לתרומות לחץ כאן

חצות לעניין תפילה וקריאת שמע של ערבית

הרב כתריאל ווגל שליט"א

א

ברמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ט כתב: אי זהו זמן קריאת שמע בלילה, מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה ע"כ. וכן נפסק בשו"ע סימן רלה.

והנה דבר זה פלא הוא שהרי במשנה הראשונה במסכת ברכות שנינו מחלוקת בעניין סוף זמן קר"ש של ערבית – ר"א אומר עד סוף האשמורה הראשונה, חכמים אומרים עד חצות ור"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר. ויסוד המחלוקת הוא בפירוש הכתוב "בשכבך" המתייחס לזמן חיוב קריאת שמע, שר"א ס"ל דהיינו כל זמן שבני אדם מתעסקים בעניין השכיבה, והוא חלקו הראשון של הלילה, ור"ג ס"ל כל זמן השכיבה בפועל דהיינו כל הלילה. וחכמים הסוברים עד חצות מבואר בגמ' שם (ד, ב) שלעולם כר"ג ס"ל, ומה שהקדימו לומר עד חצות, היינו להרחיק האדם מן העבירה, כדתניא: חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה; אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל ע"ש.

נמצא אם כן כי שתי מחלוקות נשנו כאן, אחת לעניין ביאור תיבת "בשכבך", ובזה פליג ר"א על חכמים ור"ג, ועוד מחלוקת לעניין הסייג דעד חצות, שלפי חכמים עשו סייג ור"ג לא חייש לסייג ומעיקר הדין קורא עד שיעלה עמה"ש.

והנה בגמרא שם להלן ח, ב אי': אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ע"כ. והיינו לכאורה דלא כחכמים שעשו סייג עד חצות, אלא שמעיקר הדין קורא עד עלות השחר. וא"כ תמוה טובא היאך פסקו הרמב"ם והשו"ע כחכמים שזמנה אינו אלא עד חצות. ואכן הרא"ש שם כתב להדיא שמאחר שנפסקה הלכה כר"ג אין צריכים להרחיק עד חצות.

ב

השאגת אריה (סימן ד) רצה ליישב קושיא זו ע"פ דברי הרבינו יונה ריש ברכות, שחידש חידוש עצום, והוא – שרבנן אמרו שאחר חצות פטור מקריאת שמע ולא יקרא עוד, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.

והיינו שכמו שפטרו מתקיעת שופר שחל בשבת שמא יעבירו ד' אמות ברה"ר, וכן פטרו כסות לילה מציצית שאם יטיל בה תכלת יהיה בה כלאיים (שהתכלת והלבן הם צמר ופשתים), ויבוא ללובשה גם בלילה, ומאחר שלילה לאו זמן ציצית נמצא עובר על איסור כלאיים, שלא הותר האיסור אלא כל זמן שמקיים מצוות ציצית, ומחשש זה שיבוא האדם לכדי איסור כלאיים פטרו לגמרי שישב ולא יעשה בה ציצית כלל. כך גם – אומר רבינו יונה – שה"ה לעניין קר"ש שפטרו ועקרו חכמים שלא יקרא כלל אחרי חצות, כדי שימהר לקרוא קודם חצות, כי ידע שאח"כ פטרוהו חכמים.

ומעתה יתכן כי באמת לסייג בעלמא גם ר"ג מודה, (וכך מסתבר, שהרי נראה במשנה שהוא מודה להרחקות שעשו חכמים בשאר דברים עד חצות, כגון באכילת הקרבן, ע"ש. וא"כ מדוע נאמר שבכאן יחלוק ע"ז מכל וכל), רק חולק הוא על חכמים בכך שלפי חכמים עקרו את חיוב קר"ש אחר חצות, והוא סבר שאין כאן אלא סייג בעלמא שהעובר עליו נקרא עובר על דברי חכמים, אך בדיעבד יקרא גם אח"כ. וא"כ נמצא כי הרמב"ם והשו"ע אכן פסקו כר"ג ולא כחכמים, וכמו שפסק שמואל. (והמעיין בדברי הרא"ש ימצא רמז נמרץ לתירוצו של השאגת אריה).

אמנם דברי הרבינו יונה מחודשים מאד, וכמו שמאריך שם השאג"א בקושיות. אחת הקושיות על דבריו יש מתוך המעשה בבניו של ר"ג (הובא במשנה שם), שבאו מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע, אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות. ומבואר בגמ' וברש"י (שם ט, א), שבניו שאלוהו הם רבנן חולקים עליך, וסוברים שאין זמן קר"ש כל הלילה מן התורה אלא עד חצות, ויחיד ורבים הלכה כרבים, או שמודים לך ולא אמרו עד חצות אלא להרחיק מן העבירה. וע"ז אמר להם רבנן כוותי ס"ל, וחייבין אתם, ולא אמרו חכמים עד חצות אלא להרחיק וכו' וע"ש. וא"כ מבואר להדיא שאף לחכמים בדיעבד קורא אחרי חצות, ולכאורה דלא כמבואר ברבינו יונה הנזכר.

אכן מכאן אנו מתעוררים לקושיא נוספת. הלא בגמ' אמר שמואל הלכה כר"ג, ומאידך במעשה בבניו של ר"ג, אומרים הם לו במפורש – יחיד ורבים הלכה כרבים, ואף הוא נראה שהודה להם שכך יש לנהוג להלכה כרבים.

ג

ולישב את כל התמיהות הנ"ל נראה להקדים את דברי הביאור הלכה (סימן רלה): "… גם נוכל לומר דגם ר"ג מודה לחכמים לדינא דיש סייג לכתחלה עד חצות. ולא בא לחלוק במשנה כ"א על ר"א דס"ל דמן התורה הוא רק אשמורה הראשונה [וכן כתב הגר"א בשנות אליהו] ומה דאצטריך לפסוק בגמרא הלכה כר"ג, אף דחכמים ג"כ ס"ל הכי והלכה כרבים, משום דחכמים לא פירשו בדבריהם דהחצות הוא רק משום סייג ובזה היו מסופקין בניו של ר"ג ע"ש בגמרא שהשיב להם רבנן כוותי ס"ל, ובזה אמר דהלכה כר"ג כמו שהשיב לבניו. וגם מפשטיות לשון המשנה מוכח ג"כ דר"ג ס"ל סייג דחצות בשארי דברים, ולמה נאמר דבק"ש חולק על חכמים ולא ס"ל סייג כלל…." עכ"ד.

נמצא לדברי הביאור הלכה כי באמת הלכה כרבים, ור"ג ג"כ לא חלק עליהם כלל, ומה שאמר שמואל הלכה כר"ג, משום שר"ג פירש בדבריו שמעיקר הדין יוצא עד עלות השחר, כי מדברי חכמים אפשר לטעות שנתכוונו שעיקר הזמן מן התורה אינו אלא עד חצות, אולם לעניין הסייג מודים כולם כי יש לקרוא קודם חצות.

ד

והנה לכאורה כ"ז אינו אלא לעניין חיוב קריאת שמע שהוא מן התורה, ובזה אמרו חז"ל להרחיק את האדם מן העבירה, אבל לעניין תפילת שמו"ע של ערבית שהיא מדרבנן בודאי זמנה כל הלילה. אמנם אף בזה נאמרה ההלכה לכתחילה להתפלל קודם חצות, ראה במשנ"ב סימן קח ס"ג שכתב לעניין השלמה של תפילת מנחה בערבית וז"ל: ואם שכח להתפלל מנחה – י"א דמתפלל מעריב שתים רק עד חצות לילה שהוא זמן הראוי לערבית לכתחלה וכו', אמנם הפמ"ג כתב דזמן השלמת תפילת המנחה הוא כל הלילה עד עמוד השחר עכ"ל.

ומשמע כי מחלוקתם היא רק לענין דיני השלמה, אבל כו"ע מודו שזמן התפילה לכתחילה עד חצות וכמו לעניין קר"ש. וצריך עיון רב מהו מקור הדבר, שכן לכאורה לא מצינו נדון זה אלא לגבי ק"ש שחיוב מדאורייתא.

אכן מלשון הברייתא (ברכות ד, ב) שהזכרנו לעיל יש לדייק זאת, שאמרו שם "חכמים עשו סייג לדבריהם", ולכאורה היה ראוי לומר "לדברי תורה", ומהו "לדבריהם". אלא שעשו סייג גם לתפילה עצמה שהיא מדרבנן. עוד אי' שם – "ונכנס לבית הכנסת וכו' וקורא ק"ש ומתפלל".

ועוד יש לדקדק שם, שאמרו בסוף הברייתא: וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ואקשינן – מאי שנא בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה, ומאי שנא הכא דקתני חייב מיתה? איבעית אימא: משום דאיכא אונס שינה; ואיבעית אימא: לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות, קא משמע לן דחובה.{|

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *