לתרומות לחץ כאן

ניתן גט בכפיה ונשאת, ויש המערערים שהכפיה לא היתה כדין

דיין אנטוורפן

בס"ד

לעיון בפרטי השאלה לחץ כאן

א"כ ידידי הרה"ג המפורסם

מורה"ר לייביש לאנדסמאן שליט"א

ראש כולל הרבנים במאנסי

ולכבוד הרה"ג המפו'

מה"ר צבי גרטנר שליט"א

בעהמ"ס כפייה בגט

אחדש"ת

בנדון חמור מאד בעיר פתח תקוה, אשר יש מערערים על גט מעושה שנעשה עפ"י ב"ד, ונישאת עי"ז, ובבקשת הגאון רבי משה הלברשטאם שליט"א דיין בבד"צ בירושלים שאחווה דעתי אם מותרת להשאר אצלו, ושלחתם קונטרס בצדדי ההיתירים, וזה החלי בס"ד.

א

בעל פוליפוס

אין ספק שאין שום נפקא מינה בין אם הריח בא מטבעו (באונס), או (ברצון) מחמת מניעת רחיצה וכדומה, וכדאיתא לענין צורף ובורסקי, אך מצד שני קטיר חזינא הכא, דהרי דרה עמו כמה שנים, והרי נאמר בפרוטוקול שעזבה אותו אחר שהוא מנע אותה מלטבול ג' חדשים (מחמת קמצנות), ולכאורה הדבר תמוה שאם הוא מאוס אצלה איך זה יגרום שתעזוב, כי טובה גדולה עשה לה שפטרה מהתחייבותה, עוד שכתוב שם דלפני שהלכה ללידה בקשה שיהיה ביחד עמה, (ועכ"פ נכתב בצד שהעזיבה מטעם זה היתה לפנים, כי באמת שמחה מהפרישות, ועדיין צ"ב א"כ למה דוקא אחרי ג' חדשים אלו גמרה בדעתה לעזוב), ואפילו את"ל שתמיד באונס היתה עמו ומכאן ואילך מסרבת, וזה זכותה (וכמו שכתוב בפי"ד מהלכות אישות ה"ה), מכל מקום מהיכי תיתי שלא ירצה לשנות דעתו וסירובו מלרחוץ, ובפרט במקום להשאר גלמוד.

וכתבתי בתשובה לענין מי שאינו יכול להשען על ביתו, דיש להמתין עד שיתרפא לכמה פוסקים, וכ"ש באופן דבדידיה תליא, דיש לברר על העתיד, ודמי להאומר איני זן ואיני מפרנס, שלא נאמר שעבר לזון אותה בלשון עבר, אלא שמסרב להבא (עיין להלן אות ה' וי"ג), ואם מוכן לזון אותה לעתיד אין כופין אותו, ובשו"ת בית אפרים, זה פשוט שאם אומר איני מתרחץ, שכופין אותו לגרש.

ומה שכתב שכנגדו, דעד שאתה כופהו לגרש, יכפוהו להתרחץ, רוח שטות נכנס להפוסק כן, והרי מצינו בגמרא (כתובות דף ע"ז ע"א) דאין אדם דר עם נחש בכפיפה, וזה נאמר באומר איני זן, ואפילו למאן דפליג בהא, מודה כשאי אפשר לכופו, (עיין באהע"ז סימן קנ"ד סעיף ג', ועיין בשו"ת חתם סופר סימן קל"א ד"ה אמנם), וכ"ש ברחיצה שיהיה צורך לכפותו כמה פעמים בשבוע לרחיצת פיו ולרחוץ גופו, ומי יעשה זאת, ועל מי יש לסמוך בכגון דא, אתמהה.

ב

סרבן

מה שכתב שכנגדו שב"ד המזמינים לא שלחו הזמנה כדין, הרבה פטפוטי הבל כתוב שם, ואך מה שכתב שדנו אותו בכפיה בלי שיקבל עליו הנתבע לציית, הנה אם כופין אותו בדין, פשוט דאין צריך קבלתו, ואמנם הא גופא צריך תלמוד אם הוא בכלל אותם שכופין, וכדי להחליט זאת, היה מן הצריך לקבל עדות או לברר בבירור גמור שהוא בכלל זה.

ג

ערכאות

עוד שם כתוב דברים מעורבבים לענין הליכה לערכאות והכלל דמותר לעקל ע"י ערכאות, (עיין מה שכתבתי בזה בח"ב סימן ר"ז), אך לא לדון בפניהם, ואשר ע"כ אם בידו לעכב הילדים מלצאת חוץ מהמדינה וכדומה, אין בזה איסור הליכה לערכאות, (עיין מה שכתבתי שם), אך כשהם כבר יצאו ורוצה שיחזירום לו, אין זה עיקול רק דין, ואסור לדון לפניהם, ועכ"פ מסור לא הוי אא"כ מסר את שכנגדו לפלילים.

ד

בביטול מודעה

ומה שכתב שמסר מודעה על הגט, ואף השליש גט בתנאי שתצא מהערכאות, והיה כשכור בעת שצוה לכתוב את הגט, הנה מי שאחזו קורדייקוס ונשתתק, עיין באהע"ז (סימן קכ"א סעיף ה') שבודקין אותו בהן ולאו וכו', ובסידור ג"פ יש הרבה שאלות ותשובות ובכלל אלף מנה.

והמבטל מודעות בדעה צלולה הרי ביטלם, וזה כל הכוונה בביטולי מודעות, (ועיין בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תקע"ג) שכתב דכל שביטל המודעות ופסל עדי מודעה מהני, לפי שאין אדם עשוי לקלקל אשתו בידי שמים, כדאיתא בירושלמי, וכל שאין העדים נאמנים קלקול בידי שמים זה וכו' עכ"ל), ומה שהשליש את הגט והיה הגט מוכן בשבילה כל שעה, בודאי אין שום היתר לכופו ליתן גט אחר כשיש גט מוכן, ואמנם באופן שגט זה אינו מוכן, ויוכל הבעל לעכבו וכדומה, (בלי לעבור על השבועה שלא לבטלו), ואם הבעל ידוע ומוחזק למסרב ולדחות קמכוין, פשוט דהגט כאילו אינו, וכל כוונתו שתוציא המשפט מערכאות ושוב יוכל לעגנה, ותפסיד זכותה אצלם, (ואין אני דן על עצם הליכה להם, ופשוט דאין שום היתר ללכם אצלם, אא"כ הוא מסרב לעמוד לד"ת).

ובזה שהיה מטושטש, וכתבתי שיש לדמותו למי שאחזו קורדייקוס, עדיין יש לבעל דין לחלוק דשאני קורדייקוס שהוא חולי, ובזה מהני שיענה על הן הן וכו', משא"כ במבעית את חבירו, (דמצינו דחייב ע"ז בידי שמים, עיין בבא קמא דף נ"ו ע"א) מנא לן דבמבוהל כי האי מהני בדיקה הנ"ל, אך מצינו בגמרא (גיטין דף ע' ע"ב) שחט בו שנים או רוב שנים ורמז תנו גט לאשתי דכותבין ונותנין, ובשחיטה אין לך הבעתה גדולה מזו, ולא מצינו שיצטרך אפילו שיאמר על הן הן, עיי"ש בתוספות (ד"ה ומי) ובבית שמואל סימן קכ"א ס"ק י"א), וכל שכן כשעונה על כל השאלות שלפני כתיבת ונתינת הגט, ועיי"ש דבחולה המדבר אין צריך בדיקה ממש, והגם דלהר"ן לכתחלה בשחט בו שנים בעי בדיקה, הני מילי לכתחלה, וכן כתב בפרי חדש (שם), ובנפל מן הגג שכתב דבעי בדיקה, הני מילי כשנשתתק, עיי"ש ובר"ן שם, ומה שכתב הר"ן וז"ל, וכל שהוא מטורף קצת איכא לספוקי אי חשבינן ליה כשוטה, או שמא תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה, וצריך בדיקה עכ"ל, פשוט דמיירי שראינוהו שמטורף קצת, ובסתמא לא חיישינן אפילו אחר הבעתה דשחיטה וכאמור, וכשהעדים מעידים שלא היה מטורף כלל, אי אפשר לפסול הגט.

ה

איני זן ואיני מפרנס

הנה בעצם אין זה הנדון כאן, כי לפי הנאמר היא לא רצתה שילך לעבוד אלא שילמד בכולל, ומאידך גיסא קיימא לן דמעשה ידיה לבעלה, ועיין בשו"ת חתם סופר (סימן קל"א ד"ה ע"כ) באומר איני זן ויש לו, אלא דכאן הרעיב אותה והוא כילי וקמצן, ומנע ממנה הצטרכויות נחוצות, ופשוט דמדינא מה שהרויחה שייך לה, דלא מצינו שיאמר עשה עמי ואיני זנך אלא בעבד (גיטין דף י"ב ע"א).

ובעצם הבא לידי מדה זו, מאוס אצל אשתו, וכמו שכתב בסדר אליהו (עיין להלן אות י"ג), וכמובן שעל כל זה צריך גביית עדות.

ו

בדין ממון

שהבטיח ליתן גט אחר שיקבל כל תביעתו, וכשקיבל הממון סירב לגרשה, הנה אם ממון זה היה מגיע לו בדין, והם מנעו זאת כדי לכופו לגרשה, ועלה בידו לחטוף המעות והלך לו, פשוט דזריז ונשכר הוא, ועדיף ממשטה (שאומרת חלוץ ואתן אלף זוז, עיין בגמרא יבמות דף ק"ו ע"א), שהרי בדין הוא שיטלם ושלו נטל, (ומה שהוצרכו לגבות מן הצדקה כדי לשלם זאת, לא הבנתי, למה לא שילם (גיסו שהיה הבעל חוב)החוב מכיסו).

ויש לדון אם מותר לעכב הגט כדי שתשלם חובותיה, ואם כופין במקום כזה, לע"ד יש לדמות למה שכתב הריטב"א (בפא"נ) דמותר להלוות על מנת שתחזיר הגזילה או החוב (ואין בזה משום רבית) ע"כ, (ועיין מה שכתבתי בתשובה בספרי ויחי יוסף ח"ג בזה), וא"כ כשמותר לו לעכב חובותיו כדי שתשלם, (כגון המעגן את אשתו על מנת שתשלם חובותיה לו, ויש לה, פשוט דמותר לעכב, דהוי בכלל עביד אינש דינא לנפשיה, (וכל שכן במקום פסידא), ואין בזה משום איסור לא תקום, דנקמה היא על העבר, וכאן אלעתיד כדי להציל ממונו, (ובשו"ת מהרי"ק שורש קצ"א דמותר לעכב חבירו מלבוא בעירו ע"י השר, והגם דהרמ"א (חו"מ סימן קנ"ו ס"ז) חולק על זה, היינו מטעמא אחרינא, ועיין במה שכתבתי בח"ג סימן קי"ד), ואסור לכופו שיגרשנה, ולא עוד אלא שאין בו מצוה לוותר על זה, וכשהב"ד יכפו אותו, אם זה בכלל מצוה לשמוע דברי חכמים, עיין להלן (אות ט"ז י"ח).

ז

מסרב לבא לדין

מה שסירב לבא לפני שתצא מהערכאות, הגם דלפעמים אין זה טענה, וכגון שהליכה זו היתה לעקל ולהציל ולא לדון, וא"כ שפיר טענו בשבילה שיבואו לדין ואח"כ ידונו על הליכה זו, מכל מקום יש לומר דהמסרב עצמו בשוגג שלא היה בקי בהלכה זו, (ודנתי בתשובה במסרב בשוגג אם נחשב כמסרב), אך לפי הכתוב הרי הסכים ללכת לב"ד (התאחדות הרבנים), ועוד שמינה בורר מצידו לזבל"א, אלא שלא הסכימו על השליש, והרי הציע כמה דיינים להיות שליש.

ח

שקידשה בערמה

מה שהציע בשם הגרז"נ גולדברג שליט"א להתיר מתשובת הרא"ש (כלל ל"ה סי' א', והובא ברמ"א סימן ע"ז סעיף ג'), שכתב דבאופן שקידש בערמה כופין להוציא כשיטת הרמב"ם (בטוענת מאוס עלי), לע"ד לא שייך הכא כלל, דעד כאן לא כתב הרא"ש אלא בקידש ולא בנשא, והדבר פשוט דאיך יעקור הנישואין ויעשה לבעילתו בעילת זנות, ואף באשה נחלקו הפוסקים אי אמרינן אין אשה עושה בעילתה בעילת זנות, (והחתם סופר בסימן קי"ז ד"ה שם טענה משמע דסבירא ליה דאף באשה כן), והארכתי בתשובה (בח"ה סימן י"ב) בהשיטות בזה, וא"כ זה לא יועיל לנדון דידן, ואמנם בשו"ת חתם סופר (סימן קט"ז) הביא דברי תוספות הרא"ש לנדונו שהיה אחר נישואין, אלא דבעיקר לענין ממון מיירי, ומכל מקום קיימא לן (כתובות דף ע"ג ע"א ובתוספות שם) דאין תנאי בנישואין, (ואולם יש לומר דמיירי שהיה תיכף אחר נישואין, וזה דוחק שלא כתב דמיירי דנכנסה לחופה ולא נבעלה), ואולי כתבה רק לסניף, שכתב וז"ל, מכל מקום גם לא נעזור לו להוציא שלו מיד אביה ע"כ, ומכיון שנעשה רמאות בבירור, (ובנישואין יש ספק אם מתפייס במומין, עיין באהע"ז (סימן ל"ח בבית שמואל ס"ק נ"ט) וספק ממון קולא לנתבע), ראה החתם סופר למנוע מלהוציא מאביה, ועכ"פ אין בזה אפילו פתח להתיר אשת איש לעלמא.

שו"ר בחזון איש (סימן ס"ט אות כ"ג ד"ה ובפ"ת) שגם כן הקשה על החתם סופר (מסימן קנ"ד) דבמומין אין כופין, ומשמע אפילו אם לא ידעה במום שבו, ודחק לפרש הרא"ש כשקדשה בבהלה ע"כ, וקשה דלא הוזכר כלל מזה, ולפי מה שכתבתי א"ש, דשם (בסימן קנ"ד) בנישואין מיירי, ועכ"פ ז"ל החזון איש, והחתם סופר נמי לא סמך בזה למיעבד עובדא לכוף, אלא עובדא הוי דאביה תפש וכו', והורה שלא נזדקק להוציא וכו' עכ"ל, והיינו משום שהיה מוחזק, וכמו שכתבתי.

יסודי ההיתר

ט

שקיבל מעות

הבעל קיבץ מחסכונותיו על יד על יד כסך ששים אלף דולר, ומסרם לגיסו אח אשתו, ותביעתו על גיסו היה על סך מאה ועשרים אלף, ובב"ד (נאווארדאק ב"פ) פסקו על גיסו לשלם כל הכסף, אך מחמת תביעת אשתו, פסקו שמעקלים המעות אצל הבעל עד שיבואו הוא ואשתו לד"ת, שוב עיקלו בב"ד (מאנטריאל) את הכסף אצל הגיס, ושלא ישלם להבעל עד שיבאו לד"ת הוא ואשתו, ושוב נעשה פשרה עם הבעל התובע, שאם יתן גט לאשתו אז יקבל כל הכסף, אך הבעל התנה שרק אחר קבלת הכסף יתן הגט, ועל כן כשישבו הב"ד לכתוב את הגט מסרו לו את הכסף, ולקח הכסף והלך לו, בלי ליתן הגט.

וטענת המתירים כהפוסקים שאם קיבל הבעל ממון עבור ליתן גט, יכולים לכופו, דהוי כתליוהו וזבין,  ואפילו להחולקים מחמת דאין דמים לאשה, הני מילי כשיש סיכויים שתחזור אליו, משא"כ בידוע שלעולם לא תחזור, נסתלקה הטענה דאין דמים לאשה, דהרי ממילא אין לו האשה ולצעורה קמכוין, עכת"ד.

הנה בנד"ד שהבעל היה לו תביעה על הממון, לכאורה אין כאן קבלת ממון, שהרי שלו הוא נוטל, ולפי"ז לא קיבל כלום, וטענת המתירים דמכיון דיש לה תביעה נגדית על הממון, הגם דקבלת ממון אין כאן, מחילת חוב יש כאן, ולהפוסקים דמחילת חוב גם כן מהני, דהוי כתליוהו וזבין, הגט כשר.

והנה קשה לדמות זאת למחילת חוב, דמיירי באופן שחייב לה כסף ומוחלת לו עבור מסירת הגט, משא"כ בנדון דידן דיש לה על הכסף רק תביעה, ואם תביעתה לאו כלום, (או שהתביעה על ממון קל), ואפילו כשאינו גלוי לפנינו, אם לפניו גלוי, (ויודע שאם יבא לד"ת יזכה בכל הממון, ועיין בשו"ת בית אפרים (מהד"ת סימן ע"ד) דאם מחזיקה כספו מחמת טענת מאוס עלי, ורוצה לכפותו לגרש עי"ז ולטעון קים לי כשיטת הרמב"ם, מוציאין מידה, מכיון דלהלכה למעשה לא קיימא לן כהרמב"ם, ועיין נתיבות המשפט סימן רנ"ו סק"ב), איזה מחילת חוב הוא זה, (ועיין בשו"ת חתם סופר (סימן קל"א ד"ה ואם) דלא שייך לומר תליוהו וזבין מחמת שנפטר משאר וכסות, דהוא סבר שלא יכפוהו על המזונות עיי"ש).

ודעת המתירים שסכ"ס היתה פשרה, ולפי הפשרה היה  צריך למסור הגט, ושוב יכולים לכפותו, וע"ז עניתי, דוכי המקבל קנין למסור גט ולא מסר, ניתן לכפיה מחמת הקנין, וכן הפשרה לא עדיף מקנין, והרי חזר בו, ואפילו אם אסור לו לחזור הרי חזר, וטענת המתירים דבזה שקיבל עליו הפשרה, סבר וקיבל, והויתור מצד האשה (שלא תתבענו שוב לד"ת) מחייבו ליתן גט, וזכות שקיבל הוי כתליוהו וזבין, ואגב אונסיה וקבלת הממון גמר ומקני, וה"ה הכא שויתרו על העמדת הדין, והוי כקבלת ממון.

וזה חידוש דין, דנימא דכל ויתור יהיה מה שיהיה כקבלת ממון ייחשב, וזה אי אפשר, דאפילו אם בדיבורו הסכים ואמר רוצה אני, אולי היה משטה בעלמא, ובשלמא אם לפי אומדן דעתנו היה מסכים בסך זה לגרשה מהני, וכדאיתא בגמרא (בבא בתרא דף מ"ח ע"א, וברשב"ם ד"ה ולרב ביבי), וכמו שבעד בצע כסף לא אמרינן זביניה זביני, דהוי כתליוהו ויהיב, הכא נמי במה שויתר ללכת לד"ת, ובאופן שאין טענה מבוררת על הכסף, מהיכי תיתי שגמר ונתן מדעתו, ועיין בשו"ת צמח צדק (סימן רס"ב אות ג') דבממון בעינן כפי ערך המגרש, (עיין להלן סוף אות ט"ו בשם הצמח צדק), וכ"ש אחר שכבר תפס והוחזק במעות, (כמאמר העולם הראשון מוחזק והשני חוזק).

י

טעם מאוס עלי

כבר ביארתי (לעיל אות א'), דהגם דמי שאינו מתרחץ הוי כבעל פוליפוס, מכל מקום בעינן שיודיעוהו שמניעת הרחיצה גורם שרצונה להתגרש, וכמו שמצרף נחשת יכול לשנות מלאכתו, יוכל זה להחליט ולהתחיל לנקות עצמו, וכדאמרינן בגמרא (כתובות דף ע"ז ע"א) איני זן ואיני מפרנס בלשון עתיד יוציא ויתן כתובה, ולא נאמר שלא זן ולא פירנס בלשון עבר, ובשו"ת הרא"ש (כלל מ"ג סימן י"ב) דהטעם דיוציא שלא תמות ברעב, ועיין ברמ"א (סימן קנ"ד סעיף ג') דתמיד בעינן התראה, דלא עדיף מעוברת על דת ע"כ, וכי תימא אנן סהדי דמי שמונע מרחיצה מאוס הוא אצל בני אדם, ובגמרא (נדרים דף פ') דנדר שלא אתרחץ בכלל עינוי נפש ובטלה דעתו אצל כל אדם, ומי שחי כך כמה שנים מובטח לו שלא ישנה טבעו, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה, ושוב יכופו אותו בלי התראה, זה אינו, ואברר.

הנה הרגילות (בכמה אנשים) שלא לנקות שינים כל יום (או שאוכלים שום), באופן שמסריחים מפיהם וקשה לעמוד אצלם, (והארכתי בזה בח"ד סימן א'), וכן יש שרגילים למנוע מרחיצה כל איזה ימים, באופן שקשה לשהות במחיצתם, (והארכתי בזה בתשובה בח"ד לענין זיעה מר"ח אב), והנני משער שלכל הפחות חמשה אחוז מהאנשים בכלל אלו, וכי נאמר שנשיהם כולם יטענו או טוענין מאוס עלי, ועל כרחך שמתרגלים לזה, והגם שכבר היו אצלי כאלו שטענו שאינם סובלים לכלוך זה (ולבסוף באמת נתגרשו), מכל מקום אי אפשר לקבוע כן בדרך כלל, אא"כ קבלו בב"ד והזהירו על זה, ובנדון דידן שלא נשמעו טענותיה על זה בב"ד, איך יקבעו שדינו לכופו להוציא.

והגם שבנדון דידן יש עוד כמה סיבות למיאוס, מחמת קמצנותו בתכלית והכאות וכדומה, אשר כל אחד מהנהגות כאלו יכול למאוס את האשה, וכ"ש כולם ביחד, יש מקום לפקפק על כל אחד מטענות אלו כל זמן שלא נשמע כן מפיה בפני ב"ד, ובאופן שאינו ברור שעומד במרדו.

וכן על מש"כ הגרז"נ גולדברג שליט"א בשם תשובות הרא"ש דכשידוע שהערימו בשידוכין והיא לא היתה מסכמת, הרי בעינן אנן סהדי.

ומה שהמתיר כתב שכל שאמרה באופן שיוכל בעלה להוודע מזה נאמנת, דהוי כאומרת בפניו גרשתני, עיין להלן (אות י"ז), והעצה היעוצה לגבות עדות על התנהגותו, ובאופן דמתנהג כמשוגע, וכן היה בעת חתונתו, באופן ששום אשה שפויה בדעתה לא היתה נישאת לו, ונמצא שהטעו אותה למפרע, אך לפי מה שכתבתי לעיל (אות ח') דלע"ד דברי הרא"ש נאמרים רק בקידושין, לא יועיל בנדון דידן.

יא

מחמת שמסרב לדין

מה דכתב משום סירוב, והמציא שמכיון שהבורר לא רצה לעמוד בדין עד שתצא מהערכאות, הוי כאילו שאין לו בורר, וממילא יוכלו הב"ד לדון בלי שיסכים הנתבע, באופן שרב גדול פסק שצריכה לצאת מערכאות לפני שיעמוד בדין, אפילו את"ל שאין הדין עמו, מכל מקום הרי שגג בזה הנתבע (וגם הבורר) בזה, (עיין לעיל אות ז'), ובמקום שהיה צורך לברר הלכה עפ"י פוסקים מובהקים, ובאופן שמוכן הנתבע לדון ומינה בורר, מהיכי תיתי דנימא דהוי כאילו אינו רוצה לדון.

ואסיים בלשון הגאון האדיר מטשעבין זצ"ל, שכתב לבעל שו"ת מנחת יצחק, (הובא שם בח"א סימן קכ"ג), וז"ל, ואע"פ שצער לי בצערתן של בנות ישראל, אך אי אפשר לי להזדקק להתירא וכו'.

יב

בדיעבד אם כפוהו

ואנא אפתח פתחא לנפשאי, דבשו"ת הרא"ש (כלל מ"ג סימן ו') כתב דאע"ג דאין כופין לכתחלה על טענת מאוס עלי, כר"ת ולא כהרמב"ם, מכל מקום בדיעבד מה שעשו עשוי, וז"ל, ושאלת אשה שיש לה בעל שנים הרבה, ויש לה בנים ממנו, ואמרה מאוס עלי, אם כופין אותו לגרש, תשובה, אע"ג שר"מ ז"ל כתב (הלכות אישות פי"ד ה"ו) דכי אמרה מאיס עלי שכופין אותו להוציא, ר"ת ור"י ז"ל חולקין עליו, וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשנו בין הרים גדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש, ועוד בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזה"ז, ואיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר, (א"ה וטעם זה הביא גם בשו"ת תשב"ץ חוט המשולש טור ג' סימן ל"ה, אך במגיד משנה שם ה"ח כתב דמן הדין אין כופין), וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל, ועל להבא אני כותב, אבל לשעבר אם סמכו על ר"מ, מה שעשו עשוי, ושלום אשר בן הר' יחיאל זצ"ל עכ"ל.

ומקודם צ"ב דאם בדיעבד מה שעשו עשוי, איך כתב (כאן ובכמה תשובות בכלל זה) דנעשה בזה ספק ממזרים, ויש לומר דבאמרה מאוס עלי, ונראה שכוונתה אל האמת, ואינו כדין מרומה, וכשלא עומדת לינשא לאחר, מה שעשו עשוי, ואמנם לכתחלה יש לחוש שמא באמת אינו מאוס אצלה, אלא שנתנה עיניה באחר, ועיין להלן.

אלא דלכאורה החתם סופר סגר לנו את הדרך, שכתב (בחאהע"ז סימן קט"ז) לענין נכפה וז"ל, המרדכי וכו' ס"ל בפשיטות דלא כייפינן להוציא בנכפה, והרא"ש וכו' פשיטא ליה שכופין להוציא וכו', נמצא לענין כפיה להוציא, מי יכניס ראשו בין באיסור דאורייתא אשת איש, ועוד אני אומר, דאפילו אי קמי שמיא גליא דהלכה כהרא"ש, מכל מקום כיון דאיכא דעת המרדכי דפליג, ואין אתנו יודע להכריע, ממילא אם עבר וגירש ע"י עישוי, הוי אשת איש דאורייתא בודאי ולא מספק, וטעמא אני אומר, שהרי גט מעושה אפילו כדין ואומר רוצה אני, מכל מקום איננו כשר אלא מטעם דאמרו חז"ל (בבא בתרא דף מ"ח ע"א) מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא, ועל דרך שהסביר הרמב"ם (ספ"ב מגירושין), והיינו כשברור גם להמגרש שהעישוי כדין אליבא דכולי עלמא, א"כ מצוה לשמוע דברי חכמים, אבל הכא מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש, דלמא מצוה לשמוע דברי המרדכי, וא"כ מה שאמר רוצה אני היה בהכרח ולא ענה מלבו, ע"כ אין נראה שום הו"א לכייף לגרש עכ"ל, ולכאורה זה ממש נגד דברי הרא"ש, שכתב להתיר כפיה דבפלוגתת הרמב"ם ור"ת בדיעבד, ואף שם הבעל יאמר מאן לימא שמצוה לשמוע דברי הרמב"ם דלמא מצוה לשמוע דברי ר"ת.

יג

ואמנם לע"ד יש לחלק טובא, דהרא"ש מיירי כשאומרת מאוס עלי, ובזה קיימא לן דעליו לגרשה, וז"ל רבינו יונה, הביאו בשיטה מקובצת (כתובות דף ס"ד ע"א), דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאוס עלי, היינו כפיה בשוטים, אבל ב"ד מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה וכו' מצוה למקריה עבריינא עכ"ל, (ועכ"פ אחר י"ב חודש עיי"ש, אלא דלשיטת ר"ת אף אמירה זו בכלל כפיה, שם בשמ"ק), וכן בשו"ת תרומת הדשן (סימן נ"ח) קרי לה גט מצוה, ומש"כ בשו"ת הר"ן (סימן י"ג) דדוקא אם רוצה מוציא אותה, ואין כופין (וכשיטת הרשב"א), מכל מקום בזה שגירשה לכו"ע טב עביד, אלא דנחלקו על עצם הכפיה, ועכ"פ מצוה לשמוע איכא לכו"ע, ובשו"ת חתם סופר (סימן קל"א ד"ה אמנם בשלא) דבדאיכא מצוה לשמוע, הגט כשר מן התורה, משא"כ בנכפה, דלמ"ד דאין כופין, הטעם משום דחולי זה אינו מאוס כלל, ולדידיה אין שום מצוה לגרשה, ושפיר כתב החתם סופר דאמירת רוצה אני באונס היה, ואולם בנדון דידיה האשה טענה מאוס עלי, ועל כרחך לשיטה דאין כופין בנכפה, גרע מסתם מאוס עלי, ואף שהחתם סופר כתב בנדון דידיה דאיכא טענה מבוררת, היינו רק למ"ד דשייך מאיסותא בהא, משא"כ לשיטת המרדכי, הגם שאומרת שמאוס עליה, הרי שטר ושוברו עמו, שכל המאיסותא מחמת שהוא נכפה, ובדבר זה אין מיאוס, (רק פחד אולי יפול באיזה מקום, כמו שכתב החתם סופר שם, ואין זה ענין של מיאוס, וזה דלא כמו שכתב בספר בצל הכסף (ח"א סימן י"ג), וכתב (בח"ד סימן י') דמאוס עלי שייך אף כשאומרת שנאתיו, ואולם בנדון החתם סופר לא היה שנוי), ואמנם בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סימן ט"ז) חולק על החתם סופר, וכתב דבדיעבד (בנכפה) כשכבר גירש אי אפשר לבטל הגט (ושמא הטעם דסוף כל סוף מאוס הוא אצלה).

ובנדון דידן יש עניני מיאוס, מחמת מניעת הרחיצה ואף מחמת קמצנות, עיין בתשב"ץ (ח"ב סימן ח') וז"ל, שהוא מרעיבה עד ששונאת את החיים, והכל יודעים בו שהוא קשה הרבה וכו', דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כ"ש וכו', ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכ"ש אם מרעיב אותה וכו' עכ"ל, וכן כתב הר"ן ז"ל (שם) וז"ל, דלמאיסותא לית סברא עכ"ל, והרשב"א (המיוחסות סימן קל"ח) כתב וז"ל, האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה, לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים וכו' עכ"ל, ועוד (בח"א סימן תקע"ג) וז"ל, ואם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא במה שאפשר שיש לו דבר מאוס וכו', אינו זה, שאין החן והמאיסותא תלויים אלא ברצון הלב, וכמה אנשים מכוערים מוצאין חן וכו' עכ"ל, ובסדר אליה רבה וזוטא (סימן י"ג דף נ"ט טור ד') עפ"י דברי הרא"ש שהורה הלכה למעשה לכוף לגרש כשנודע שכן היא האמת, שמאוס לה בדברים שהשכל גוזר בהם, שאין תקוה ממנה שתשוב אליו עוד, ואין כוונתו של בעלה אלא לעגנה בלבד, (ולכתחלה כתב להרחיקו בהרחקת ר"ת, משא"כ בדיעבד בודאי יודה דמהני).

יד

היוצא לנו מזה, דבטוענת מאוס עלי בעניני מיאוס, שיטת הרא"ש דהגם דאין כופין לכתחלה, בדיעבד מה שעשו עשוי, ובטור (סימן קנ"ד) ובכנסת הגדולה (סימן ע"ז הגב"י אות ט') הביאו, וכ"ש אם כבר נישאת שלא תצא, עיין תשב"ץ (ח"ב סימן נ"ו) ובשו"ת מהריב"ל (ח"ג סימן י"ד) ובשו"ת מהרח"ש (סימן ג' ד"ה אמנם נכון) ובשו"ת בית יצחק (הבאתי בח"ה סימן ל"ה), ואמנם בחלקת מחוקק (סימן ע"ז סק"ה) בשם המגיד משנה (פי"ד מהלכות אישות ה"ב, והובא בשו"ת ריב"ש סימן ק"ד) כתב דאם נישאת תצא, וכתב לעיין באחרונים, ובשו"ת רש"ל (סימן מ"א) כתב שלא תנשא (ולא כתב דאם נישאת תצא אלא כתב שאין הגט גט), אך בשו"ת מהרשד"ם (סימן י"ז) כתב עפ"י הרא"ש דכיון שנעשה עפ"י הרמב"ם אין לערער אחר ב"ד שנעשה על פיו, וכן בתשב"ץ (חוט המשולש טור ב' סימן ל"ה, וכל שכן כשיש אמתלא לדבריה דמאוס הוא אצלה), ובחזון איש (סימן ס"ט אות כ"ג ד"ה והנה) כתב וז"ל, וכבר כתב הרא"ש בתשובה דאלו שהורו כן, מה שעשו כבר עשוי, עכ"ל.

טו

בספק ספיקא

וכ"ת דיש כאן ספק ספיקא, ספק (במאוס עלי) אי קיי"ל כהרמב"ם או כר"ת, ואת"ל כר"ת יש לומר דכל האיסור לכוף מדרבנן, שמא נתנה עיניה באחר, ואז שייך ממזרות, משא"כ בידוע שאין חשש זה, יש לומר דקיי"ל כהרא"ש דאם עשה עשוי, ומאידך גיסא איכא למימר ספיקא דאורייתא שמא קיי"ל כהמגיד משנה והריב"ש דאיסור כפיה מהתורה, (דכשאין חיוב לגרש, ורק מצוה איכא, לא אמרינן גמר ומקני כנלע"ד), ולשיטה זו אפילו אם נישאת תצא, וא"כ הוי ספק ספיקא בדאורייתא וספק אחד בדרבנן, (ומה שראיתי באוצר הפוסקים שהביא עוד ספק, שמא נתרצה, שטות גדול הוא, הרי גלוי לכל שמסרב במקום מכות, ואיך אמר שמא נתרצה, וע"כ שנתן משום מכות שקיבל), הרי אין הספיקות חלין בבת אחת, דפלוגתת הרמב"ם ור"ת אם מותר לכופו חל מיד מקמי הכפיה, ופלוגתת הרא"ש והריב"ש (אם מותרת בדיעבד) חל רק אחר הכפיה, ובטורי זהב (יו"ד סימן ק"י ס"ק י"ד) פסק דבכהאי גוונא ליכא ספק ספיקא.

ואמנם יש עוד ספק, במה שכתב הצמח צדק (חאהע"ז סימן רס"ב אות ט') ועוד פוסקים, דיש לומר דבזמן הזה (שיש לנו חדר"ג) לכולי עלמא הוי דרבנן, דדמי לתליוהו וזבין, שעי"ז יכול הוא להנשא, ומידי ספיקא לא נפקא, אלא דיש להקשות על סברא זו, דהוא יכול לגרשה כל שעה בלי כפיה, ומונע בשביל שרוצה לראות ילדיו, וא"כ חוב הוא לו במה שכפוהו, ויש ללמוד זאת ממה שכתב בשו"ת צמח צדק (שם אות ג') דכשמונעין ממון הבעל לא נחשב לאונס אא"כ הוא ממון חשוב לפי ערך המגרש, וכן יש לומר בנדון דידן דהוי כתליוהו ויהיב, וז"ל הצמח צדק (באות ט'), כ"ש הכא שאינו מפסיד כלל, דבלא"ה לא תדור עמו וכו' עכ"ל, משא"כ בנדון דידן שמעכב הגט משום זכויותיו על הילדים.

וגם סברא שכתבתי שתמיד בידו לגרשה, ולא נחשב כמקבל משאת תמורתה, יש ללמוד ממה שכתב בשו"ת צמח צדק (סוף אות ד' שם), דאם נתן גט כדי לקבל ממון שמגיע לו, לא הוי אונס, וז"ל, ולא דמי לאונס ממון וכו', דכיון שצריכה אליו לקבל גט, א"כ היא לעולם בידו שלא לגרשה עד שתחזיר לו מעותיו עכ"ל, והגם דיש לומר בנדונו דזוזי אנסוהו ושהיה צריך לאותו ממון באותה שעה, וכ"ש בנדון דידן מהיכי תיתי שהיה רוצה להתחתן דוקא בשעה זו, כדי להוציא דהוי כתליוהו וזבין, וז"ל הריב"ש, דגבי זביני הסכימו המפרשים ז"ל שלא אמרינן תלוהו וזבין זביניה זביני, אלא כשנתנו לו כל שיווי הקרקע, אבל בפחות משויין לא וכו' עכ"ל, (והצמח צדק שם אות ט' בנדונו מבאר שהיה הממון וההיתר לו להנשא, שוה כמו אשתו, וז"ל, וא"כ יש לומר זהו כשיווי האשה שמגרש, שהרי וכו' עכ"ל).

טז

שוב התבוננתי וראיתי דיש מקום להתיר על פי ספק ספיקא, דאמנם כבר לפני הכפיה יש להסתפק בדעת האוסרים לכוף, אם האיסור מדאורייתא או מדרבנן, ושיטת הרא"ש דהוא מדרבנן, ולהריב"ש הוא דאורייתא, וא"כ יש כאן ספק ספיקא לפני הכפיה, ספק אם מותר לכוף, ואת"ל דאסור דלמא האיסור מדרבנן, (הגם דאינו מתהפך בדאורייתא, דיש להסתפק מיד אולי אסור מדאורייתא, ועל זה אפילו אחר הכפיה ליכא עוד ספק, דאם אסור מדאורייתא, אפילו בדיעבד לא הוי גט, (דבדיעבד מהני רק למ"ד דאין כופין מדרבנן), מכל מקום בכל ספק ספיקא בדאורייתא וספק אחד בדרבנן יש לומר הכי, ואעפ"כ נחשב לספק ספיקא, דמקודם יש לדון אם אסור, ואח"כ אם האיסור מדאורייתא), ועוד אית לן ספק ספיקא, דלדעת הרמב"ם (סוף פ"ב דגירושין) מעושה שלא כדין ע"י ישראל פסול, (וה"ה בעכו"ם שאומרים עשה מה שישראל אומרים לך), והיינו דכשר מן התורה (מדלא נאמר בטל, עיי"ש בה"ז), וא"כ מתחלה יש כאן ספק ספיקא, ספק אם כופין באומרת מאוס עלי (כשיטת הרמב"ם), ואת"ל שאין כופין, דלמא האיסור מדרבנן, (והגם דמן התורה ג"כ אין היתר לכוף, מכל מקום הגט כשר מה"ת, ונמצא דהיתר הכפיה היה תלוי בספק עוד מלפני הכפיה, אך כשדנין על עצם הכשר הגט, איכא ספק ספיקא, (ספק אם היה כדין, וספק אם שלא כדין פסול מה"ת), וספקות אלו בגט חלין מיד בנתינתו), ועיין להלן (אות י"ז), ובפסול דרבנן קיי"ל (עיי"ש בכסף משנה ובלחם משנה) דאם נישאת לא תצא.

ויש להעיר על מה שכתב הלחם משנה (שם) בטעם הרמב"ם, דבשלא כדין בישראל דכשר מה"ת, דמצוה לשמוע דברי חכמים ואפילו אם טעו, ומעודי נתקשיתי מגמרא ריש הוריות, דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים, ושמע מינה דאם טעו ליכא מצוה, ונתיישב לי דשאני התם דליכא מצוה שהרי עובר על האיסור, ואף לא מצוים אותו לעבור, ושוב ראיתי בספר שער יוסף להחיד"א ז"ל שהאריך מאד בפירושו שם, ודברינו בכלל דבריו.

יז

אך כל זה בתנאי שבאמת אמרה לב"ד מאוס עלי וכו', (דבלא"ה אין צד שהכפיה היה בהיתר), אך אע"ג שלא שמעו הב"ד שני הצדדין, אפילו את"ל שלא כדין עשו בזה, (דיש לדון לומר שלא היה בכלל מסרב), הרי זה בכלל טעו וכפיה שלא כדין, ואמנם אם בודאי עשו שלא כדין, אזדא ספק הראשון (שעשו כדין משום טענת מאוס עלי), ואפילו את"ל דבספק אם עשו כדין, יש כאו ספק ספיקא להחמיר, ספק אם אין כופין באומרת מאוס עלי, ואפילו את"ל דשרי (במאוס עלי), דלמא לא היה כח ב"ד לכוף בכאן.

ועוד יש לדון בזה אי מהני מה שאמרה מאוס עלי שלא בפניו, דאולי הוא היה מכחישה, כגון שהיה מביא ראיות דאדרבה שאינו מאוס עליה, (וכבר כתבתי מזה בתשובה בח"ב סימן קע"ג), ועוד יש להעיר, דאם טענה שמאוס עליה מחמת איזה דבר, כגון מניעת רחיצה, צריכה להביא ראיה לדבריה, וז"ל הרדב"ז (ח"א סימן ר"ס), ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דאמר במאוס עלי דכופין להוציא, הני מילי היכא דאמרה מאוס עלי בלא טעם, אבל בנדון דידן שהיא אומרת שאינה חפיצה בו לפי שאין לו ג"א, ובהאי לא מהימנא, אפילו הרב מודה שאין כופין אותו להוציא וכו' עכ"ל, ומש"כ בצדדי ההיתר דמה שכתבה לערכאות הוי כאומרת בפניו גרשתני, לא שמיע לי, דידוע שעורכי דין בבית משפט מאלפים שקרים כדי למצוא חן בעיני השופטים, ובלעדי זאת לא יציגו אותה, כי יש כללים בערכאותיהם, כידוע להעוסקים בענינים אלו, ואין האמירה אצלם בחזקת אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ועכ"פ כתיבה שלא בפניו (ובפרט כשחותמת על כתב זולתה) אינו בכלל העזה כ"כ, ומהיכי תיתי דנאמנת, וכ"ת מודה במקצת יוכיח, דאמרינן בגמ' (ב"מ דף ג' ע"א) והאי בכולי בעי דלכפרי' והאי דלא כפרי' אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ע"כ, ואם איתא דבדכתב ליכא העזה, הרי יכול הי' לכפור בכתב, וכ"ת סוף כל סוף הי' צריך לבא לב"ד ולכפור בפניו, בת"ח שכותב טענותיו לב"ד (וכדאי' חו"מ סי' קכ"ד סעי' א') מאי איכא למימר, נראה לי דשאני התם שכופר בטובתו של חבירו, וכפירה בכתב כבע"פ דמי, משא"כ באשה לבעלה שאין כאן טובה כלל, כי זה שנשאה לא עשה לה שום טובה, ורק הוטבע בטבע שאין האשה משקרת לפני האיש, (עי' פירש"י שאין אשה מדברת ואין לך אלא חידושו, באופן די"ל דכתיבה לאו כדיבור, ובכתב מעיזה ומעיזה, וכ"ת א"כ קבלה קידושין מאחר, באופן שלא דיברה כלום, אמאי הוי בכלל העזה, וי"ל דמעשה גרע מדיבור, וכדאמרינן בעלמא (גיטין דף ס"ז ע"א) מעשה לא עבדי, ואית ביה העזה יתירתא.

ועוד וכי איכא סהדי שקראה מה שחתמה, ומעשים בכל יום שהעו"ד נותן טופס לחתום, ומכיון שהעו"ד משתדל בעדו, סומך עליו ואינו קורא מה שחותם, וכי יש לסמוך על השערות כאלו, כדי ליתן נאמנות על כל הכתוב שם.

וכ"ש שכבר אינה תחת ידו וגברה השנאה, ואיכא איבה ואיבה, וכי בזה נימא דלא מעיזה, ובהדיא (בסי' י"ז סעי' ב') דבקטטה מעיזה ומעיזה.

ומש"כ בתשו' דלהעין יצחק (אהע"ז ח"ב סי' ל"ד ס"ק ח-ט) גט מעושה שלא כדין אינו אלא חומרא מדרבנן, פשוט דלא שייך לנד"ד כלל, דהתם מיירי במי שכופין אותו מן הדין (שאין לו ג"א), ורק שהרמ"א כ' דבזה"ז חוצפא יסגא, ואין לה נאמנות, משא"כ בנד"ד דמדינא אין כופין (במאוס עלי), איכא חששא באלו.

ונמצא דיש ספק ספיקא להחמיר, ספק אי קיי"ל כהרמב"ם דכופין, ואפילו את"ל דכופין, אולי באמת אינו מאוס עליה, (שלא טענה זאת בב"ד ובפניו), ועכ"פ יש לומר דאף הרמב"ם יודה בכהאי גוונא דאין כופין, (וכידוע דבספק ספיקא צריך ליזהר מאד, כמו שכתב בכללי הש"ך (יו"ד סימן ק"י ס"ק ל"ו), ויש לומר דכיון דבספק איכא ספק ספיקא לאיסורא, אין כאן ספק השקול (באחד מהספיקות), אולם דנתי (בח"ב סימן קע"ט אות ט') דכשאחד מהספיקות אינו שקול, יש פוסקים המתירים בזה, ואמנם יש לומר דבנדון דידן שני הספיקות אינן שקולין, ואבאר.

שיטת הרמב"ם (פי"ד מהלכות אישות ה"ח) דכופין באומרת מאוס עלי, ובתוספות (גיטין דף פ"ד ע"א ד"ה הכא) הביא כן בשם רבינו יהודה (מסתמא רבי יהודאי גאון ז"ל), ואף רש"י ז"ל ור"ת חולקין על זה, ועיין בתוספות (כתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל),  וכן פסקו הר"ן והריטב"א, דאין כופין, והרשב"א כתב דבאמת הגאונים התירו לכוף מחמת תקנה שהיתה אז, והתקנה נתבטלה, והרמב"ן במלחמות כתב דלא נתבטלה התקנה, אך הר"ן כתב בשמו דאין כופין, ור"ת (בשו"ת ספר הישר סימן כ"ד) כתב דלא היה בכח הגאונים לתקן כן מימות רב אשי ועד המשיח ע"כ, (ושמא סבירא להו להגאונים דאדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו), והמגיד משנה שהוא הראשון להמליץ בעד הרמב"ם, ג"כ פסק דאין כופין, וכתב וז"ל, אין כופין את האיש להוציא אף באומרת מאיס עלי וכו', שאפילו נישאת בגט שנתן מחמת כפיה זו תצא, וכבר פשטה הוראה זאת וכו' עכ"ל, וכן כתבו האחרונים דאין כופין (בבית שמואל סימן ע"ז סק"ז ובשו"ת בית אפרים חאהע"ז סימן קכ"ו), ונמצא שהרמב"ם יחיד בדבר, וא"כ אין הספק שקול, אך מצינו לו חבר ברשב"ם (הובא בטור סימן ע"ז) והג"מ (כתובות אות רמ"ז ר"צ), תשובות חכמי פרובינצא (סימן פ"א), בתשב"ץ (חוט המשולש טור ג' סימן ל"ה) בשם רש"י ורגמ"ה ור"י ורשב"ם וראב"ד סמ"ג וכמה מחכמי ישראל והריא"ז בש"ג.

ועוד יש לומר דהא דפסלי הראשונים, היינו מדרבנן, שמא נתנה עיניה באחר, (והר"ן בתשובותיו סימן ס"ב דמיראי הוראה אין כופין), אולם אם הכפיה שלא כדין, (לכו"ע ואפילו להרמב"ם, יהיה הטעם מאיזה שיהיה, ואפילו אם רק מדרבנן), הלא אין הגט מרצונו, והלא אין בזה מצוה לשמוע דברי חכמים, (ואפילו בדיעבד לא יוכשר רק להסוברים כהרמב"ם במעושה שלא כדין), והגם דמצינו להרא"ש שהכשיר בדיעבד (באומרת מאוס עלי), זה רק מכיון שסמך על שיטת הרמב"ם.

יח

ובגוף שיטת הרמב"ם יש להעיר, דמנ"ל דמה שאומרת מאוס עלי הוא אמת לאמיתו, ושמא נתנה עיניה באחר, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, (והגם דיש לומר דהרמב"ם לשיטתו דסוף כל סוף כפיה דלא כדין כשר מדאורייתא, אך לשיטת הרא"ש שכתב (גיטין דף פ"ח ע"ב) דגט מעושה שלא כדין אף במקום מצוה לשמוע דברי חכמים פסול ופוסל, על כרחך דאסורה לינשא, וכשיטת הרמב"ם (סוף פי"ב מהלכות גירושין, אלא דאם נישאת לא תצא, כסף משנה שם), ומאידך גיסא במאוס עלי כתב הרא"ש דאם עשה עשוי, והיינו שמותרת לינשא, על כרחך דסמך על מה שכתב בשו"ת בית אפרים (חאהע"ז סימן קמ"ב) דטעם הרמב"ם הוא דאדעתא דהכי נישאת לו, שאם תאמר מאוס עלי שיגרנשה, ואינו תלוי בלב אלא בפה עיי"ש, אלא דא"כ קשה למה לא יכופו אותו לכתחלה, וכי תימא דאם באמת ענ"ב אדעתא דהכי לא נתכוין, אכתי איכא למיחש שמא ענ"ב, ולמה כתב הרא"ש דמה שעשה עשוי, ונראה דאף הרא"ש לא התיר אלא באופן דנראה לב"ד שאין זה כוונתה, ושבאמת מאוס עליה, (ואולי דמי לחששא דרבנן בדמאי, דמדאורייתא מוקמינן ארוב, דרוב עמי הארץ מעשרין הן, והוא הדין בנדון דידן דאית לה חזקת כשרות, ושאין זו כוונתה).

זכינו לזה דאם אצל הב"ד ברור שבאמת מאוס עליה, לדעת הרא"ש דבדיעבד יכולה לינשא ע"י גט זה, והנה באמת לפי מה שכתבתי אין הספיקות שקולין, שהרי לרוב הפוסקים אין כופין במאוס עלי, ולרוב הפוסקים עישוי שלא כדין פסול מן התורה, ואמנם לפי מה שכתבו רוב הראשונים במאוס עלי, (הרמב"ן והרשב"א בתשובה), מוכח דסבירא להו דכל הפסול רק מדרבנן מחשש ענ"ב, ורק המגיד משנה כתב דאפילו אם נישאת תצא, ושפסול מן התורה, והרי סוף כל סוף מצוה לגרשה, וצעורי הוא דקמצער לה במניעתו (ובודאי עובר על מצות עשה דואהבת לרעך כמוך), וכ"ש אם עובר על מה שכתב בכתובה ואוקיר ואפרנס יתיכי ליכי כהלכות גוברין יהודאין וכו', (ואף עבר על מה שכתב ומיעל לותיכי כאורח כל ארעא), ועכ"פ אם אמרה לפני ב"ד שמאוס לה, והרי העובדא עדה לעצמה שסירבה לחזור אליו כמה שנים, ובכפיה זו היה ענין לשמוע דברי חכמים, (אלא שהיה מי שהורה לו שאין צריך לעמוד לדין אתה, ואילו היה בא נגדה אולי היה מכחישה, ובזה אנו באנו למה שכתב החתם סופר לענין נכפה (הובא לעיל אות י"ב), דבדאיכא ספק אם מאוס עליה, דאינו גט אפילו מדאורייתא, ואמנם לא הורו לו שלא יגרשנה, אלא שאין צריך לעמוד לדין).

אלא דבנדון דידן נראה שמנע מלגרשה, שרצה לעכב הגט כדי שיזכה זכויות בהילדים, ומכיון שלו הזכות לבקר אצלם, עביד איניש דינא לנפשיה, ועל זאת מעכב אותה בגיטה, ובאופן כזה ליכא מצוה לגרשה עד שיסתדר הדבר, והיא מצדה לא רצתה לסדר אלא בדיניהם בערכאותיהם, וא"כ מאי מצוה איכא.

ואמנם לפי מה שכתב בלחם משנה דמצוה לשמוע שייך אפילו שלא במקום מצוה (עיין לעיל אות ט"ז), הרי סוף כל סוף ציוו הב"ד לגרשה, ומצוה לשמוע, אך יש לדון באופן דאיכא ב"ד אחר שאמרו אל תגרש, ומאן יימר דמצוה לשמוע לב"ד זה, (וכדוגמא שכתב החתם סופר הובא באות י"ב), וא"כ יש לומר דאם אמרו לו איזה גדולים אל תגרשה (וכבנדון דידן), למה ישמע לב"ד זה, ובפרט שלא קבלוהו עליו, וכי תימא דאערומי קא מערים, וכוונתו לעגנה, ותביעתו על הילדים דיחוייא בעלמא היא, וכל שכן דיש רגלים לדבר זה, מכל מקום ד' יראה ללבב, ומי יהין להתיר מסברא בעלמא.

אך כשאין זה כוונתו ולצעורה קמכוין, נראה דיש להתיר, דרוב בנין סבירא להו דמדאורייתא כופין בטוענת מאוס עלי, ובהצטרף הספק דשלא כדין בישראל, (או בעכו"ם שאומרים לו עשה מה שישראל אומר לך), כשר מדאורייתא, ובדיעבד כהאי גוונא ובשעת הדחק בודאי אזלינן בתר רובא, ומכיון דסבירא להו דמדרבנן הוא דלא כייפינן ליה, אם נישאת לא תצא, ובפרט בנדון דידן דסופו מוכיח על תחלתו, דאין כאן חשש ערמה שענ"ב, שהרי כבר עברו כמה שנים עד שנתארסה, ולפי השמועה סבלה מאד בהיותה אצלו, ואדרבה מצוה גדולה לסייעה, וזאת למודעי, דכל זה נאמר רק באופן שהב"ד בדקו אצלה, וביררו שבאמת מאוס עליה, ועכ"פ מסרבת היתה לחזור אליו עכ"פ, ואף גם זאת, שלא היה לו סיבה על מה להשהותה בגיטה, (כגון לזכות בביקור הילדים), באופן שעליו היה מוטל לגרשה, ועיין לעיל אות ו' אם מותר לכתחילה להשהותה בגיטה), ולדעתי לא טוב עשה הב"ד במה שכפוהו באופן כזה, (ועיין מה שכתבתי בח"ב סימן ר"ב).

יט

אחרי כתבי כל זאת, דברתי עם הבעל בעצמו, והוא באחת שאחר זמן שיסתדרו הביקורים של בתו, באופן שיתאמת אצלו החלטתם ליתן לבתו להתקשר אתו בקשר של קיימא, אז יגרשנה בג"פ, ועל זה הצעתי שיכתוב גט ויתנו לשליח, ובתנאי שאם (צד האשה) יקיימו התנאי, אז (לאחר כמה חדשים וכמסודר מראש) ימסרו לה הגט, והנה אחר ששלחתי שליח אצלו פעמיים ושלש, לא השיב מאומה, ועל כן בספיקא קאימנא, אם ולפי הנראה לכאורה דלצעורה קמכוין, או דלמא דמחמת שמנעו ממנו הקשר עם פרי בטנו כמה שנים, הוא רוצה להיות בטוח שלא יעשו עמה שום קנוניא, ורק אח"כ יסכים לגרשה, והיות שכן, נמצא כל הענין בספק (ובניהם ספק ממזרים).

ואמנם באומרת ברי לי ואף בעלה (השני) אומר שיודע שהכל נעשה בכשרות, יש לומר דמהני, עיין להלן (אות כ"א).

כ

אם יש לסמוך שנעשה עפ"י ב"ד כהלכה

ויש לדון במה שהמפקפקים רוצים לפסול הגט, מחמת שהבעיתו אותו ע"י כלי יריה (הנקרא Stun Gun), ומקודם יש לצדד מכיון שהכל נעשה עפ"י ב"ד, אם נאמר בכהאי גוונא ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, והנה אחר הבירור נודע לי שסידור הגט לא היה עפ"י דיינים מומחים, ורק מומחה אחד היה שם עם שני עדים והשליח והסופר, באופן דלא שייך לומר דרוב מצויין אצל גיטין מומחין הן, שהרי בידוע שלא היו מומחין, ואע"ג דקיי"ל בגמרא (כתובות י"ח ע"ב) עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, עוד שם, דחזקה שנעשה בגדול, הני מילי לעצם העדות, שהעדות נעשה בהכשר, וצריכים להאמין להם על מה שמעידין, ואמנם מה שנוגע לעצם כשרות הגט, וכי הם יודעין בטיב גיטין שנסמוך עליהם, ובאמת נחלקו הפוסקים אם צריכין ב"ד כדי לסדר הגט, עיין בשו"ת נודע ביהודה (מהד"ת חאהע"ז סימן קי"ד ושדי חמד ריש מערכת גט), ויש לומר שהיחיד (המומחה) צירף עמו עוד שנים, דהיינו שני הדיוטות, ובאמת מצינו בכמה בתי דינים שהרב או האב"ד מצרף עמו שנים מן השוק, ומכיון שהכל נעשה עפ"י פקודתו, יש לו כח ב"ד, וכן כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"א סימן א' ד"ה ומעתה), ויש לומר דב"ד בתר ב"ד לא דייקי, ועיי"ש בתשב"ץ (ד"ה ואחר שהוכחתי), בנדון דידן שאני, כי המדובר בגט מעושה, באופן נדיר מאד, ואשר פוסקי הדור נתחבטו בזה, וזה בכה וזה בכה, וכי ביד היחיד (המומחה) להכריע בין ההרים הגדולים, שנאמר בו ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, ומכל מקום יש לפתוח בהיתר וכדלהלן.

קיי"ל במתניתין (גיטין דף ס"ז ע"ב) מי שאחזו קורדייקוס בודקין אותו ג' פעמים וכו', והלא העדים מעידים שהשיב על כל השאלות ששאלו אותו כנהוג לפני כתיבת הגט, ועיין לעיל (אות ד') דאפילו בשחט בו שנים או רוב שנים, כותבין ונותנין לה, עיי"ש באורך.

כא

כשטוענין ברי לי דלצעורה קמכוין

בגמ' (כתובות דף כ"ב ע"ב)נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי אמר רב ששת כגון שנשאת לאחד מעדיה היא גופה באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי ע"כ, ולכאורה קשה למה לן לאוקמי בנשאת לאחד מעדיה, נוקמיה באומר (גם הוא) ברי לי, והנה בפירש"י באומרת ברי לי אין לבו נוקפו, שברי לי אילו היה קיים היה בא עכ"ל, ויש לומר דדיבר התרצן בהווה, שאשתו יודעת טבעו ושבודאי לא היה נעלם, וא"כ הוא הדין בזה שנשאה גם ברי לו שאם היה חי היה בא, שרי ליה להשהותה אצלו.

ואמנם הר"ן והריטב"א (הביאו בשיטה מקובצת, והפלוגתא הובא בחלקת מחוקק סימן י"ז ס"ק ס"ח) הקשו על פירש"י וז"ל, דודאי כיון שאינה יודעת הדבר בבירור, באשם תלוי קיימא, אלא ודאי הכי פירושו שאומרת ברי לי שראיתיו שמת וכו' עכ"ל, (ולפי"ז לא קשה כלל, דדמי ממש לנשאת לאחד מעדיה, שהעד העיד שמת, וביבמות (דף פ"ח ע"ב ד"ה ברי) פירש"י וז"ל, ברי לי כגון ע"י סימנים עכ"ל, ונחלקו המפרשים בפירושו), ואמנם אם הנושאה יודע בבירור שאחד מהעדים פסולים, לא גרע מאשה שאומרת ברי לי, וכן כתב הגרעק"א משו"ת התשב"ץ (ח"א סימן א' סד"ה השלישי), אך בחמדת שלמה (שם) כתב רק בעד שהעיד בעצמו אמרינן לא תצא.

עוד יש להעיר דנחלקו הפוסקים בעד שהעיד שמת רק אחר שכבר נשאה אם נאמן, (עי' באוצה"פ שם אות א'), ןאולי י"ל דנד"ד עדיף, שסומך על ברי דידה, ולא משום נאמנות אתינא עלי', (והרי כל ברי נוגע ואין אדם מעיד על עצמו, וע"כ כמש"כ בשם הרשב"א דבברי לא אזלינן בתר חזקה, ויהי' איך שיהי', הרי מפורש בגמרא דברי לי מהני אחר שכבר נישאת, דבאשם תלוי). ואמנם בשו"ת מהרש"ך (ח"ב סימן ק"ה) משמע דלא מהני ברי דידי' בדאיכא חזקת א"א, שכתב בשנים אומרים נתקדשה ועדים מכחישין אותן, דמהני ברי דידי', מכיון שהיא בחזקת פנוי' עיי"ש.

ועדיין פירש"י צ"ב, דהרי בגמרא (יבמות דף קי"ד ע"ב) חיישינן שאומרת בדדמי, (דהיינו שאומרת מת בהשערה בעלמא), ותלי תלים של הלכות בנויות על חשש זו, וכאן פירש"י דהשערה מתירה שלא תצא, ועל כרחך הבא שאני שיש עדים שמת, ואין צורך לדבריה כלל, ובעינן שתהיה ברי כדי לפוטרה מאשם תלוי, ועיין להלן.

ובבית מאיר הקשה לדעת רש"י, איך יוכשרו הוולדות מספק ממזרות, (א"ה ובאמת לא משמע כלל בגמרא דאיכא חשש להוולדות, והב"מ כתב דאם היו ספק ממזרים, היתה צריכה לצאת, כדי לא להרבות ספק ממזרים ע"כ, ובשלמא לשיטת הר"ן דמיירי שאומרת מת וכו', שיודעת בבירור ונאמנת, דאשה דייקא ומינסבא), ותירץ עפ"י מה שכתב המחבר (סימן קנ"ב ס"ג מהרמב"ם) וז"ל, אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא, שהרי היא ובעלה יודעים בודאי שהיא מותרת, וחזקה הוא שאין מקלקלין עצמם וכו' עכ"ל, והב"מ (שם) כתב דחזקה זו מועיל להוציא הוולדות מחשש ממזרות (עיי"ש באורך), ולכאורה חזקה זו מהני להכשיר הוולדות אף בנדון דידן (כשאומרים ברי וכו'), ואמנם המחבר כתב וז"ל, אבל אם נשאת לאחר, הואיל והדבר אצלו ספק, וכן אם אמרה אינה יודעת, תצא והולד ספק ממזר עכ"ל, ושמע מינה דכשאחד מהם מסופק הולד ספק ממזר, והבית שמואל (שם סק"ה)מצדד דלשיטת התוספות הולד ודאי ממזר, ובסוף כתב וז"ל, ואפשר אע"ג דאמרה איני יודעת, הואיל ונשאת אח"כ, הוי כודאי מבנשאת אח"כ אמרינן אי לאו דיודעת לא היתה נשאת לבעל עכ"ל, ועכ"פ אין להכשירם אם להבעל אינו ברור שבעלה הראשון לצעורה קמכוין, ובשלמא אשתו אפשר לומר דאשתו כגופו ומכירה אותו ואת מחשבתו ותחבולותיו, אך בעלה השני זר הוא באפיה, ואיך הוא יודע מטרותיו.

ואולי יש לצדד עפ"י הגמרא (כתובות דף פ"ה ע"א) דאמרינן קים ליה בגוויה מלתא היא, (שנאמנת למנוע שבועה, ואף לא מגבינן ע"י שטר עפ"י דיבורה עיי"ש) כגון בת רב חסדא, (ומשמע שם דרב פפא לא היה בחזקת נאמן לרבא, וזה פלא, ויש לומר דרבא לשיטתו דאמר (סנהדרין דף צ"ז ע"א) אמינא ליכא קושטא בעלמא), והובא ברמב"ם (פכ"ב מהלכות סנהדרין ה"א), ועיין בחו"מ (סימן ט"ו סעיף ה'), באופן דברי שלה יועיל לדידיה, ובפרט לשיטת רש"י ז"ל שהשערה מועיל לקבוע ברי, מאי אולמא השערה דידיה לדידיה, ואע"ג שהשערה דידיה תלוי בדידה, סוף כל סוף השערה איכא, וזה חידוש גדול, דלפי"ז למה לן לאוקמי בגמרא שנשאת לאחד מעדיה, לוקמה במי שסמך אדבריה שאמרה ברי לי. ועוד, דבעובדא דהבית מאיר, לפני שנישאת ע"כ שדננה באם בעלה מת, דבלא"ה א"א להנשא מחמת שהיא א"א ופשוט, אך בנד"ד שכבר קיבלה הגט, אין שום הכרח שדננה בעצם הענין בהטעם שלא רצה לגרשה, ואם באמת לצעורה כיון או כדי לקבל הילדים, באופן דאין כאן חזקה שאין מקלקלין עצמן, ואף לא ידעה (לפני שנישאת) דהכל תלוי בכוונתו.

ומלבד זה יש לעורר, דכל ההיתר של ברי לי, מצינו בתרי ותרי שיש עדים מסייעים לדבריה, משא"כ בספק בלא עדים, דבזה באנו למחלוקת הפוסקים (בסימן י"ז סעיף ל"ז) בעד אומר מת ועד מכחישו, והיא אומרת ברי לי, הרי זו לא תצא, וי"א תצא עכ"ל, והי"א היא שיטת הרמב"ן, (ובספר חמדת שלמה מפרש, דמשום תרי סהדי מרעי לחזקה, ולפי"ז בעד אחד נגד עד אחד הוי ספק ממזרים, ולא משמע כן, דהמחבר כתב בסתמא אם נשאת לא תצא, והבית מאיר הביא הסברא דהא דדייקא ומינסבא מרע לחזקה, אך בסוף כתב כנ"ל), ובשו"ת הגרעק"א (תנינא סימן קי"א) דהבנים כשרים משום שיכיר שהאב נאמן על זה, ועיין קונטרס אחרון להפני יהושע (אות ע"ד).

ואמנם לא מצינו שיועיל ברי, אלא במיתת הבעל, ובעיגונא, דאקילו בה רבנן מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה (ועיין מה שכתבתי בח"ג ריש קונטרס אונס ושוגג בביאור השיטות בזה), ובדאיכא עדים דמסייעים לה, אי נמי עד אחד המסייע ואשה דייקא ומינסבא, (ובאמת יש לומר דלרש"י השערה לא מהני בעד אחד, דכיון דאומרת בדדמי, לא דייקא ומינסבא), וכל ברי שלה, רק כדי לפוטרה מאשם תלוי וכאמור, משא"כ בספק גט דהוי ספיקא דאורייתא, מהיכי תיתי להקל מחמת ברי דידה ודידיה, וכל ביאה וביאה ספיקא דאורייתא, ועכ"פ נראה דאסור לו לסמוך עליה (דאין דבר שבערוה פחות משנים), בלי שידע המציאות בעצמו.

ברי לי אי מהני במקום חזקה

ואמנם נחזור על הסוגיא, בגמרא (כתובות דף כ"ב ע"ב) איתא דבתרי ותרי שאמרה ברי, ונישאת לאחד מעדיה, דאם נשאת לא תצא, והתוספות (יבמות דף פ"ח ע"ב ד"ה והבא) הקשו, הרי היא בחזקת אשת איש, והבא עליה בחטאת, (ולמה בגמרא נקטו אשם תלוי), ומה מהני ברי דידה, ותירצו דכיון דאשה דייקא ומינסבא מרעה לחזקה, ואמנם המהרש"א (שם) בשם התוספות (שם דף צ"ג ע"ב ד"ה מאי), והפני יהושע (כתובות דף כ"ו ע"ב ד"ה ועדיין) בשם חידושי הרשב"א (קידושין דף ס"ו) כתבו, דכיון דאצלו אין כאן ספק, ליכא איסור אצלם, דחזקה נאמרה על הספק ולא על הודאי, (א"ה, ידוע מה שהר"ר יונתן אייבשיץ זצ"ל השיב לכומר אחד, שהקשה לו הרי אנו הרוב וכתוב בתורתכם אחרי רבים להטות, והשיב לו דהא דאזלינן בתר רובא היינו בספק ולא בודאי ודפח"ח), ועכ"פ בעינן שידעו באמת, ויש לציין למה שכתב הטו"ז (יו"ד סימן קכ"ז סק"א) דעל זה נאמר ויראת מאלקיך ע"כ, ונראה המקור לזה הגמרא (בבא מציעא דף נ"ח ע"ב) דבכל דבר המסור ללב נאמר ויראת וגו'.

ובעד אחד נגד עד אחד נחלקו הראשונים, שהרמב"ם (בפי"ב מהלכות גירושין הכ"ג) כתב דהיא היא, וכשהאשה אומרת ברי ונישאת לאחד מעדיה, דלא תצא, ואמנם הרמב"ן (הביאו במגיד משנה שם) כתב דאם נישאת תצא.

ויש להקדים הסוגיא (יבמות דף ל"א ע"א) אי תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, או דהוי ספיקא דרבנן ואזלינן בתר חזקה, וכדמסקינן התם, (אך בשו"ת מהר"י בי רב (סימן נ"ו) כתב דלדעת הרמב"ם הוי ספיקא דאורייתא, ויש על זה כמה חולקים), והנה בתוספות (שם ד"ה היא, ובכתובות כ"ו ע"ב ד"ה אנן) כתבו דאפ"ה מדרבנן במילי דאורייתא מחמרינן, (ולא אזלינן בתר חזקה וחולצת), ובמילי דרבנן מקילין, והתם מיירי כשהחזקה להיתר.

וכשהחזקה לאיסור, לכאורה אם בתרי ותרי (דיש לומר דהוי ספיקא דאורייתא, ועכ"פ מדרבנן מחמרינן) כשנישאת (לאחד מעדיה ואומרת ברי) לא תצא, כל שכן בעד אחד, ואמנם להרמב"ן עד אחד גרע, דבתרי סהדי המעידין נגד החזקה, מרע לחזקה, משא"כ בעד אחד, וכן כתב הרא"ש בתשובה (כלל ל"ב סימן ג' וכלל נ"א סימן ה'), ועוד דעד אחד בהכחשה לאו כלום, (שדבריו בטלין נגד המכחישו, ועיין בש"ך שם ס"ק י"ד), ומש"ה החמיר הרמב"ן בעד אחד, אך בביאור הגר"א (ס"ק קכ"א) הביא טעם אחר, דהרמב"ן סבירא ליה כשיטה (סוף פ"ב דיבמות) דעד המעיד שבעלה מת, (דלכתחלה לא ישאנה), אם כנס יוציא, והמהרח"ש כתב דלכמה פוסקים תצא משום זה, והנה הים של שלמה (יבמות פט"ו הט"ז) כתב דהעיקר כהמקילין (דלא כהרמב"ן והרא"ש), ועיין באוצר הפוסקים (סימן שי"ד).

אלא דמעיקרא דדינא פירכא, דד' יראה ללבב, והלא קיימא לן בגמרא (פסחים דף נ"ד ע"ב) ת"ר שבעה דברים מכוסים מעיני אדם, ואחד מהם שאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו ע"כ, ובפרט שכבר עזבה אותו כמעט עשר שנים, וכי בנבואה ראתה שכוונתו לצעורה ולא להתקרב לבתו, והגם דמצינו בגמרא (ביצה דף י"ט ע"א ובחולין דף י"ג ע"א) דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, וכן בנדון דידן שלא רצה למסור גט ע"י שליח ובתנאי וכאמור, וכי זה ברור כשמש להחליט דלצעורה קמכוין, ובפרט שיש לו כמה יועצים (וכמה רבנים בכללם) וזיל הכא קמדחי ליה ומהתם קמדחי ליה, ואיך נוכל להחליט כוונתו בזה בברירות, ואמנם אין הכרח לזה, דאי לדידן בספיקא קיימינן, וכי כולי עלמא בהך ספיקא קאי, ושמא יודעת בבירור כוונותיו, והוא סומך על דבריה, באופן דליכא ספק כלל אצלם, ואולם היות שאינני בקי בפרטי פרטים, גם לי אי אפשר להחליט בדבר זה.

וניחזי אנן, הרי כל זה לא שייך בנדון דידן, דליכא למימר דדייקא אי לצעורה קמכוין, א) שהרי לא זה היה הנדון לפני שנשאת, ואשה לא ידעה, (ואף אצל הרבנים שדנו בזה לא נתלבנה נקודה זו), ומהיכי תיתי שעלתה על דעתה אפילו לחשוב על נקודה זו, וכל שכן שכל ההיתר להנשא יהא תלוי בזה, באופן דלא שייך כאן דדייקא בהא, (וכל שכן לפני שנשאת), ב) ועוד היכן מצינו שאשה תכריע בחזקת אשת איש ובספיקא דאורייתא, (ובמת בעלה שאני, דבעיגונא אקילו בה רבנן).

אם היא בחזקת איסור בנדון דידן

ואמנם יש לצדד להתירא, מכיון שאנו דנין על עצם הגט, אם ניתן להכשירו או לא, ולכאורה כבר יצאת מחזקת אשת איש, וכמו שכתבו התוספות (גיטין דף ב' ע"ב ד"ה עד) וז"ל, הקשה ר"ת וכו' עיקר הגט יוכיח שצריך לחותמו בשנים, ותירץ דהכי קאמר עד אחד נאמן באיסורין בכהאי גוונא, שעיקר הגט נעשה כבר, ושוב אין צריך אלא גילוי מלתא לידע אם לשמה נכתב עכ"ל, ובשו"ת בית אפרים (חאהע"ז סימן כ"ד ד"ה ולפי"ז) כתב וז"ל, ולפי"ז יש לומר גם באיתחזק איסורא דאשת איש, הדבר ידוע שהוא חזקה המסתלקת ע"י מעשה הגט, וכמו חזקה העשויה להשתנות הוא, שכתבו הפני יהושע והמהרי"ט דלאו חזקה אלימתא היא, ה"נ אם עשוי להשתנות ע"י מעשה, ועינינו הרואות שנעשה בה מעשה וניתן לה הגט, והלכך אע"ג דאיתחזק איסורא דאשת איש, כיון שזה בא לסלק החזקה ע"י גט, לא איכפת לן כל כך בחזקה, וכעין זה מבואר מתוספות ריש גיטין וכו' (א"ה הוא תוספות הנ"ל), שבנתינת הגט מבטל החזקה וכו', ולענ"ד י"ל דקושטא הכי הוא, דבכהאי גוונא עד אחד נאמן אף באיתחזק, דע"י עשיית המעשה לסלק החזקה, כלא איתחזק דמי עכ"ל, וכן יש לומר בנדון דידן דהגט נכתב וניתן, ורק צריכים לדעת אם היה מצוה לבעל בנתינתו, וכבר אזדא לה חזקת אשת איש.

אלא דשוב נכנס לכלל עד אחד נאמן באיסורים, וכשאינו בידו נחלקו הפוסקים, ועיין בש"ך יו"ד (סימן קכ"ז ס"ק ט"ז) שהביא מהרמ"א (שם סימן ר' סעיף ב') דסבירא ליה כהמהרי"ק דאינו נאמן, ושהתשב"ץ סבירא ליה דנאמן, וכתב הש"ך דבספיקא קאי, (והגם דבאשה עסקינן, וקיי"ל ברמ"א (יו"ד סימן קכ"ז סעיף ג') דאינן נאמנות בספק איסור, דדעתן קלה, י"ל דבכגון דא נאמנת, מתוך חומר שהחמרת בסופה וכו', ועי' בפמ"ג (או"ח סי' תל"ז) דבדליכא טורח נאמנת, (ועיין בדעת תורה סימן מ"ח ס"ק מ' דן באשה אם נאמנת כמו כל עד אחד, וע"ע בד"ת סימן קכ"ז סקנ"ג), ובספר מנחת ש"י (על הנהגת הנשאל או"ה סדר א' סק"א), וזה שלא כרמ"א הנ"ל, והביא ממש"כ הרמב"ן (ריש מסכת גיטין) דכיון שאכלה בעצמה, הוי כמו בספירת נדה דנאמנת ע"כ, וא"כ ה"ה בנד"ד), וכל שכן דיש לצרף מה שכתבו המהרש"א והפני יהושע דכשברי אצלה לא אזלינן בתר חזקה, ועוד יש לצדד לפי מה שכתב הר"ן (כתובות דף כ"ב) בשם הרי"ף דהטעם דנשאת לא תצא, דחזקה אינה מועיל להוציא מיד המוחזק, וכשאומרת ברי אינה יכולה להוציא אשה מבעלה, והובא בשער המלך (פי"ב מהלכות גירושין).

וקשה לי טובא מהא דקיימא לן בגמרא (חולין דף ט' ע"א), בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה, וכשנולד ספק בשחיטה, כגון השוחט בסכין  ונמצאת פגומה דפסולה, (עיי"ש בדף י' ע"א), וז"ל הר"ן, והלכתא כותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצמות, דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור היא עומדת, ואתיליד ריעותא בסכין, הרי היא בחזקת איסור, דכמאן דאתיליד ריעותא בבהמה דמי עכ"ל, ושמע מינה דבספק מתי נפגמה, שהספק בעצם השחיטה, בחזקת איסור קאי, ומאי שנא מספק בגט אם נכתב לשמה, שכתבו התוספות דאזדא לה חזקת אשת איש.

ויש לחלק, דשאני התם דאתיליד ריעותא, שנמצאה פגימה בסכין, משא"כ בספק סתם, תדע דבנאבד הסכין ולא נבדק לאחר שחיטה כשרה, עיי"ש בר"ן, וביו"ד (סימן י"ח סעיף י"ב) דאם נאבד הסכין בלי בדיקה, אפילו שחט כמה בהמות, כולן כשרות, (ובנמצא פגום אם שיבר בה עצמות קיי"ל דכשר, דבכהאי גוונא לא מקריא ריעותא), ועל כרחך דהוי בכלל נשחטה הותרה, (הגם דיש ספק בעצם השחיטה), והוא הדין בגט, כל זמן דליכא ריעותא ומסופק אם נכתב לשמה, הו"ל בחזקת היתר, ולפי"ז בדאיכא ריעותא בכוונת הסופר, וכגון שנודעו בו סימני שגעון, ומסתפקינן מתי התחיל, באופן דלא ידעינן אם היה שפוי בדעתו כשכתב הגט, (ולא היה לו חזקה דמעיקרא דנימא השתא הוא דאיתרע, דהרי בסכין בדוק קיימא לן (שם סי"ד) דעומד בחזקתו), לא היינו מכשרינן, והוא הדין בנדון דידן, אם היינו מסופקים בגט אם היה מעושה או לא, (כגון במקום דליכא למימר רוב מצויין אצל גט מומחין הן), היינו סומכין על עד אחד בזה, משא"כ בגט מעושה, אין לך ריעותא גדולה מזו, ומהיכי תיתי לסמוך על עד אחד להוציאה מחזקת אשת איש.

ונשאר לן לברר, כשעומדת בחזקת אשת איש, אם יש צד להקל, עפ"י שיטת הרמב"ם דבעד אחד נגד עד אחד מהני ברי לי, ושיטת הרי"ף דבנישאת, חזקתה אלימא לה, שלא להוציא מתחת בעלה.

ומקודם יש לעורר, דיש כאן ספק ספיקא להחמיר, ספק אי מהני ברי בדליכא תרי סהדי, ואת"ל דמהני, שמא מהני רק בעיגונא, דאשה דייקא ומינסבא, משא"כ בכנדון דידן, (דלא שייך זאת וכמו שכתבתי, דמנא תדע, הרי הכל תלוי בכוונתו, על מה שמסרב לגרשה, ואולי לא דייקא בהא), דלא כמו שכתבו המהרש"א והפני יהושע (דבכל ברי לא אזלינן בתר חזקה, הובא לעיל), ובספק ממזר הגם דאסור רק מדרבנן, הרי בדאיכא ספק ספיקא לאיסורא, קיימא לן דאפילו בדרבנן לחומרא, עיין בשדי חמד (כללים מערכת הסמ"ך כלל ל"ג) בשם כמה וכמה פוסקים דאסור, ובשם המהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"ד אות נ"א) בשם הדרישה דספק ספיקא לאיסורא הוי כודאי איסור.

ואולם יש ספק ספיקא להיפך, ספק אי ברי נאמן נגד חזקה, כמהרש"א והפני יהושע, ואת"ל דאינו נאמן, אולי קיימא לן כהרי"ף דחזקת אשת איש לא תוציא אשה מיד בעלה, ובספק ספיקא לאיסור וספק ספיקא להיתר כתב השבות יעקב (בכללי ספק ספיקא המחודשים בסד"ר אות י') דאסור, ונראה לי דהני מילי במילי דאורייתא, (והמקורות שהביא, שהן מהטור והדרישה והש"ך עיי"ש, כולם מיירי במילי דאורייתא), וז"ל, כמו שרחוק לאיסורא כך רחוק להיתירא עכ"ל, וא"כ בספיקא דרבנן יש להקל, דהוי ככל ספיקא דרבנן.

אך יש לעיין אם הספיקות שקולין, הנה בדעת הרמב"ם דלא בעינן תרי ותרי, איכא לפרושי בתרי אנפי, ותלוי בטעם שהתירו בדאיכא תרי ותרי, התוספות כתבו (כתובות שם ד"ה הבא) כי הטעם דאשה דייקא ןמינסבא ומרע לחזקת אשת איש, ולהרשב"א (והמהרש"א) הטעם דבברי לא אזלינן בתר חזקה, ונחלקו האחרונים בשיטת הר"ן, (המהרח"ש כתב דהר"ן חולק על התוספות (א"ה ועל כרחך סבירא ליה להר"ן כשיטת הרשב"א, עיין בפני יהושע, אי נמי דהר"ן לשיטתו שפירש בדעת הרי"ף, ועיין להלן), אך הבית משה כתב דהר"ן סומך על סברת התוספות, ובספר מראות הצובאות (ס"ק קס"א) כתב דהתוספות והר"ן לשיטתם לענין אם עד אחד נאמן באיסורין כשאינו בידו, (וכמו שכתבתי לעיל בשם הש"ך), דהר"ן והרשב"א והנמוקי יוסף סבירא להו דנאמן, ומש"ה מהני ברי, משא"כ לשיטת התוספות (והרא"ש והמרדכי) דסבירא להו דאינו נאמן ע"כ, ובאמת לא הבנתי ד"ק, שהרי בגמרא (גיטין דף ב' ע"ב) בהדיא, דחזקת אשת איש עדיף מאיסורין, ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכאן אוקי תרי להדי תרי, וליכא שנים עדים, אא"כ נאמר דכוונתו דע"י תרי סהדי נסתלקה החזקה והוי ספיקא דרבנן ונשאר כאיסורין, ואמנם לפי זה בעד אחד נגד עד אחד תשאר בחזקת איסור, וכשיטת הרמב"ן (לעיל), וסוף כל סוף בעד אחד נראה דהוי ספק השקול, וכדמשמע מסתימת שו"ע (דמשמע דיש להתיר), וי"ל עפמש"כ התוספות (גיטין ב ע"ב ד"ה הוי, ובאוצר מפרשי התלמוד (עמ' מ"ט-נ'), באופן דיש לומר דספק זה (בטעם דברי בתרי ותרי מהני) הוי ספק השקול.

ועדיין יש לומר דאיכא עוד ספק ספיקא לאיסורא, ספק אחד אי קיי"ל כהרמב"ם (בעד אחד), וספק אי קיי"ל כרש"י נגד הר"ן (דברי בהשערה מהני, ואולי בעינן שתדע בוודאות כגון שראתה שמת, וה"ה בנד"ד דלא מהני השערתה דלצעורה קמיכוין), ואולם מצאתי שהמהרח"ש (דף פ' טור א' ע"ד) דמהפוסקים משמע דקיי"ל כרש"י, וכ"כ בספר עצי ארזים (אות קמ"ח) ובשו"ת צמח צדק (ח"א סימן פ"ו).

אך במה שכתב הר"ן (בפי' הרי"ף) דחזקת אשת איש (של בעלה אחרון) מוציא מחזקת אשת איש (של הראשון), לא מצינו בשום פוסק, והר"ן בעצמו לא כתבה להלכה (ולמעשה), אלא לפרש הסוגיא, וכהאי גוונא יש לומר שהר"ן בעצמו היה מחמיר (לדינא) וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, (כדאיתא בגמרא גיטין דף י"ט ע"א).

ואמנם בנדון דידן בדיעבד ובשעת הדחק עסקינן, ואז מקילין במילי דרבנן אפילו בספק שאינו שקול, ואזלינן אפילו בתר שיטת יחידאה, עיין מה שכתב בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סימן רנ"ה אות א') דבספיקא דרבנן בשעת הדחק, יוכל לסמוך אף על שיטת יחידאה, ונראה שמקורו מגמרא (נדה דף ט' ע"ב), וכיון דבספק ממזר מיירי (דאסור מדרבנן), יצטרף איזה ספק (אפילו אינו שקול) בשעת הדחק להכשירם, ואמנם בהא גופא יש לעיין, דכיון דהתם היתה בחזקת אשת איש לפני שנולד הספק, יש לומר דהולד ממזר ודאי, (ועי' באוצה"פ אות של"ז בשם כמה פוסקים דבספיקא דרבנן (כגון דליכא תרי ותרי), מה"ת אזלינן בתר חזקה, ושאינה אומרת ברי הוי ממזר ודאי), ונכנסנו בפירצה דחוקה לטהרם, וכל זה שייך רק באופן שברור אצלה ואצלו דלצעורה קמכוין, (וכבר כתבתי דאי אפשר לי להכריע בזה, שאינני בקי כל כך במציאות), ולענין הולד, אך האיש והאשה בספיקא דאורייתא קיימי.

שוב הערוני דיש מקום לקיים הס"ס, ואפילו אם לא לצעורה קמיכוין, ומשהה לה אגיטא עבור בתו, מ"מ מצוה עבד כשגרשה, והוא שכדי לשלם חוב (של גיסו) נדיבי עמים נאספו לסלק החוב, כדי שתפטר ממנו, ואנן סהדי דבלא"ה לא היו מנדבין, ובסוף שלקח המעות בלי לגרשה, נמצא שהמעות בידו בתורת גזילה שניתנו בטעות ע"מ שיגרשנה, ואפילו אם ניתנו המעות בלי שום תנאי, אנן סהדי דרק מחמת הבטחתו (שיחזור אחר חצי שעה) לגרשה (ועי' מש"כ הפוסקים בנדון גט מוינא הבאתי בח"ב סימן), וכמדומה שעל זה לא קיבל שום היתר מאיזה רב דמותר לו להחזיק הכספים שניתנו במסי"נ אך ורק למטרה זו, והגם דהכפי' נעשה שלא כדין, (שהיו להם לכופו על הממון ולא על הגט, (ועי' מש"כ בח"ב בזה), וגם שהיה בידו להחזיר המעות, מ"מ כל זמן שלא החזיר בעמוד והחזר קאי, ובנתינת הגט, סילק ממנו השעבוד והחיוב, וא"כ י"ל דלהרמב"ם הגט כשר מה"ת, (שפיר יש לן ס"ס, ומכ"ש בצירוף ברי לי כמש"כ), אך מכיון שאינני בקי בפרטי פרטים, א"א לי להכריע בזה.

כב

בענין המבזה ת"ח

וראיתי מי שכותב שהיא צריכה להתגרש, (ועיין מה שכתבתי בזה (בח"ג סימן קל"ד אות ח' כשסמכה על גדולי הדור), ובכותבת הגסה נגד הגאון הגדול מוהר"ר מנדל שפרן שליט"א, בגאוה ובוז, (וכאילו המדובר באחד הריקים ר"ל), שקטנו של הרב שפרן שליט"א עבה ממתניו של המבזה, חכמה יש כאן וזקנה יש כאן, והגם שהתורה מסורה לכל, ויכול לחלוק אפילו על רבו, עיין ברמ"א (יו"ד סימן רמ"ב סעיף ג'), מהיכי תיתי לבזות ולחרף ולגדף באופן כזה, והגם שמדובר בממזרות, אין זה דרך התורה, וכבר היה לעולמים, עיין בגמרא (יבמות דף י"ג) שנדונים כאלו היו נוהגים באהבה וריעות, אך המבזה ת"ח אין רפואה למכתו (שבת דף קי"ט ע"ב), ובעיון יעקב (שם) דלא תמוש רעה מתוך ביתו, ובגמרא (שם) לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה ת"ח, והוא בכלל אפיקורס (סנהדרין דף צ"ט), וביו"ד (סימן רמ"ג סעיף ו') וז"ל, עון גדול הוא לבזות ת"ח, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא ע"כ.

ובאמת כותבים אלו ראוי לנדותם מדינא, וכמפורש ביו"ד (שם סעיף ז' ובסימן של"ד סעיף מ"ג), ואם דבת"ח ענוותן איירינן, ח"ו למנוע מלמחות, וכדאיתא בגמרא (בבא מציעא דף פ"ד ע"ב), מה נאמר ומה נדבר, כבר ניבאו על זה בגמרא (סוטה דף מ"ט ע"ב) בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, (ועיי"ש בעיון יעקב דמדחציף כולי האי וכו').

והנני דוש"ת וכט"ס

חיים יוסף דוד ווייס

 היוצא לנו מהנ"ל:

א) המונע מלהתרחץ, בכלל בעל פוליפוס (אות א').

ב) האומר אינני מתרחץ, כופין אותו לגרש (ולא להתרחץ), דאין אדם דר אם נחש בכפיפה (וק"ו מאיני זן ואיני מפרנס), (שם), ואמנם צריכין להתרות בו (אות י').

ג) כדי לקבוע אם הוא בכלל אלו שכופין לגרש, צריך בירור גמור (אות ב', י').

ד) הליכה לערכאות, לא הותר אלא להציל, (באופן דאי אפשר באופן אחר) (אות ג').

ה) ביטול מודעות בדעה צלולה לפני הגט, מהני לבטל מודעתו (אות ד').

ו) כשכבר הושלש הגט, אין מקום לכפיה, אא"כ עלול הוא למנוע (אותו הגט) ממנה (שם).

ז) טענת הבעתה גרידא אינו פוסל הגט, (מק"ו משחט בו שנים), וכל שכן שהשיב על השאלות ששואלין לפני הגט (שם ואות כ').

ח) מדת כלי וקמצן בתכלית, תוכל לגרום שיהיה מאוס עליה (אות ה').

ט) המשטה את חבירו שישיב גזילתו או הלואתו, זריז ונשכר (אות ו').

י) וכן מותר לעשוק להשהותה על גיטה, כדי להוציא עושק מיד עושקו (שם).

יא) וא"כ באופן כזה (אפילו אם הוא מאותן שכופין), יהיה אסור לכופו (שם).

יב) לפעמים דנין את המסרב לבא לדין כשוגג (אות ז'), והוא הדין כשהטעו אותו שלא לעמוד בדין עד שתצא מערכאות (אות י"א).

יג) אחר הנישואין אין מקום להתיר מחמת (שהמאוס לה) קידשה בערמה (אות ח'), ועכ"פ בעינן עדות לזה.

יד) הטוענת מאוס עלי, ומשהה ממונו אצלה עד שיגרשנה, מוציאין אותו מידה (אות ט').

טו) אפילו את"ל דכפיה מהני כשקיבל כסף (מחמת שיודע דממילא לא תחזור אליו), והוא הדין כשמחלה לו חובו, הני מילי מחילה על חוב ברור (שם ובאות ט"ו).

טז) אפילו לשיטה הנ"ל, ונתפשר אתה בממון על מנת ליתן גט, וחזר בו, והוצרכו לכפותו, הכל תלוי לפי ערך הממון שקיבל (שם).

יז) דעת הרא"ש וכמה פוסקים, דבדיעבד אם כפוהו בטענת מאוס עלי, דהוי גט, ויש חולקים (אות י"ב י"ד).

יח) נכפה שכפוהו, הואיל ובפלוגתת הפוסקים (אם מותר לכופו), אין כאן מצוה לשמוע דברי חכמים, ואינו גט (חתם סופר), (אות י"ב).

יט) במאוס עלי, אע"ג דבפלוגתת הפוסקים קאי כנ"ל, מכיון דמצוה לגרשה, יש לומר דמהני בדיעבד (אף להחת"ס), (אות י"ג).

כ) מאוס עלי, היינו בדברים שהשכל גוזר עליהן שתמאס בו (שם).

כא) בנדון דידן לכאורה איכא ספק ספיקא להתירא (אות ט"ז י"ז).

כב) אשה שכותבת (בעלי גרשני) שלא בפניו, מעיזה ומעיזה, ובבית משפט יש עוד ענינים דמעיזה (אות י"ז).

כג) אפילו כשטעו הב"ד וכפוהו שלא כדין, שייך מצוה לשמוע דברי חכמים (לחם משנה) (אות ט"ז).

כד) אך כשמונע לגרשה כדי להציל את שלו מידה, (עיין לעיל אות י'), אין בשמיעתו מצוה (לוותר על זכויותיו), והוי גט מעושה ופסול (וליכא ספק ספיקא), (אות י"ח).

כה) משא"כ אם לצעורה קמכוין, דאז יש להתיר עפ"י ספק ספיקא הנ"ל (שם).

כו) ובנדון דידן הדבר מוטל בספק, כי הוא טוען שמונע הגט כדי שיתנו לו להתקשר עם בתו, ונמצא הבנים ספק ממזרים (אות י"ט).

כז) הגם דאיכא חזקה בעדים, שעדותן כדין, ליכא חזקה זו על המעשה ב"ד (אות כ').

כח) ואף אין לומר ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, בעובדא נדירה, ואין הדיינים מומחים בזה (שם).

כט) ברי לי דמהני בעיגונא היינו בב' כתי עדים המכחישים זה את זה, ונחלקו הראשונים בעד אחד המכחיש עד אחד, אי מהני ברי לי (אות כ"א).

ל) וכל זה במקום דאיכא חזקת אשת איש, ובדליכא, קיימא לן עד אחד נאמן באיסורין, ונחלקו הפוסקים כשאינו בידו אי נאמן (שם).

לא) כשכבר נתגרשה, והספק בגט, כבר יצאה מחזקת אשת איש, אך בדאיכא ריעותא (כבנדון דידן) עדיין היא בחזקתה (שם).

לב) המבזה תלמיד חכם בכתביו, מנדין אותו (אות כ"ב).

במציאות הדברים:

א) באומרת מאוס עלי יש לברר א"כ למה עזבתו דוקא כשמתנהג בפרישות (אות א'), ואמנם יתכן שמאז נעשה מאוס עליה, וכדאיתא בגמרא (סנהדרין דף ז' ע"א) האי תיגרא דמי לבידקא דמיא כיון דרווח רווח.

ב) איך היא יודעת כוונותיו, אם לצעורה קמכוין, או שבאמת רוצה בקשרים עם בתו (אות כ"א).

סוף דבר, היות והכל תלוי בכוונתו, אפילו האומרת ברי דלצעורה קמכוין, (ועל שטוען בבניו הוא רוצה, אומרת דאמתלא בעלמא הוא), יש לדון אם נאמנת על זה, ואם במציאות שתדע זאת, ואינני בקי בפרטי פרטים של המציאות, על כן אי אפשר לי להכריע בזה (עיין אות כ"א).

חיים יוסף דוד ווייס

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל