חבר בית הדין הרבני בתל אביב
בס"ד
הופיע בפנינו המבקש מר פ.ב. וביקש להתיר לו להנשא לבת ישראל כשירה.
אמו של המבקש הגב' ב. גוללה את סיפור חייה לפני בית הדין כדלהלן:
בתאריך 8.1.81 נישאה לאדם בשם א. ס. ע"י מסדר קידושין בשם אהרן ה. בארגנטינה.
התיעוד היחיד לנישואיןן אלו הם רק מפי הודאתה וכן על פי שטר כתובה שהציגה לבית הדין, וכן תעודת גירושין החתומה בחתימת ידו של הרב הראשי של אורוגוואי.
שטר הכתובה נראה לבית הדין כשטר כתובה רגיל ואורטודוכסי ועליו חתומים שני עדים אשר שם האחד מהעדים הוא המסדר קידושין אהרן ה. ושמו של העד השני הוא משה מנחם ל.
את טקס החתונה תיארה האשה בהחלפת טבעות בינו לבינה כשהוא מוסר לה טבעת וכן היא מסרה לוו טבעת ובזמן שהמקדש מסר לה טבעת לא אמר לה כלום. לאחר החלפת הטבעות חתמו על מסמך ובזה נסתיים הטקס.
אחותה של האשה העידה בפני בית הדין כי בטקס החתונה לא נעשתה חופה והיא אכן התפלאה מדוע אצלה כן ערך מסדר הקידושין חופה ואילו אצל אחותה דהיינו אם המבקשת לא נערך חופה.
לאחר שנישאו עלו הזוג לארץ ישראל, ולאחר ארבעה חודשים עזב אותה בן זוגה. בתאריך 8.7.81 עזב בן זוגה את הארץ ונסע לארגנטינה, ששה חודשים לאחר שנישאו.
לאחר מכן ניסתה האשה באמצעות הוריה לאתר את בן זוגה ולקבל ממנו גט, אלא שבן הזוג התנה זאת בקבלת כספים, הוריה לא יכלו לעמוד בתנאים אלו וממילא לא קיבלה גט.
לאחר שנתגרשה מבן זוגה אזרחית בארגנטינה חזרה לארץ ופתחה דף חדש והחלה לחיות עם בן זוג חדש שהוא בעלה הנוכחי בשם א.ב.
ב – 15.2.82 לערך נכנסה האשה להריון מבן זוגה החדש שהוא בעלה הנוכחי, וכל זאת ארע בארץ.
לאחר חמשה חודשים נסעו בני הזוג למקסיקו והתחתנו שם בנישואים אזרחיים.
ביום 15.11.82 נולד לבני הזוג ילד שהוא המבקש הניצב לפנינו ומבקש מבית הדין ליתירו לו להנשא.
בתאריך 10.6.91 קיבלה אם המבקשת גט כדת משה וישראל מבן זוגה הראשון באורוגוואי. והציגה תעודת גירושין מהרבנות המקומית, החתומה ע"י הרב הראשי של אורוגוואי.
תשובה:
במידה ונצא מנקודת הנחה שהקידושין שנערכו עם בן זוגה הראשון בארגנטינה הם כדת משה וישראל, אזי מעמדו של המבקש הוא כדין ממזר, מכיון שנולד מאשת איש (שהרי לא התגרשה כדמו"י).
אלא שלאחר בירור שעשה בית הדין בעזרתו האדיבה של הרב אופנהיימר מבונוס אירס התבררו לבית הדין שתי עובדות.
א. מסדר הקידושין ששמו אהרן ה. למד ב"סמינר לרבנים" – רפורמי ושם הוסמך לרבנות.
אמנם הרב אופנהיימר לא קיבל על כך עדות כשירה אלא שבירר זאת בבירור של עד מפי עד, מלבד שבירור זה הוא גילוי מילתא בעלמא ויש לדון שאין צריך על כך עדות גמורה וסגי במוחזק לנו שהוא רב רפורמי, וכפי שכתב הרב אופנהיימר לבית הדין שמידע זה הועבר על ידו ל"רבני רוסיו" וכבר הוחזק איש זה כרב רפורמי, וביחוד שנידון דידן היה איירי באיסורין, וקיי"ל עד אחד נאמן באיסורין ואין צריך בירור של עדות גמורה באיסורין.
הרי שבנידון של ממזרות, אין צורך בודאות גמורה כדי להתירו בבת ישראל אלא די בכך שמתעורר ספק לביה"ד כדי שדינו יהיה ספק ממזר שמן התורה מותר לישא בת ישראל, ובצירוף ההיתרים הנוספים יש להתירו לכתחילה לישא בת ישראל, ודי בבירור שהספיק לכבוד הרב אופנהיימר כדי לקבוע שמסדר הקידושין היה רב רפורמי בכדי ליצור ספק ממזרות בנידון דידן.
להנחה זו יש סימוכין גם מהעדויות שנשמעו בבית הדין מפי אם המבקש ואחותה שסיפרו על אופן עריכת טקס החתונה שלא כלל עריכת חופה ובמסירת הטבעות זה לזו לא אמר האיש לאשה דבר.
במקרה שכזה מצדד הגר"מ פינשטיין שאין לחשוש לקידושין בכה"ג, במספר מקומות בספרו "אגרות משה" חאבה"ע ח"א סי' עו, עז וח"ג סי' כה, ח"ד סי' יג. מהטעם שאם מסדר הקידושין אינו יודע בטיב קידושין חזקה שלא נעשו הקידושין כהלכה.
להלן נצטט את שני הסימנים העיקרים שבהם חיווה את דעתו בענין.
בחאה"ע ח"ד סי' עו: "שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן עו
בדבר האשה אשר כבר היתה גרושה מבעלה ובאה לאמעריקא ובקשה להנשא לבן דודתה שהוא כהן שלכן הלכו לווירדזיניא לראבאי ריפורמי וניסת אליו שם, הנה פשוט אצלי שאינו כלום, דלבד מה שכותב כתר"ה שלא היו עדים כשרים, הנה אין עושין כלל ענין קידושין ואין שום נידון בדבר קידושין ההם, אבל הנידון הוא אם במה שאח"כ דרים הם בבית אחד כדרך איש ואשתו נעשה קידושי ביאה מצד אין אדם בועל בעילת זנות ועדים הרואים אותם שדרים בבית אחד הם ממילא עדי ביאה, כבר הרי ראה כתר"ה תשובותי בענינים כאלו שאני סובר דעל רשעים כאלו שאין ספק שאין חוששין לבעילת זנות ליכא חזקה זו דכן סובר הריב"ש ופסקו כמותו בין המחבר /אה"ע/ בסימן קמ"ט סעי' ו' בין הרמ"א בסימן כ"ו סעי' א', והארכתי בזה בתשובה באה"ע ח"א סימן ע"ד, אבל אף אליבא דהגרי"א הענקין זצ"ל שהבאתי שם שיטתו שאף ברשעים איכא חזקה זו כשלקחה לאשה ולא לזונה כתבתי בסימן ע"ו שלא שייך זה באלו שהלכו לרעפארם ראביי דהרי סוברים בדעתם הטועה שהם קידושין ואדעתא דקידושין ראשונים בעל, וכן כתבתי בסימן ע"ז בגרו בסביבה שלא מצוי הרבה אנשים כשרים לעדות שניחוש שראו אותן שני עדים כשרים איך שמתייחדים כדרך איש ואשתו אין לחוש אף להגרי"א הענקין זצ"ל, והיה זה לרווחא דמלתא כי לדידי אין לחוש כלל כדלעיל, אבל מה שנולד להם בן שידוע שהוא מבעלה השני אינו עושה לעדים על הקידושין כיון שלא ידעו בשעת ביאה וליכא שום חשש אפילו אליבא דהגרי"א הענקין זצ"ל, אבל לדינא בכל אופן אף אם ידעו אינשי כשרין לעדות שהיו דרין כאיש ואשתו אינו כלום ובפרט כיון שלכהן הרי ע"י קידושין עובר איסור חמור מכשהוא בועל גרושה בלא קידושין הרי אף אם היה ידוע שלא היה בועל ביאת זנות לא היה לן החזקה כיון דע"י עושה איסור יותר חמור, סוף דבר אין לחוש כלום לנישואיה עם השני והיא מותרת לינשא לכל אדם מצד זה".
ובסי' עז כתב: "הנה בדבר האשה אשר כבר השבתי בתשובה לעיל שאני סובר שנישואיה אצל רעפארמער ראביי אינו כלום ואף להגרי"א הענקין ז"ל אינו כלום, ואיני רואה בדברי איזה ספק נוסף כי הצילום של הכתובה של הראביי מעיד שהוא רעפארמער אדוק ואין מה לברר יותר, ובכלל צריך לידע כי אלו ההולכים לרעפארמער ראביי, לא יעשו עוד חו"ק אצל רב ממש, והרעפארמער כולם כופרים גמורים בכל עיקרי האמונה ואין מה לחקור אודותו, ובלא זה ליכא כלל ענין עשיית קידושין אצלם. סוף דבר איני רואה שום דבר לעגן את האשה יותר".
וכדעת הגר"מ פינשטיין הכריע הגר"ש משאש בספרו שמש ומגן חאבה"ע סי' יג, ושם בספרו בסי' יד הביא את הסכמת מרן הרשל"צ רבי עובדיה יוסף שליט"א ופסק שאין לחוש לקידושין בכה"ג.
וכן כתב הראשון לציון רבי שלמה עמאר שליט"א נשיא בית הדין הגדול בספרו שו"ת שמע שלמה ח"א (אבה"ע סי' ב'), ובח"ו (אבה"ע סי' ח).
זאת ועוד, מכיון שהמסדר קידושין שהוא רפורמי היה אחד משני העדים על משעה הקידושין שהם עידי קיום על הקידושין, ומכיון שהרפורמים דינם ככופרים גמורים בכל עיקרי האמונה כמו שכתב הגר"מ פינשטיין זצ"ל הובאו דבריו לעיל.
ובשו""ע חו"מ סי' סעי' כב פסק "המוסרים לאנסים, והאפיקורסים והמומרים לעבודת כוכבים, פחותים מהעובדי כוכבים ופסולים לעדות". ממילא לא חלו הקידושין וכפי שפסק בשו"ע אבה"ע מב סעי' ב' המקדש שלא בעדים ואפילו בעד אחד אינם קידושין ואפילו לדעת המחמירין שהביא הרמ"א שחוששין לקידושין בפני ע"א, כיון שבמקרה דנן היו שני עדים שהתכוונו להיות עדי קידושין ואחד מהם פסול לעדות דינא הוא שהעדות כולה בטילה וכפי שנפסק בחו"מ סי' לו סעי' א' בעדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול שעדותן בטלה.
ב. באותה תקופה לא היו היהודים שגרו בעיר זו בארגנטינה שומרי תורה ומצוות וחיללו שבת בפרהסיה. בירור הוא מפי אנשים שכיום חזרו בתשובה ובזמנו התגוררו בעיר זו, אנשים אלו טענו כי לא היו שומרי שבת במקום כלל.
כפי שצוין לעיל העדות היחידה על הנישואים בין האשה לבן זוגה הראשון היא הכתובה שהציגה האשה לבית הדין.
הודאת האם אין בה כדי לפסול את הבן מדין ממזרות שהרי רק לאב יש נאמנות מדין "יכיר" לפסול את בנו, אבל האם אינה נאמנת.
תוקף העדות שבכתובה היא עדות בשטר, במספר מקומות בש"ס הוגדרה תוקף עדות שבשטר "נעשית כמי שנחקרה עדותן בבית דין.
דהיינו שלמרות שכלל נקוט בידינו בדין עדות "מפיהם ולא מפי כתבם" שאין לקבל עדות ע"פ הכתב, אבל כאשר העדים חתומים על השטר שנכתב ונחתם כהלכתו דהיינו שנכתב על דעת המתחייב וכן שאר התנאים הנדרשים שהשטר יכתב כהלכתו, אזי דין עדות זו היא כעדות גמורה וכאילו העידו העדים החתומים בשטר בפני בית הדין.
בסוגיית הגמ' בגיטין ג' ע"א ובכתובות יח,ב – יט,א מבואר שכדי להחשיב את העדות שבשטר כעדות כשרה שנחקרה עדותן בבי"ד יש להסתמך על מספר חזקות:
א. לא חציף איניש לזיופי שטרא.
ב. חזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול. (ופרש"י: "כל מעשה השטר בגדולים, הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי").
ג. מלוה עיקרא מידק דייק ומחתם (ופרש"י: "כי מחתים עדים על שטר מידק דייק שיהיו כשרים").
בנידון שלפנינו שמסדר הקידושין היה רב רפורמי והוא זה שכתב את הכתובה לא קיימת לגביו החזקה של מידק דייק, כפי שהאריך הגר"מ פינשטיין (הובא לעיל) שאינם מדייקים כלל ואינם יודעים כלל בטיב גיטין.
זאת ועוד שיש לצרף לכך את העולה מחקירת בית הדין כי באותה עיר שנעשו הקידושין לא היו כל שומרי שבת כלל, וממילא לא קיימת החזקה השלישית על העדים החתומים על השטר שכשרים הם.
לפיכך כיון שחסר התנאי הבסיסי בשביל להכשיר את השטר שייחשב כעדות שבשטר ממילא אין להסתמך על עדות זו כלל, דהדר דינא של "מפיהם ולא מפי כתבם".
היוצא מהדברים, שאין כל עדות על הקידושין של אם המבקש עם בן זוגה הראשון. וממילא אין לאסור את בנה לקהל ישראל.
יש לציין, שאילו היו העדים עצמם החתומים על הכתובה מעידים בפני בית הדין על ראיית מעשה הקידושין בין אם המבקש לבן זוגה הראשון, אזי לא היה מספיק לפסול עדות זו ע"פ הבירור כי באותה תקופה לא היו שומרי תורה ומצוות בעיר זו, אבל היה צריך לפסול עדים אלו או ע"י עדים כשרים שיבאו לפני ביה"ד ויעידו על כך שהם מחללי שבת בפרהסיא כפי שפסק השו"ע בסי' לד סעי' כה או שיהיו עדים ידועים ומפורסמים לכל כי הם מחללי שבת בפרהסיא והיינו אנן סהדי כפי שכתב בשו"ת אחיעזר ח"ב סי' כה "דדבר שהוא בפרהסיא והכל יודעים מזה אין צורך בזה לקבלת עדות".
בתוס' קידושין סה,א ד"ה ואם נתן מבואר שכאשר האשה מוציאה כתובה אנן סהדי שהיו קידושין וכן כתב הרשב"א שם, וע"פ אנן סהדי זה כופים את הבעל ליתן גט לאשתו.
ולכאורה ע"פ אנן סהדי זה יש לנו לקבוע כי המבקש הוא ממזר, אלא מכיון שהאנן סהדי נגזר מהנתונים הקיימים ואחד מהם הוא הכתובה אבל ישנם נתונים נוספים המשלימים את הפאזל והם העובדות הידועות לבית הדין כגון זהות מסדר הקידושין שהוא רב רפורמי וזהות עדי הקידושין שאחד מהם הוא רב רפורמי, והשני הוא מחלל שבת בפרהסיא. ועל פי האמור, אין אנן סהדי על קידושין כדת משה וישראל, ואין עדות שעל פיה יש לחוש שהמבקש הוא ממזר.
אמנם מצינו במהרי"ל הלכות נישואין ובמהר"ם מינץ סי' קט ובנחלת שבעה סוף סי' יב שיש הנוהגים לייחד עדים אחרים למעשה הקידושין עצמם בנוסף לעידי הכתובה, וא"כ יש לכאורה לחשוש גם במקרה דידן שמא היו עדים נוספים כשרים על הקידושין, וממילא יש לחוש שהקידושין היו כדמו"י, וממילא המבקש הוא ממזר.
אולם לפי הטעם של המנהג הנ"ל שהעלה המהר"ם מינץ שם בהגהות שהוא כדי לכבד את החתן והכלה בריבוי עדים או מטעם פירסומי מילתא, נראה שאין לחוש לכך במקרה דידן.
ראשית, מפני שכיום המנהג הוא שהעדים החתומים על הכתובה הם עידי הקידושין.
זאת ועוד מהתמונה שעלתה בפני בית הדין נראה כי לא היו מבין תושבי העיר אנשים היודעים בטיב קידושין, ולטענת האשה את מסדר הקידושין היו צריכים להביא מעיר אחרת.
ולפי זה אין לחשוש שהיו שתי כיתות עדים במקרה דידן, שהרי רק לאחר טורח וקושי רק מצאו כת עדים אחת.
זאת ועוד, הרי מצינו שאפילו כשיש קול על עדים גמורים היודעים על עדות לאסור אשה, אומרת הגמ' בקידושין יב,ב "אמר רבי חנניא עדים בצד אסתן ותאסר", ואפילו כשהעדים הם במקום קרוב כבר כתב הריב"ש בסי' קכ"ג והובאו דבריו בדרכי משה סי' מו סק"ה ובב"ש סק"ט שכל היכא שלא הוחזק הקול בבי"ד אפילו אמרו שיש עדים במקום קרוב ויבאו תוך יום או יומיים "אין חוששים למנוע אותה מיד להנשא" וכ"כ בב"י בשם הרשב"ץ שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ולא חילקו בין מקום קרוב למקום רחוק.
במקרה דידן שאין רגלים לדבר שהיו עדים נוספים לקידושין עצמם כפי שהתבאר לעיל, אין לחוש לקיומם של עדים כאלו.
תעודת הגירושין שהציגה אם המבקש החתומה ע"י האב"ד של בית הדין המקומי ותוקפה ככל מעשה בי"ד שדינו כעדות גמורה שבשטר אינו מהוה עדות על הקידושין, וכמובן לא על כשרותם אם אכן נעשו.
שהרי אותו רב מאורוגוואי שגירש את בני הזוג עשה זאת בשל בקשת משפחתה של אם המבקש, וע"פ הודאת האשה כי היא נישאה לבן זוגה וכן ע"פ הודאתו של בן זוגה כי הוא נשאה.
יש לציין כי הרב המקומי ודאי עשה כשורה כשגירש אותם בגט פיטורין כדמו"י שהרי האשה ובן זוגה נאמנים על עצמם מדין שויא אנפשה תחיכה דאיסורא לאסור עצמם להנשא ללא גט כדאיתא בקידושין סה,א. האשה מצד איסור אשת איש, ובן זוגה מצד חרם דר"ג.
אלא שאין בהודאת האשה ובן זוגה כדי לאסור את המבקש, ורק ע"פ שני עדים כשרים אפשר לאסור את המבקש מלבוא בקהל ישראל.
ואע"פ שנאמן האב לפסול את בנו בפסול ממזרות מדין יכיר, דוקא באב חידשה התורה נאמנות זו אבל האם אינה נאמנת, וכ"ש בן זוגה שהוא אדם זר אינו נאמן לאסור את בן האשה בטענה שהתקדשה לו קודם שנישאה לאבי הבן והבן הוא ממזר, דדוקא שני עדים כשרים נאמנים בכך.
ביוזמת אחד מחברי ביה"ד קיבל הרב דוד לאו שליט"א רבה הראשי של העיר מודיעין, עדות מתושב העיר שבעבר התגורר בסביבת העיר שבה נישאו, העולה מעדות זו המצורפת לתיק הוא כדלהלן:
א. הרוב המוחלט של הקהילה היהודית שבעיר, לא נמנה על שמורי תורה ומצוות, ומספר האנשים הדתיים לא עלה על עשרה.
ב. העד לא הכיר כלל את מסדר הקידושין שערך את החופה של אמו של המבקש.
ג. לא היתה הקפדה שעדי הקידושין יהיו שומרי תורה ומצוות.
ד. לא הקפידו כלל על ענין הקירבה של העדים הן בין העדים והן בינם לבין בני הזוג האמור. מחזק את גירסתם של בני משפחתו של המבקש כי העדים בחופה הנ"ל היו מחללי שבת בפרהסיא.
ה. אמנם מהעדות עולה כי לא היתה באיזור קהילה רפורמית, אך אין בעדות זו סתירה לבירור של הרב אומפהיימר כי מסדר הקידושין של בני הזוג אהרן ה. הוא רב רפורמי, וכפי שהבהירו חברי בית הדין של הגאון רבי דוד לאו שליט"א לשאלת בית הדין באשדוד, כי העד לא הכיר כלל את מסדר הקידושין הנ"ל ולא שמע על שמו, ומכיון שמחקירת בני המשפחה של המבקש עולה כי אהרן ה. הגיע מהעיר פרנה הסמוכה, יתכן שהוא רק רפורמי מכיון שלא התגורר באותו העיר ולא השתייך לקהילה היהודית המקומית.
עוד עולה מהעדות הנ"ל לא היו יודעים בטיב קידושין שהרי לא הקפידו על כשרות העדים, ויש להסתפק בכל קידושין שנערכו על ידם האם נעשו כדין, וממילא המבקש הוא ספק ממזר שהרי אם קידושיה הראשונים לא היו כדין כשנתעברה אם המבקש מבעלה הנוכחי לא היתה אשת איש והבן הוא כשר.
סיכום הספיקות העולות בענין כשרותו של המבקש לבוא בקהל ישראל הוא כדלהלן:
- ספק על עצם מעשה הקידושין בין אם המבקש לבין א.ס. מכיון שכל התיעוד על כך הוא על פי הכתובה שהוגשה לבית הדין. ועל הנידון האם כתובה נחשבת לעדות על מעשה הקידושין נכתב בהרחבה בנימוקיו של הגאון רבי מיכל שורקין שליט"א המצורפת לתיק.
- אפילו אם נאמר שכתובה חשובה כעדות על מעשה הקידושין, אבל במקום ובזמן שנכתב כתובה דידן יש לצדד שאין דינה כעדות שבשטר, אלא כעדות שבכתב ואין לקבלה כעדות מהטעם שמיעט הכתוב "מפיהם ולא מפי כתבם".
- באשר לאומדנא הנובעת מהכתובה לענין מעשה הקידושין. ראשית, אין לאסור אדם מדין ממזר מחמת אומדנא כפי שהעלה הגאון רבי מיכל שורקין בנימוקיו. שנית, אין באומדנא מכתובה דידן אשר נכתבה במקום ובזמן שרוב תושבי המקום נימנו על מחללי שבת בפרהסיא כדי לעורר יותר מאשר ספק על עצם מעשה הקידושין ותוקפם.
- ספק בזהותו של מסדר הקידושין "אהרן ה." האם הוא רב רפורמי כפי שעלה מבירורו של הרב אופנהימר מבונוס אירס, וממילא קידושין אינם קידושין.
- ספק על כשרות העד השני "משה מנחם ל." החתום על הכתובה והיה מן הסתם גם עד קיום על מעשה הקידושין אשר על פי עדות בעל דודתו של המבקש היה סבו והיה מחלל שבת בפרהסיא, ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
על פי כל האמור ובתוספת הנימוקים של הגאון רבי מיכל שורקין שליט"א תלמידו של הגר"מ פינשטיין זצ"ל המצורפים לתיק מחליט בית הדין כי המבקש כשר לבוא בקהל ישראל ומותר לו לישא בת ישראל כשרה.
אין בפסק זה ללמד על מעמד אם המבקש, וכל האמור הוא דוקא לגבי כשרות בנה לבוא בקהל ישראל.
הסכמת הרשל"צ הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א:
קראתי בכל לב מה שכתבו מעלת הגר"י כהן שליט"א אב"ד מקודש באשדוד ואשר עמו הרה"ג ר"מ רלב"ג שליט"א ודבריהם ברורים (ואם היה לי זמן יש מה לשאת ולתת בדב"ק) שיש מקום חשוב להתיר. גם ראיתי דעת המיעוט שדוחק להחמיר, ועם לפי דבריו של כב' הגר"מ צדוק שליט"א עדיין לא נפק מכלל ס"ס, ויש ספק שמא מגוי , ואני מצטרף להתיר ויישר כוחם וחילם לאורייתא וה' עמם שהלכה כמותם
ע"ה ש.מ. עמאר
