרו. והאחת גוררת אחיותיה וריעותיה, ובודאי ילדיה שייוולדו מבני זוג ריקים ופוחזים הכופרים בתורה ובאמונה.
    יבורך הרב מפי עליון, וכן ראוי לפסוק עם עינא פקיחא החוזה את ההווה ואת העתיד, ולא להיתפס בטעמים קלושים ובכך להפקיר גורלות וצניעות בנותינו שכל אחת היא לנו עולם מלואו והדרו, ומיועדת להיות אם ומחנכת הבנים והבנות העתידיים לישא את אש התורה והאמונה ודגל הייהדות.

  2. ב'ה

    שלום רב
    יש'כ כל התשובה המפורטת, אבל בין כל החילוקים וגישות שונות הלכה למעשה לא ברור.
    לפי הזה'ק תוך שלושה ימים סעודה נוספת נחשבת סעו'מ ושבוע אחר כך לא, אבל ולפי הרמ'א(?) כל עוד שהוא דורש נחשבת סעו'מ אפילו חודש אחר כך?
    בפועל, אם לא עושים סעו'מ על בשר וי'ן ביום של העליה לתורה, רק 'קידוש' בבית הכנסת, ושבוע אחר כך עושים סעו'מ על בשר וי'ן לחברים ומשפחה, נחשבת סעו'מ אם הוא ידרוש באותה הסעודה?
    תודה

  3. הלכה למעשה בו ביום זו סעודת מצוה בכל מקרה ולאחר מכן רק אם ידרוש בדברי תורה וידגיש היטב ההודיה לה' על קבלת עול המצוות. ומכל מקום בודאי כשם שראינו שבו ביום היא סעודת מצוה בכל מקרה, כך גם אם ידרוש ודאי יש מעלה בכל זאת לעשות בו ביום אם אפשר.

  4. תודה על ההבהרה.
    1) בענין קידוש בבית הכנסת ביום עצמו, ובמקום המוציא אוכלים קוגל ודו', האם זה נחשב סעודה אם ידרוש.
    2) האם לא משתמע מהזה'ק שמלתחילה צריכים לנסות לעשות הסעודה תוך שלושה ימים מיום הבר מצוה אם לא נעשתה באותו היום.

  5. ב'ה
    רשב'י עשה שמחה של שלושה ימים (זוה'ח דף י’ עג') לכן תוך שלושה ימים עוד נחשב סעודה מצוה לשיטה זו, הרי גם כתבתם במאמר למעלה. לכן, האם צריך לעשות מאמץ לעשות סעו'מ נוספת תוך שלושה ימים.
    תודה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *