אברך הבחין בדרכו ללימודו בכולל ביהודי שארנקו נפל לו בטעות מכיסו ברשות הרבים. האברך ידע שהיהודי נמצא כעת בדרכו לשדה התעופה ואם לא ימהר לנסוע אחריו ולהשיב לו כעת את אבידתו, לא יוכל למוצאו בהמשך. והסתפק האם מוטל עליו לקחת את האבידה ולהשיבה לבעליה, למרות שיתבטל עי"כ מלימודו בכולל.
תשובה: נאמר בשו"ע (חו"מ רסד, א): מי שאבדה לו אבידה, ופגע באבידתו ובאבידת חבירו, אם יכול לחזור את שתיהן חייב להחזירם; ואם לא, יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו, כדדרשינן מאפס לא יהיה בך אביון. ואעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר: שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות. וכתב הסמ"ע (סק"א): ומטעם זה לאו דוקא אבידתו קודמת קאמר, אלא כל הפסד ממון או ביטול מלאכה שלו מחמת השבה זו, שלו קודם, וכמו שכתבו הטור והמחבר ג"כ אחר זה בסימן זה ובסימן רס"ה. ואמנם כאשר יודע בבירור שבעל האבידה ישלם לו את הפסדו, עליו להשיב אבידתו, כמש"כ הגר"ז (הלכו' מציאה סעיף לג): "הרואה מים באים לשטוף שדה חבירו או להשחית בניינו חייב לגדור בפניהם למנעם שנאמר לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע. וכן כל כיוצא בזה אם אפשר לו להציל חבירו מהפסד חייב הוא לטרוח בכל כחו להצילו. אבל אינו חייב להוציא ממון על זה אלא אם כן ידוע לו בבירור שחבירו ישלם לו מעצמו. לפיכך אין חיוב השבת אבדה חל על מי שהוא בעל עסק בין במלאכה בין בחנות או בשאר משא ומתן בענין שעל ידי טרחו בהשבת אבדה יגיע לו איזה הפסד מניעת הריוח, ושמא לא יחזירנו לו בעל האבדה". ועי' ב"י חו"מ תכ"ו ובסמ"ע שם סק"א. ומדברי הגר"ז אנו למדים ג"כ שאין חובה לטרוח באבידה, גם כאשר יגרם למשיב נזק כספי קטן, ואמנם אין לדקדק יותר מידי בזה, אלא א"כ ההפסד הוא אכן הפסד מוכח, וכמש"כ בשו"ע שם. ובס' השבת אבידה כהלכתה (פ"י) הביא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שניכוי ממשכורת נחשב להפסד, וע"כ אם ייאחר למקום עבודתו בגלל התעסקותו באבידה וינכו ממשכורתו, פטור מלהשיבה.
והנה תלמוד תורה נדחה מפני השבת אבידה, כפי שנדחית היא לפני כל מצוה עוברת, ותכלית הלימוד הוא קיום המצוות, וכ"ה בס' משפט האבידה (סי' רסה) בשם הגריש"א. [ובס' השבת אבידה כהלכתה פ"י כתב כן בשם הגר"מ פינשטיין זצ"ל בקונטרס השבת אבידה, שכתב כן, והוסיף שחייב מאחר וגם בעד שלו היה מבטל מלימודו, וסיים בזה"ל: "ואין אנו מתמידים כ"כ היום". ע"כ המובא בשם הגר"מ פינשטיין זצ"ל. ולא הבינותי דמאי איכפ"ל שגם לעצמו היה עושה כן, ואטו הטורח באבידת עצמו על חשבון ממונו, הוא סברא שלכן יעסוק גם באבידת חברו על חשבון ממונו?! וסברא זו מצינו לכאו' רק בזקן ואינו לפי כבודו, עי' ב"מ כט,ב ובשו"ע סי' רסג. אל לא מצינו כן גבי ת"ת. וזאת ועוד דוכי יילך אדם ויבטל מתורתו לאבידתו השווה פרוטה?! וצ"ע. ולא ראיתי אלא את הציטוט הנ"ל שהובא בשם הגרמ"פ, ולא את תוכן דבריו]. ולפי"ז האברך צריך לבטל מתלמודו לצורך השבת האבידה.
ואולם כאשר יפסיד הוא את מילגת ה'שמירת סדרים', א"כ הרי הוא ככל שכיר, שאינו צריך להפסיד ממונו לצורך אבידה, ויכול להתעלם מהאבידה וללכת ללמוד ולהרויח את כספי 'שמירת הסדרים'. ואין זה משנה האם מילגה זו היא שכר ככל שכיר ופועל, או קנס כספי על המאחר, או הוספה במשכורת. שהרי כל ביטול עבודת שכיר היא מניעת רווח ולא הפסד, ובכל זאת א"צ להשיב אבידה כאשר יפסיד שכר עבודתו. (והגר"ז כתב בפירוש שאינו צריך להפסיד מניעת רווח, וכנ"ל בדבריו. ופשוט דכן הוא מד' השו"ע רסה).
ואולם אם ההלכה מחייבת את האברך ללכת להשיב את האבידה, לכאו' אין זה ראוי שראש הכולל יוריד ממשכורתו בכה"ג, וממילא שוב לא יפסיד את כספי 'שמירת הסדרים' ושוב מוטל עליו להשיב את האבידה… (אך דבר זה נתון לשיקול דעת ראש הכולל ותורמי המילגות שבכולל, שיש בכך הרבה שיקולים, כמו האוירה הלימודית בכולל וההשפעה על לימוד האחרים, ורפיון הלימוד אצל החברותא הנשאר לבדו, ועוד כהנה).
וידי"נ הרה"ג רבי ישי שנדורפי העיר כמה שאלות וספיקות בנדונינו. דהנה לכאו' ההולך ללמוד בכולל הוי עוסק במצוה הפטור מהמצוה, (עי' סוכה כו, א הולכי דרכים ביום ובלילה פטורים מן הסוכה וכו'. הולכין לדבר מצוה פטורים בין ביום ובין בלילה. כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא, אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין. ופירש רש"י: "שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא", עכ"ל. ועי"ש י' ע"ב ד"ה שלוחי מצוה, ועי' תוס' כתובות יז,א ד"ה מבטלין, ובספרי ויאמר שמואל בענין הקבלת פני רבו ברגל, ואכ"מ). וא"כ יל"ע האם מותר לו להרים את האבידה. ויל"ע האם עליו להרים את האבידה ע"מ להשיבה לאחר סיום לימודו, אף שכעת אינו יכול להשיבה מפני שהוא עוסק במצוה, ויל"ע האם באופן שלא הגביה האבידה בגלל עיסוקו במצוה אחרת, עליו לשוב למקום האבידה, לאחר קיום מצוותו, כדי להרימה ולהשיבה. א"ד דכיון שבשעה שראה אותה היה פטור מלהגביהה, שוב א"צ לטרוח ולשוב לקחתה.
