לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

פרשת שמות

בס"ד


זכות גאולת ישראל

פרשת שמות היא הפרשה הראשונה לסדר ימי שובבי"ם שנזכרו בפוסקים ((עיין באו"ח סי' תרפ"ה בבאר היטב סוף אות ב' ושער"ת ב')) כימים מסוגלים להתעלות בקדושה ובטהרה ותיקון העניינים הקשורים לכך, ונראה שיש עומק הטמון בפרשת השבוע וזכות גאולת ישראל בעבר ובעתיד התלויה בעניינים אלו.

א.

בתנא דבי אליהו זוטא (סוף פרק י"ד) נאמר: "וכן מצינו באבותינו הראשונים שלא נגאלו ממצרים אלא מתוך דברי תורה, אע"פ שלא הגיעו עדיין לארבעים יום של קבלת התורה, ולא באו עדיין לידי אותה השעה, אלא עשו תורה כל ימיהם…וכמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהן פרים ורבים. ומנין לך, תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלין אלא א"כ הם פרים ורבים ויהיו מלא כל העולם, שנאמר כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו".

 

דברי ה'תנא דבי אליהו' דורשים עיון רב שכן 'פתח בכד וסיים בחבית', בתחילת דבריו פתח שעיקר זכות גאולת ישראל היתה מתוך דברי תורה, ואילו מסיום דבריו נראה שזכות מצוות פריה ורביה היא זו שעמדה להם ובזכותה נגאלו ובזכותה עתידין להגאל?

הגמ' במסכת סוטה (דף י"א ע"ב) ביארה בהרחבה זכות מצוה זו של פריה ורביה ותלתה אותה בנשות ישראל: "אמר רבי עקיבא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים (פרש"י בין מיצרי השדות, מקומות צנועין, גבוה מכאן ומכאן וחריץ באמצע)…וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר תחת התפוח עוררתיך. והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד…ומלקט להן שני עיגולין אחד של שמן ואחד של דבש שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'. וכיון שמכירים בהם המצרים באין להורגם ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע, ומביאים (המצרים) שוורים וחורשין על גבן…לאחר שהיו הולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה…וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן…"

 

גם מתוך דברי הגמרא עולה שהזכות שעמדה לישראל בגאולתם היתה מצות פריה ורביה, ומעתה מוטל עלינו לעיין מה טמון במצוה זו שבזכותה נגאלו ישראל.

אלא שיש להקדים ולתמוה שבמדרשים אחרים מצאנו זכויות אחרות שהן אלו שעמדו לישראל בגאולתם ממצרים: בשיר השירים רבה (פרשה ד', ד"ה א,י"ב גן) ((וכך מבואר גם בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא י"א- ויהי בשלח ד"ה ד"א גן נעול) ובמדרש תהילים (מזמור קי"ד ד"ה ד' בצאת ישראל). וכן בבמדבר רבה פרשת נשא (פרשה י"ג, כ') אלא ששם לא נזכרה הזכות שלא דיברו לשון הרע.))  "רבי הונא בשם בר קפרא אמר בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא בהם אחד פרוץ בערוה".

 

נראה שאין סתירה כלל בין המדרשים וכל הזכויות קשורות ומשלימות זו את זו לזכות אחת עיקרית והיא שמירת צביונם כעם נבדל וקדוש ההולך בדרך אבותיו הקדושים. ולכן, מחד שמרו על יחודם ולא שינו את שמם ולשונם כדי להיות נבדלים מהמצרים ולהיות מיוחדים לעצמם. ולאידך גיסא, שמרו בינם לבין עצמם על אחדותם. וזהו שאמר המדרש שלא שינו את שמם ולא את לשונם ולא דיברו לשון הרע, שבגלל הבדלותם מהמצרים ושמירת יחודם ממילא גם נשמרה אחדותם, כיוון שהיו כולם מאוחדים בשמם ולשונם המיוחד להם והנבדל מהמצרים שסביבותיהם.

נמצא שלמרות שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה ובע"ז (כאמור במדרש שאמרו מלאכי השרת הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז), מ"מ במה שלא שינו את שמם ולשונם ולא היו פרוצים בעריות שמרו על יחודם שכולם בני האבות הקדושים. ובזה שלא דיברו לשון הרע שמרו על אחדותם, וממילא יצרו צביון של עם ולא של ריבוי יחידים כיוון שגם היו ניכרים לעצמם וגם מאוחדים כחטיבה אחת. ((ברמב"ם בספהמ"צ (עשה קע"ג) כתב שתפקיד המלך הוא לקבץ כל אומתינו וינהיגנו, כלומר שתפקיד המלך לאחד את כל היחידים הסרים למשמעתו ולהפכם לעם אחד וממילא גם להנהיגם בדרך הנכונה. וכשם שאין מלך ללא עם, כך אין עם ללא מלך, כיון שתפקיד המלך להפוך את ריבוי היחידים לעם אחד. ועם ישראל בהיותם במצרים בשמירתם על צביון של עם קדוש כפי שנחלו מאבותיהם, הכינו עצמם בזה לקבל את הנהגת הקב"ה עליהם בגאולת מצרים.))

 

לפ"ז גם כשהלכו ופרו ורבו במסירות נפש ובקדושה ללא שמץ של גלוי עריות, היה זה מתוך מטרה טהורה אחת, להרבות עוד בנים ובנות שהולכים בדרך אבותיהם הקדושים (ג' האבות ושנים עשר השבטים) ובזה יהיה קיום לעם שאח"כ יקבל את מלכות ה' עליו בגאולת מצרים.

 

מעתה מובנת המעלה המיוחדת של מצוה זו של פריה ורביה שבזכותה נגאלו ישראל שכל מהותה היה לקיים ולהרבות את עם ישראל בקדושה שאח"כ יוכל לשמש כעם סגולה עמו של הקב"ה מקבלי התורה ומקיימיה.

 

דברים אלו מפורשים בדברי הר"ן בנדרים (דף כ' ע"ב) על דברי הגמ' "אמר אמימר מאן מלאכי השרת רבנן…ואמאי קרו להו מלאכי השרת דמצייני כמלאכי השרת". ובאר הר"ן:
"שהן מצויינים ונבדלין משאר בני אדם כמלאכי השרת, כדאמרינן בהגדה מלמד שהיו ישראל מצויינים שם, כלומר שהיו עם בפני עצמן ולא נתערבו במצרים" ((והדברים מדוייקים היטב שדברי הגמ' בנדרים שם נסובים על קדושת חיי האישות, ודוק.)) .

מעתה ניתן כבר להבין את דברי ה'תנא דבי אליהו' הפותח בכך שעם ישראל נגאלו מתוך דברי תורה ומסיים שנגאלו בזכות מצוות פריה ורביה. אלא שיש להקדים ולשאול,  לשונו של התנא דבי אליהו היא שאע"פ שלא קיבלו עדיין את התורה מ"מ "עשו תורה כל ימיהם", ולכאורה יש לתמוה בתרתי: אם עדיין לא קבלו את התורה איך יתכן שקיימוה? שנית, הלשון "עשו תורה" אומר דרשני.

 

אולם, לפי מה שהתבאר הדברים מאירים, אכן התורה שקיימו ישראל במצרים לא היתה אלא מה שקיבלו מאבותיהם הקדושים לשמור על יחודם וקדושתם וקדושת זרעם, וזהו מה שהדגיש התנדב"א שלמרות שעדיין לא קיבלו את התורה מ"מ עשו תורה כל ימיהם והיינו תורה שקיבלו מאבותיהם לעשות מעשים שישמרו את יחודם וזו התורה שעשו במצרים. וממילא מובן גם מה שסיים התנדב"א שבזכות פריה ורביה נגאלו ישראל, דזו ההשלמה לאותה תורה שקיימו במצרים לשמור על קדושת זרעם והשתדלותם להרבות עוד בנים שילכו באותה דרך קדושה שיגלמו את יחודם כעם נפרד המובדל מהמצרים.

ובאמת, שדברים אלו מפורשים בתנא דבי אליהו רבה (פרק כ"ג):"וכשהיו ישראל במצרים, נתקבצו כולם וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסד זה עם זה וישמרו בלבבם ברית אברהם, יצחק ויעקב, ולעבוד את אביהם שבשמים לבדו, ושלא יניחו לשון בית יעקב אביהם, ושלא ילמדו לשון מצרים מפני דרכי עבודת אלילים. כיצד? כשהיו ישראל עובדים את אביהם שבשמים לבדו במצרים ולא היו משנים לשונם, היו המצריים אומרים להם: למה לא תעבדו את אלהי מצרים, ויקל עבודתו מכם? משיבין ישראל ואומרים להם: וכי שמא עזבו אברהם, יצחק ויעקב אבותינו את אלקינו שבשמים, שיעזבו בניהם אחריהם אותו?! ואמרו להם המצריים לאו. ואמרו להם ישראל: לא עזבו אבותינו את אלקינו שבשמים כן אנחנו לא נעזוב אותו…וכו' ".

ב.

ואפשר שיש להוסיף בזה עומק נוסף, הנה תוקף שנאת מצרים לעם ישראל היתה דוקא בגלל התרבותם וכנגד זה היתה עיקר מלחמתם, וכמאמר הכתוב (שמות א',ט'-י') "ויאמר…הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה…".

 וכן קדושת ישראל היתה לצנינים בעיניהם המתועבות המלאות זימה ((וכפי שמבואר בתנדב"א רבה (פרק ז') :"ומה נשתנה מצרים מכל מדינות העכו"ם כולם, שנכנסו ישראל לתוכן? משום שבאותה שעה היו שולטין המצרים מסוף העולם עד סופו, והיו מלוכלכין בעברות הרבה, ואין לך אומה בעולם,שהיא היתה שטופה בדברים מכוערים ודברים שאינם ראויין וחשודים בכשפים ובזימה ובכל מעשים רעים אלא המצרים בלבד, לפיכך בא לה למצרים תקלה על ידם של ישראל, והקב"ה מבקש לעשות קורת רוח לשמו הגדול בהן במצרים.")) , וכפי שמבואר במדרש תנחומא הישן (שמות ח'): "רב ועצום ממנו- מפני מה לא אמר פרעה 'רב ועצום מאיתנו'? אלא אמר רבי מאיר: כך נתכון פרעה הרשע לומר: מהיכן הם פרים ורבים? ממקור עליון, שנאמר: ה' ממקור ישראל. ועצום- הוא עם ישראל. ממנו- מן המקום ברוך הוא".

ובתנא דבי אליהו רבה (פרק ז') מבואר שמצרים נענשו מידה כנגד מידה, ומכות רבות באו עליהן על שניסו לפגוע בקדושת המשכת עם ישראל: "דם מפני מה בא עליהם? מפני שהיו רואים את ישראל טובלין מטומאתן ומתשמיש מיטותיהן, ובנות ישראל טובלות מן הנדה ומן תשמיש המטה. מה עשו המצרים? אחזו עליהן את המים שלא יטבלו ולא יבואו זה על זה ולא יפרו וירבו. לפיכך הפך הקב"ה את מימהם לדם…ערוב מפני מה בא עליהן? מפני שהיו אומרים להם לישראל: צאו והביאו לנו דובים ואריות…כדי שיהיו ישראל במדברות חיצונות ושלא יכנסו לתוך בתיהם, ויבואו זה על זה ויפרו וירבו, לפיכך הביא הקב"ה עליהן כל חיות רעות שבעולם…דבר מפני מה הביא עליהם? מפני ששמו את ישראל רועי חמורים וגמלים, בקר וצאן, כדי שיהיו ישראל במדברות, ושלא יכנסו לתוך בתיהם ויפרו וירבו, לפיכך בא דבר והרג כל מה שהיו ישראל רועים…ברד מפני מה בא עליהם? מפני ששמו את ישראל נוטעי גינות ופרדסים וכל מיני אילנות, שלא יכנסו לבתיהם שלא יפרו וירבו, לפיכך הביא הקב"ה עליהם את הברד ושיבר כל הנטיעות שנטעו ישראל…ארבה מפני מה בא עליהם? מפני ששמו את ישראל זורעי חיטים ושעורים ופול ועדשים וכל מיני קטניות, כדי שלא יכנסו אל בתיהם ושלא יפרו וירבו, לפיכך הביא הקב"ה עליהם את הארבה ואכל כל מה שזרעו ישראל…בכוריהם מפני מה מתו? מפני שאמר פרעה בילדכן את העבריות…אם בן הוא והמיתן אותו…".

 

נמצא שעיקר שנאת המצריים לישראל היתה דוקא בגלל התרבותם בקדושה וטהרה. וכשבני ישראל המשיכו בקיום מצוה זו, היתה זו מסירות נפש עצומה.

ובאמת, מה חשבו ישראל, מי ידאג לאותם ילדים רבים שיוולדו, והלא הבעלים היו עובדים כל היום, וגם בלילה בקושי הורשו להיכנס לבתיהם וגם הנשים עבדו כל היום וא"כ מי יוכל לגדל את אותם ילדים ולדאוג לכל צרכיהם?!

 

התשובה היא שעם ישראל תלו את כל ביטחונם בקב"ה בלב שלם, ואמרו אנו נעשה את שלנו וה' יעשה את שלו, ואכן שלח הקב"ה מלאכים שהלכו והצילו את הילדים מהיאור ((כמבואר בתנדב"א רבה (פרקז') ובגמ' סוטה הנ"ל.)) ומהמצריים, והאכילום והשקום ודאגו לכל מחסורם.

נמצא ששורש הזכות הגדולה של עם ישראל לשמור על יחודם במסירות נפש היתה תליית ביטחונם בקב"ה וזו זכות בפני עצמה שבזכותה היו ראויים להגאל.

 

ואכן כך נמצא  בדברי תלמידי רבנו יונה בברכות (דף ב' ע"ב מדפי הרי"ף) שתולה את עיקר זכות גאולת ישראל בביטחונם בה' ומבאר את דברי הגמ': איזהו בן העוה"ב זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית. והקשה הרבינו יונה:"וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עוה"ב?…ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד, הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו. שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום, וכן נראה באלה שמות רבה בפרשת בא אל פרעה שאומר לשם שכשראו ישראל הניסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו ועל זה נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו את ה' ויאמינו בה' וגו' וכיון שמזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל, מיד נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו. ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי עולם הבא" עכ"ל.

 

וכאן המקום להוסיף מה שמצאתי בספר "עיונים בפרשה" (מאת הגרש"ח שאנן שליט"א אב"ד בת"א) שדקדק לשון הפסוק "ובני ישראל פרו וישרצו וגו'", למה נקט הכתוב בלשון הנראה כגנאי "וישרצו" כשרץ הטמא. ובאר שהיו הנשים הצדקניות יולדות בשדה בלא לעשות חשבון מנין תהא פרנסה לפרנס את הילדים שיוולדו, והלא האבות עובדים בפרך, ולא היו עושות חשבון כיצד נשגיח ונחנך את הילדים שהרי היו עובדות. ועל כן נמשלו לשרץ שנהגו כדרך שהשרץ מטיל הרבה ביצים בלא לחשוב מנין יהא לצאצאים הבוקעים מהביצים מה לאכול ומי ידאג להם, ושונה השרץ משאר בעלי החיים, כיון שלשאר החיות אפילו אלו שאינם יונקים יש להם קשר כלשהו לילדיהם, ואף העופות דוגרים על ביציהם, וגם אינם מטילים כמות גדולה, ואילו השרץ משאיר לביצים לבקוע מאליהם. כך היו אותן נשים צדקניות, לא היו דואגות ולא היו אומרות כיצד נשאיר את הילדים בשדה, אלא היו סומכות על השי"ת שימלא חסרון הילדים וידאג למחסורם. ונמצא שאין כאן גנאי לישראל אלא באה התורה לציין לשבח את ביטחונן של הנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו ישראל.

ועיין עוד בדברי "המשך חכמה" בתחילת פרשת וארא שבאר את ד' הלשונות של גאולה לפי זכויותיהם של ישראל, ודבריו מתאימים מאוד לפי דברינו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *