לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

היתר ממזרות – א.ל. – תשובת הגאון רבי אשר וייס שליט"א

תשובת הגאון רבי אשר וייס שליט"א

כ"ד אייר תשס"ט

כבוד ידידי תלמידי ורב חביבי

האברך המופלא והמושלם

הגר"ז ליטקה שליט"א

רב שלום עד בלי ירח.

לאשר ביקשני לחוות דעתי במה שכתב בהיתר דבן ובת ישראל לבא בקהל ולהסיר מעליהם חשש ממזרות, הנני כותב את הנלענ"ד בקצירת האומר, ומתחילה אען ואומר בשמחה ובסיפוק שרוויתי נחת הרבה בראותי אותו צולל במים אדירים מסתת בהרים ומנתב נתיבים בהלכתא גבורתא כאחד הגדולים אשר בארץ.

א

אם הוי קידושי טעות משום שאינו ראוי להוליד

הביא כת"ר את מש"כ הגרמ"פ באגרות משה אהע"ז ח"ד סימן י"ג לגבי אשה שלאחר נישואיה התברר לה שבעלה אינו חפץ בילדים וכפה על אשתו שתפיל פרי בטנה, דהוי מקח טעות דכל אשה רוצה להחזיק בחיקה פרי בטנה. (וידוע שגאון אדיר זה הניף ידו הגדולה בכחא דהיתירא לבטל קידושין בכמה ענינים וכמ"ק בספרו, עיין ח"א באהע"ז סימן ע"ט באיש שנמצא שאין לו גבו"א ושם בסי' פ' במי שנמצא שוטה, שפסק להתיר אשה ללא גט בכה"ג, ובח"ג סי' מ"ח חזר על משנתו, ובח"ד סימן נ"ב בא"א שנשאת ללא גט וילדה בנים והגרמ"פ הכשיר את הילדים על סמך ביטול הקידושין הראשונים משום שלבעל לא היה גבו"א, ועי"ש סימן פ"ב שטיהר ילדים מחשש ממזרות בביטול קידושין כשהאשה התגלתה כמי שסבלה משגעון, וכעי"ז שם בסימן פ"ג כשהבעל נמצא משומד, ועיין שם סימן קי"ג במי שנמצא שטוף במשכ"ז, עי"ש).

אך לענ"ד פסק זה מחודש כ"כ שעל אף דרב גובריה דהאג"מ גדול מרבן שמו אין לסמוך ע"כ להלכה. הלא מבוכה עצומה יש בין גדולי הדורות באשה שנשאת לאיש והתברר שאין לו גבורת אנשים ואינו ראוי לביאה כלל אם הוי קידושי טעות ואף בזה נחלקו גדולי הפוסקים זה בכה וזה בכה, עיין בשבות יעקב ח"א סימן ק"א ובשו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סימן פ"ב שכתבו דא"א להתירה בלא גט, עי"ש.

וכל זאת רק משום שאינו ראוי כלל לביאה אבל במי שראוי לביאה אלא שאינו יכול להוליד לא מצינו מי שיאמר דהוי קידושי טעות עד שאינה צריכה גט, והלא אלפי זוגות חיים באהבה ואחוה אף שידוע להם שמי מהם אינו ראוי להוליד או ללדת, ואין פוצה פה ומצפצף. (ובתשובה דנתי במי שהתברר לאחר נישואיו לבעל נטיות הפוכות ונמשך רק למינו ובכלל לא קרב אצל אשתו, ובכה"ג נטיתי לומר כדי לטהר את בני אשתו מחשש ממזרות, דהוי קידושי טעות ממש וגרע ממי שאין לו גבו"א ואכמ"ל).

ב: אמנם צודק מעכ"ת דבני"ד שאין אנו דנים בערוה החמורה אלא בספק ממזר שהרי האם נתגרשה זה שנים מבעלה, ואין אנו דנים אלא לגבי כשרותם של הילדים, מסתבר טפי לדון בזה לקולא. ובפרט לפי"ד הבית שמואל סימן קנ"ד סק"ב דאף במום שנמצא בבעל הוי ספק קידושין ולא רק במום שנמצא באשה דמבואר להדיא בשו"ע סימן ל"ט ס"ב דהוי ספק קידושין, ואף שצריכה גט מספק מ"מ אין כאן אלא ספק ממזר דמותר מה"ת וכיון דבדרבנן עסקינן יש לצרף את דעת האג"מ דבמום זה הוי ודאי קידושי טעות.

ועצם ההנחה דאף באשה יש לדון בביטול הקידושין כשנמצא מום בבעל, אף דבגמ' (יבמות קי"ח ע"ב) אמרו באשה "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי", וכתב הב"ש בסימן קנ"ד סק"ט דחולה נכפה הוי מום באשה אבל לא באיש משום סברא זו ד"טב למיתב" וכו', כבר כתבו האחרונים דבמומים גדולים שאני וגם האשה אינה מתפייסת במומים אלה. וידועים דברי בית הלוי ח"ג סימן ג' דבכל הני דאמרינן בהו דכופין אותו להוציא אין בין אשה לאיש ובודאי גם האשה מקפידה, וכ"כ בשו"ת ברכת רצ"ה סימן ק"ז, וקדם להם בשו"ת חות יאיר סימן רכ"א, וע"ע בעין יצחק ח"א סימן כ"ד ואכמ"ל.

ב

חזקת פנויה

אך מ"מ גם בזה הלב מהסס ועדיין מידי איסור דרבנן דספק ממזר עדיין לא יצאנו. ויש לדון בשתי דרכים להתיר אותם לקהל וכמ"ש מע"כ. א: על סמך חזקת פנויה מכיון דהוי ספק קידושין. ב: על סמך דבריה שאומרת, דכאשר נודע לה שרומתה על ידו ונתברר לה שלא זו בלבד שלא היה ראוי להביא ילדים לעולם, אף לא סיפר לה על חליו, החליטה מיד להתגרש ממנו, ואמרה שאם היתה יודעת על כך לפני נישואיה לא היתה נשאת לו, והשאלה האם נאמנת היא בדבריה. ונדון בזה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

הנה דעת רוב הראשונים דחזקת פנויה חזקה גמורה היא ומהני מה"ת בכל ספק קידושין, מלבד דעת הרמב"ן במלחמות ברפ"ב דכתובות דלא חזקה גמורה היא ולא מהני, עיין תוס' בכתובות כ"ג ע"א ושם ברשב"א, ריטב"א, ר"ן, בעל המאור, ועיין עוד קידושין ה' ע"ב ואכמ"ל.

אמנם י"א דכאשר פשטה האשה ידה וקיבלה קידושין אף כשיש ספק בחלות הקידושין איתרע חזקת פנויה עיין תוס' כתובות כ"ג ע"א ובריטב"א יבמות ל"א ע"א, אך ברור שאין זה מה"ת אלא חומרא דרבנן בלבד, כמבואר בדבריהם. וא"כ אפשר שלא החמירו אלא לענין שצריכה גט אבל לא לענין ממזרות אם נישאת לאחר. וכן כתב הכסף משנה בפ"י גירושין ה"ג דבספק קידושין אם נשאת לאחרים ללא גט אין בניה ממזרים דמוקמינן לה אחזקת פנויה.

ואף דכתב הרמב"ם בפט"ו מגירושין דבספק קידושין הוי הבן ספק ממזר אם זינתה תחתיו, ולכאורה זה סותר את דברי הכס"מ, כבר כתב שם המגיה במל"מ מהר"י כולי לחלק בין זינתה תחתיו דבכה"ג הבן ספק ממזר לנשאת לאחרים דקידושין ודאי מפקי מידי ספק קידושין ובכה"ג אין הולד אף ספק ממזר, עי"ש.

אמנם סברא זו תמוהה מכמה טעמים. א: אם אשה זו ספק מקודשת הרי גם קידושיה השניים מוטלים בספק, דאם באמת נתקדשה לראשון קידושי השני בטלים ומבוטלים. ב: אם משום חזקת פנויה מניחים אנו שלא היו כאן קידושין מה לן אם זינתה תחת בעלה או נישאת לאחר, ואם כונתו דמצרפין סברא זו דאין ספק מוציא מידי ודאי לחזקת פנויה מהי"ת להרכיב אתרי רכשי. ואפשר דכונתו לפרש את דברי הרמב"ם דמיירי בספק אם בכלל נעשה מעשה קידושין ומשו"כ קידושיה השניים נחשבים ודאי לגבי ספק קידושיה, אך כ"ז דחוק ורחוק.

והיטב כתב מע"כ די"ל ליישב שיטת הכס"מ דהרמב"ם בפט"ו מאיסו"ב מיירי בספיקא בדינא דלא אזלינן ביה בתר חזקה דמעיקרא כמ"ש בשו"ת משאת בנימין סימן נ', המל"מ בטומאת צרעת פ"ה ה"א והגרעק"א בשו"ת סימן ל"ז והדברים ידועים.

ומ"מ יש מקום להתיר עפ"י דברי הכס"מ והראשונים דבספק קידושין אזלינן בתר חזקת פנויה.

ג

אם האשה נאמנת לומר שהיה קידושי טעות

אשה זו העידה דאם הוודע לה על מום בעלה מיד החליטה להפרד ולהתגרש ממנו, אך שוב לאחר מאמצי שכנוע מצדו החליטו לנסות לאמץ ילד, ולאחר זמן מה לא אסתייע מילתא והתגרשו.

ומשלשה טעמים כתב מע"כ דיש להאמינה שהתחרטה וקידושי טעות יש כאן.

א: כיון דהספק בעצם הקידושין הו"ל כאילו לא הוחזקה כאשת איש ושוב ע"א נאמן אף בדבר שבערוה כשלא אתחזיק איסורה לשיטת המהרי"ק שורש ע"ב וכך משמע מדברי התוס' בגיטין ב' ע"ב כמ"ש בשו"ת רעק"א סימן ק"ז.

ואף דלכאורה רוב הפוסקים חולקים על שיטה זו ולדעתם אין ע"א נאמן בדשב"ע אף כשלא איתחזק איסורא, כמבואר בדברי הרמב"ן והריטב"א ביבמות פ"ח ע"א בדברי רש"י שם וכ"ה ברשב"א גיטין ב' ע"ב ולכאורה יש להחמיר בזה.

אך גדולי האחרונים נטו בזה להקל וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה במקומות רבים. עיין במהדו"ק סימן נ"ד ד"ה ואמנם, סימן נ"ט ד"ה עכ"פ, סימן ל"ח ד"ה מטעם, וכ"כ בסימן מ"ג, סימן ס"א, וסימן פ"ה וכן הוא במהדו"ת סימן ע"ה עי"ש.

ועיין עוד בבינת אדם שער בית הנשים סוס"י כ"ט שפלפל בזה והביא מדברי הראשונים לכאן ולכאן ולבסוף הביא את דברי מהרי"ק וכתב דיש לסמוך עליו עי"ש. ועיין עוד בשו"ת הגרעק"א בסימן צ"ז שהביא את דברי הנוב"י שנקט לקולא ואף שפקפק עליו מדברי הראשונים מ"מ צירף שיטתו כסניף להיתירא, עי"ש.

ונראה כן אף בני"ד וכדאי הם עמודי העולם הנוב"י, הח"א והגרעק"א לסמוך עליהם בשעת הדחק.

ב: ועוד דנת אם ממזרות הוי בכלל דשב"ע, ובדבר זה נחלקו הגרעק"א והנתיבות. דעת הנתיבות (בשו"ת רבינו יעקב מליסא, ונדפס בשו"ת רעק"א הוצאת המאור קמא סימן קכ"ד עי"ש) דלהעיד לטהר את הממזר לא בעינן שני עדים דאין זה דבר שבערוה אלא ככל האיסורין שע"א נאמן בהם, אך הגרעק"א בסימן קכ"ג ושם בסימן קכ"ד נקט דהוי דבשב"ע עי"ש.

ובאמת נקטו רבים מן האחרונים דכל שהעדות נוגעת לפסול גוף צריך שני עדים ואף בפסול חללות, עיין שב שמעתתא ש"ו פי"ט, מחנה אפרים הלכות עדות סוס"י י"ג, ועיין עוד בשערי ישר ש"ו פ"ג.

ומ"מ דברי הנתיבות חזי' לאיצטרופי כסניף בני"ד.

אמנם יש לשדות נרגא בכל זה, דהנה כתב בשב שמעתתא ש"ו פ"ז דאף אם ע"א נאמן כאשר לדבריו מעולם לא היה חזקה אין זה אלא כל עוד לא הוחזק הדבר בעיני בנ"א, אבל לאחר שהוחזק בעיני בנ"א שוב אין ע"א נאמן בין לאיסור ובין להיתר. והוכיח כן מגיטין נ"ד דאינו נאמן לומר על ס"ת שלא כתב אזכרתה לשמה כיון שהוחזק בהיתר אף שלדבריו מעולם פסול היה. וכעי"ז כתב התבואת שור ביו"ד סימן י"ח סעיף ט"ו (ס"ק כ"ט) לגבי המבואר שם בשו"ע דסכין ששחטו בו ואבד והתירו את הבשר ושוב נמצא והיה פגום, הבשר מותר כיון שהוחזק בהיתר אף שאילו היו מוצאים מיד את הסכין פגום היינו אוסרים עי"ש. ולדבריהם ה"ה בני"ד שהוחזקה כאשת איש.

אך באמת אין זה דומה דע"כ לא כתבו אלא כאשר החפצא שעליו מעידים ודנים הוחזק אבל בני"ד אין אנו דנים כלל על האשה אם אשת איש היא אלא על הילדים והם לא הוחזקו באיסור. ועוד דבאמת אין כל הכרח שהוחזקה כאשת איש דהלא מבואר ברמב"ם פ"א מאיסו"ב הלכה כ' – כ"א דאף דבשאר קירבה לא בעינן אלא הוחזקו ע"י בנ"א בא"א כתב "הוא אומר זו אשתי והיא אומרת זה בעלי", הרי שבאשת איש אין די במה שנוהגים כאיש ואשתו אלא צריך שיאמרו הם שבעל ואשה המה. וכתב הנובי"ק אהע"ז סימן נ"ד דאפשר שתנאי היה בנישואין, ומשו"כ אין די בהנהגת אישות, ובשו"ת חוט המשולש להגר"ח מוולאז'ין סימן י' כתב דשמא בזנות הם חיים, וכ"כ בשו"ת בית אפרים אהע"ז סימן מ"א, ומשו"כ צריך אמירתן כדי להחזיקן כאיש ואשה עי"ש.

וא"כ בני"ד שסמוך לנישואיהם כבר נתעוררו ספיקות וטענות והיא התחרטה מנישואיהם לכאורה אין לומר שהוחזקה א"א, ובפרט שאין לנו עדות ואסמכתא שבאותם הימים אמרו זה בעלי וזו אשתי.

ועוד טענת דבאנשים שאינם שומרים תו"מ כלל לא שייך לכאורה חזקה זו, דגם כאשר יחזיקו עצמם כאיש ואשה אין כונתם לאישות של תורה כלל אלא לקשר אישות וקשר חוקי משפטי, והדברים באמת מסתברי, ועדיין צ"ע.

אך בגוף סברת הש"ש והתבו"ש באמת רבו החולקים ונראה עיקר דלא כותייהו, עיין ב"ח ופר"ח ביו"ד שם שכתבו שלא כתבו"ש אלא דמה שהוחזק בהיתר לאו כלום הוא, והחזו"א אהע"ז סימן פ' אות כ"ד האריך להוכיח דמה שהוחזק בהיתר אין בו כל תוקף ומשמעות כאשר מתעורר ספק דשמא מעיקרא אסור היה. ולגבי דברי הש"ש האמרי בינה הלכות שחיטה ס"ג דחה דבריו, וכך נראה עיקר.

אמנם בצדק הערת דכיון דאשה זו אינה שומרת מצוות ונישאה לאיש אחר לפני גירושיה (ותמה אני על מש"כ מע"כ דחשבה שקידושיה בטלים, דאטו דינא גמירא הלא פשוט דלא תלתה את נישואיה השניים בדין קידושי טעות), ועוד דמחללת שבת היא וא"כ אינה נאמנת כע"א באיסורין, ועיין ברמ"א יו"ד סימן קכ"ז ס"א דהחשוד על הדבר אינו נאמן עליו עי"ש.

אמנם הש"ך שם בסק"כ כתב לחלק בין להתיר ובין לאסור, דאף החשוד נאמן להתיר אך אינו נאמן לאסור, ושוב כתב לחלק בין מומר לחשוד דרק מומר פסול אבל החשוד נאמן כשהוא מעיד על אחרים דאין אדם חוטא ולא לו, וצ"ע בני"ד אם דינה כמומר או כחשוד. וכבר הארכתי במק"א לבאר דרוב החילוניים בזמנינו דינם כתינוקות שנשבו ובפרט בחו"ל ובאותם הימים שרוב אחב"י כלל לא ידעו דבר וחצי דבר על התורה והמצוה ואכמ"ל.

אך באמת מבואר להדיא בדברי הרשב"א (שהש"ך השתית עליהם את כל דבריו) דגם המומר נאמן להעיד לאחרים ורק על שלו אינו נאמן וכ"כ שם בהגהות הגרעק"א, עי"ש.

ומה שכתבת בשם הש"ך ביו"ד שם דברגלים לדבר נאמן אף גוי אעפ"י שאינו מסיח לפי תומו אין לו זכר בש"ך, אך כך כתב הנודע ביהודה אהע"ז קמא סימן ל"א ובתניינא סימן מ"ז דבדרבנן נאמן גוי ברגלים לדבר אף כשאינו מסל"ת, ולשיטתו ה"ה שמומר נאמן דודאי לא גרע מגוי.

אך באמת כתב הנוב"י שם במהדו"ק שחלילה לסמוך על סברא זו אפילו לא לצירוף כי לא הביא סברא זו בכור הבחינה עי"ש. (אך במהדו"ת שם צירף סברא זו לצדדים נוספים עי"ש). והאחרונים דחו סברא זו בתוקף ובראיות, עיין שו"ת חת"ס אהע"ז חלק א' סימן מ"ו, שו"ת אמרי אש אהע"ז סימן ל"ב, וברית יעקב אהע"ז סימן כ"ד עי"ש. אמנם בפתחי תשובה אהע"ז סימן י"ז ס"ק מ"ב צירף דעת הנוב"י להקל עי"ש. וע"ע בנוב"י קמא סימן נ"ד שכתב לחדש דהיכא דרגלים לדבר נאמן ע"א אף בדבר שבערוה באיתחזיק איסורא.

ומ"מ נראה לפי המבואר בדברי הש"ך והגרעק"א ושו"ת הרשב"א דאף המומר נאמן לאחרים כשאין לו נגיעה בדבר, ולכאורה ה"ה בני"ד שהאם נאמנת להכשיר ילדיה דרק בשלה אינה נאמנת. ואף אם נהסס בדבר ונאמר דכיון שילדים שלה הם והיא חשודה לשקר לטובתם, מ"מ אם יעידו דייני ביה"ד שלא ידעה ולא הבינה שעדותה זו יש בה כדי לטהר את הילדים אף אם אין בזה דין מסל"ת ממש, דאין דין מסל"ת אלא כאשר העד מספר דברים בלי שישאל עליהם, ודאי נאמנת, דמ"מ נראה מתוך דבריה שאינה משקרת לטובת ילדיה, ושוב נאמנת מעיקר דין ע"א נאמן באיסורין ודו"ק. ובאמת נראה דבכל ענין נאמנת, דלא חשודה לשקר אלא לטובתה, וסברא זו ברורה ופשוטה.

ולכאורה נראה לפי כל הנ"ל דאכן יש מקום להאמין לאשה שקידושיה קידושי טעות היו כמבואר.

ועוד כתבת דיש להאמינה לפי דברי הר"ן והמגיד משנה פט"ו מאיסו"ב הי"ז וכ"ה בבית שמואל סימן ד' סקל"ט במה שנאמנת האשה לומר לכשר נבעלתי להכשיר את בנה כיון דמה"ת ספק ממזר מותר האמינוה חכמים להכשיר ולא לפסול, ולא רק לומר לכשר נבעלתי בלבד האמינוה אלא בכל עדות שיש בה כדי להכשיר את הילד. ולא רק לאם אלא לכל ע"א, וכמבואר בדברי הב"ש בסימן ד' ס"ק ס"ב דכאשר נתערבו ולדותיהם של ד' נשים שילדו מכהן לוי ישראל וממזר נאמן ע"א להעיד על כל אחד מן הילדים שאינו מן הממזר משום דמה"ת ספק ממזר מותר עי"ש.

אמנם התוס' בכתובות י"ג ע"ב נקטו סברא אחרת למה האמינו לאם להכשיר את הולד משום דאשה בודקת ומזנה, וחזקה שלא זינתה עם ממזר כדי לא לפסול זרעה וחזקה זו מצטרפת לחזקת כשרות. וגם הב"ש הביא משלט"ג שנקט דהאשה נאמנת גם לפסול וע"כ דלא נקט כשיטת הר"ן והמ"מ, עי"ש. אך מ"מ חזינן דהב"ש שהוא ראש המדברים באבן העזר הביא את דברי הר"ן והמ"מ ונקט כותייהו, ויש לסמוך עליו בשעה"ד.

ד

האם מה שהמשיכה לגור עמו מוכיח שאין זה קידושי טעות

אמנם אף אם נאמר דיש להאמין לאם שאכן כשנודע לה שהבעל אינו יכול להוליד והרגישה שרומתה רצתה להתגרש ממנו ונמלכה בנישואיה, צריך לעמוד על בוריין של דברים. שהרי המשיכה לחיות אתו, ואף אמרה שהחליטו לנסות לאמץ ילד, ומשמע מזה או שמחאתה לא היתה מוחלטת ובבחינת אין ולאו ורפיא בידה, או שחזרה בה ממחאתה ונמלכה לקיים את הנישואין. ובשתי האפשרויות הנ"ל צריך לברר אם נישואיה בטלים או לא.

ועוד צריך לברר האם מחתה מיד או רק לאחר זמן, דאם לא הביעה מחאתה ורצונה להתגרש ממנו מיד כשנודע לה על מומו, יש מקום לטעון דסברה וקיבלה ושוב לא מהני מחאתה לבטל קידושיה ונישואיה.

ובאמת מבואר להדיא דאם לא מחה האיש מיד כשנמצאו מומין באשתו שוב אינו יכול לטעון שהיה מקחו מקח טעות עיין בסימן ל"ט בבית שמואל ס"ק ט"ז, בחלקת מחוקק ס"ק ט' ובבאר היטב ס"ק ח' וכ"כ הב"ש שם גם בסק"ז עי"ש. ומשו"כ יש לברר ענין זה ולחקור את האשה בקשר להתנהגותה עם היודע לה שהבעל אינו ראוי להוליד.

ומאידך יש לעיין אם העובדה שהמשיכה לגור עמו אחר שמחתה וביקשה להתגרש מוכיחה שמחלה לו, והאם עדיין יש מקום לומר שקידושיה קידושי טעות היו.

ובשאלה זו כתב הב"ש סימן ל"ח ס"ק נ"ז בשם הר"ן (כתובות ל"ג ע"ב) "ומיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אעפ"י שחזר אח"כ ומחל", והלכה זו הובאה גם בדברי הקצות והנתיבות בסימן רמ"ג סק"ז, ובאבני מילואים הוסיף לבאר דאף שכתב הרא"ש דיכול למחול על תנאי, אין זה אלא בתנאי אבל משהקפיד על מומין ונעשו קידושיה קידושי טעות כבר נתבטלו הקידושין ושוב לא מהני מחילה עי"ש.

וגדולה מזו כתב המהרא"ל צינץ בספר טיב קידושין סימן ל"ט ס"ק י"ב דאף בשהה עמה לאחר שנודע לו מן המום אין הכרח שמחל ורק אם כנסה ועשה מעשה מוכח שע"כ אינו מקפיד מדעשה מעשה אבל עצם השהיה עמה לאחר שנתגלו מומין אינו מונע טענת מקח טעות אח"כ, ופקפק בזה על דברי החלק"מ והב"ש.

ובאמת מסתבר כדבריו, דאנן סהדי דאופן תגובתם של הבריות תלוי באשר הוא אדם ומצוי מאד דכאשר האדם מגלה מומין בבן או בת זוגו דאינו מגיב מיד מסיבות שונות, לפעמים מתוך צער ותדהמה ולפעמים כדי לשמור על שיקול דעת או כדי לחשוב איך לא לפגוע ברגשות בן הזוג, ואין בזה ראיה שמוחל או שאינו מקפיד, וכבר כתבו האחרונים דגם טענת אין אדם עושה בעילתו ביאת זנות לא שייך באנשים חילוניים שבעיניהם אין זה ביאת זנות כלל.

ואף שדעת החלק"מ והב"ש מכריעים כנגד דעת הט"ק, מ"מ נראה דאם נדע שהקפידה ומחתה מיד אף ששהתה עמו זמן ניכר אח"כ אין בזה הכרח שמחלה, אלא מסתבר דאף שבודאי התחרטה על נישואיה, מ"מ מוכנה היתה לנסות שמא יסתדרו העניינים ע"י אימוץ וכדו' אך משלא עלו יפה כל ההשתדלויות הדרינן לקמייתא דקידושי טעות יש כאן כמבואר.

וכבר מצינו בפוסקים אחרונים כעי"ז. עיין בשו"ת ברכת רצ"ה סימן ק"ז במי שבליל החתונה אחזתו חולי נכפה ואשתו מיד ביקשה להתגרש ושוב דברו אל לבה ונתנו לו קמיע וגרו יחד ששה שבועות ושוב קיבל התקף ושוב עזבתו וכתב דכיון דנתבטלו הקידושין כשמחתה לראשונה שוב לא מהני מחילתה. אך בשו"ת תשורת שי תניינא סימן ק"ט דן במי שפרש מאשתו משום שהיה לה ריח הפה בלתי נסבל ופייסו וחזר לגור עמה ושוב לא יכול להתאפק וטען שמקחו מקח טעות, וכתב התשו"ש דמאחר שידע ונתפייס מחל על מום זה.

אמנם אין הנידון שם קידושי טעות כלל אלא אם כופין אותה לקבל גט, ואין לדמות מילתא למילתא. ועוד דבשאלה שם מבואר שהם חיו ביחד חמש שנים לפני שעזב אותה לגמרי וכמה פעמים פרש ממנה וחזר אליה ובכה"ג ודאי מסתבר לומר דמעשיו מוכיחים דאין הקפדתו הקפדה גמורה, ודו"ק.

ה

מסקנה

סוף דבר אילו ידענו בבירור שאשה זו מחתה והחליטה להתגרש מיד כשנודע לה שבעלה אינו בר הולדה יש לדון בזה קידושי טעות כדי לטהר זרעה, אך דבר זה לא נתברר די הצורך, ולא די בשמועות ובהתרשמות, אלא צריך גביית עדות בבית דין ורישום מדוייק של דברי האשה, ומסמכים רפואיים שיוכיחו שאכן בעל מום היה שאינו ראוי להוליד, ואם אפשר ראוי לחקור גם את בעלה הראשון (אף שאין לו נאמנות לאסור, דמ"מ יש לו נאמנות להתיר לפי המבואר לעיל), ורק אם יתברר שהאשה החליטה להתגרש ונתחרטה על כל עיקר נישואיה יש לדון להתיר ולא אם יתברר שכעסה והתרעמה שבזה אין די לקבוע קידושי טעות.

ועוד ראוי לבדוק עד כמה שאפשר אם לא היה ריעותא ופסול בקידושיה הראשונים ע"י פסולי עדות וכדומה, ומצוי בזוגות חילוניים שהבעל נותן את טבעת הקידושין מתנה לאשתו כאשר הולכים הם ביחד לקנות את הטבעת ואח"כ היא משאילה לו את הטבעת לפני החופה ע"מ שיקדשנה בה, ובכה"ג אין קידושיה קידושין כיון שנתן לה משלה. וכבר ביארתי במק"א את הנלענ"ד דאף שכתב הרא"ש (פ"ק דקידושין סימן כ') דהשואל טבעת מחבירו ע"מ לקדש בה אשה מקודשת אף דשאלה לא קניא דהרי זה כאילו התכוין לקנות באופן המועיל לקידושין, דכיון דמדובר באנשים שאינם שומרי תורה ומצוה וכל מושג חלות קידושי תורה רחוק מתודעתם ועניינם ומבחינתם אין כאן אלא טקס דתי, כל שאין כאן נתינה ראויה לקידושין אין הקידושין חלין, ומ"מ מידי ספק לא יצאנו.

ו

בדין ספק ספיקא

ובשיתא אחרונה הנני אומר דאף אם יש לפקפק בכל אחד מן הדרכים הנ"ל, וכולם מושתתים על הנחות שיש חולקים עליהם, מ"מ יש להקל בזה מטעם ספק ספיקא, ואף שכל הנחלים הולכים אל הים, וספק אחד יש לנו אם הקידושין חלו או לא, וא"כ הוי ס"ס משם אחד, והרי כתב הש"ך בכללי הס"ס (יו"ד סי' ק"י אות י"א – י"ג) דס"ס משם אחד לא מהני, אמנם כבר תמה עליו הפלתי שם בבית הספק דרוב הס"ס שבש"ס ובשו"ע הוי משם אחד, כגון הא דיו"ד סוס"י נ"ז ארי שנכנס בין השוורים דמתירין משום ס"ס, שמא לא דרס, ואת"ל דרס שמא לא דרס נגד החלל, הרי דמהני ס"ס משם אחד, וכהא דיו"ד סימן רצ"ג ס"ג שהתירו ספק חדש, שמא הוי מדאשתקד ואת"ל משנה זו שמא נשתרש קודם העומר, הרי לן שוב דמהני ס"ס משם אחד. והחות דעת שם כתב ליישב דברי הש"ך דהיכא דאין ריעותא לפנינו מהני ס"ס משם אחד, עי"ש.

ובחיי אדם שער הקבוע סימן נ"ב כתב ליישב בד"א דאם ספק א' קרוב להיתר יותר מספק ב' מהני עי"ש. וע"ע בפר"ח כללי ס"ס אות ל"ז דכל שיש איזה נפ"מ במציאות בין שני הספיקות מהני והביא כן מתרומת הדשן עי"ש. ונראה דלפי"ד הפר"ח והח"א ודאי מהני בדידן ס"ס הנ"ל ולדברי החו"ד יש לעיין אם בני"ד הוי ריעותא בגופו וצ"ע.

ומ"מ נראה דכיון דבדרבנן עסקינן וצדדים רבים יש להקל מהני ס"ס זה אף דהוי משם אחד, ובפרט דאין לך עיגון גדול מזה, וגדולי הדורות מתחו את החבל עד קצה הגבול כדי להתיר ספק ממזר לקהל ישראל למען לא יבוש המעיין ולא יקצץ האילן ח"ו.

ומשום כל הנ"ל מסכים אני להתיר בן ובת אלה לקהל ישראל בתנאי שאכן יתברר כל מה שציינתי לעיל, ובלבד שיסכים עמי אחד מגדולי ההוראה המובהקים. ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

אשר וייס

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל