שמעתי ממומחה במשפט, כי יש בעולם המשפט בארץ התנגדות לבתי דין לא רישמיים.
את ה"פטנט" שחותמים על שטר בוררות, ככיסוי לפסק הלכה, את זה כבר הבינו מזמן, והיועץ המשפטי לממשלה עומד להעמיד לדין דיינים של בתי הדין הרבניים הרשמיים בישראל אשר עסקו ב "בוררות" בענייני ממון שאינו אגב גירושין.
כדי שאכן תוכח שהייתה כוונה לפנות לבוררות, אם יש "תניית בוררות" בהסכם כי כל עניין יובא לבוררות בפני … וכי החתימה על ההסכם מהווה שטר בוררות, אז בתי המשפט רואים בזה מעשה כנה של צדדים שרוצים בוררות. אחר כך בודקים אם "הבוררות" שמבקשים היא בוררות זבל"א, זה מוריד החשד שאין כוונה להשאיר עניין הסמכות לבד"צ.
האם זה אכן כך, ואנו בפתיחת עידן חדש של ביטול ההכרה החוקית בבתי דין, ולו מכח חוק הבוררות?
האם זה נכון שהנטיה כיום היא לא לאשר פסקי דין בד"צ בבתי משפט מחוזי?
בכבוד רב ותודה רבה.
תשובה:
שלום רב,
רבני האתר עונים על שאלות הלכתיות ולא על שאלות משפטיות. עם זאת, לתועלת ציבור הקוראים אשיב בקצרה.
למיטב ידיעתי, הנטיה של בתי משפט המחוזיים היא לאשר פסקי דין של בתי דין פרטיים, ככל שהחוק מאפשר.
בתי המשפט רואים באנשים ההולכים לבוררות כדי לנסות לזכות בדין, וכשפסק הדין אינו לפי רוחם מבקשים לבטל, כאנשים הפועלים שלא בתום לב.
גם בחוקים קוגנטיים (עובד ומעביד, חוק הגנת הדייר, חוק הגנת הצרכן וחוק המתווכים) שלפי חוק הבוררות אי אפשר למוסרם לבוררות, יש נטיה די רחבה לאשר את הפסק על פי עקרון תום הלב.
פסילת פסקי דין נעשית רק במקרים שהחוק אינו מאפשר, כגון אם הפסק נוגד תקנת הציבור בצורה מובהקת, או שפסק הדין מתייחס לשאלת בעלות על מקרקעין וכדומה.
