הרב מאיר אברהם שליט"א
א
במדרש תנחומא ד אי': א"ל קורח למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, א"ל משה חייבת, א"ל קורח טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה וארבעה חוטין פוטרין אותה. בית שמלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה, א"ל חייב, א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות יש בה ואינן פוטרות את הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית, א"ל (קורח), דברים אלו לא נצטווית עליהם אלא מלבך אתה בודאם הה"ד ויקח קורח ע"כ. עוד הוסיף וטען קורח "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו" וגו' (טז, ה).
והנה התחושה הקשה אודות מניעיו של קורח וטענותיו, מוכחשת מכל וכל ע"י בעלי המוסר ובראשם הג"ר ירוחם ממיר (דעת תורה עמ' קסד) וז"ל: העולם מביטים על קורח כמי שפשוט יצא מדעתו, כפרשה של שטות וגסות שנפלה על אדם, שאתמול עמד אצל הר סיני פקח ונביא ולפתע נהפך לגס רוח, רודף אחר כבוד, מבקש גדולה וחסל, – טעות גמור הוא לחשוב כן על קורח.
ב
היישוב למורכבות זו, מצוי בדברי הגר"מ פיינשטין זצ"ל (דרש משה עמ' קכג) המבאר, כי טעותו של קורח הייתה בהפרדת המצוות מטעמן – דהיינו, טעמו של פתיל התכלת מבואר בגמ' (חולין פט, א) משום שצבעו דומה לים וים לרקיע ורקיע לכיסא הכבוד, ראיית התכלת מזכירה לבסוף את כסא הכבוד ומביאה את האדם לידי יראת שמים, ובכך מתקיים טעם המצווה "וראיתם אותו וזכרתם".
משכך הוא, הציג קורח טענה של ענווה – רק לך משה רבנו ברוחניותך הגבוהה מספיק פתיל אחד של תכלת להזכיר את כסא הכבוד, אנו הפשוטים זקוקים להרבה יותר שמירה על מנת להישאר כל העת במודעות של יר"ש, אנו נזקקים לטלית שכולה תכלת להזכירנו.
וכך גם – אם טעם מצוות מזוזה הוא כלש' הרמב"ם (הל' מזוזה פרק ז הלכה יג): כל פעם שיכנס ויצא יפגע בייחוד ה' שמו של הקב"ה וכו', ויעור משנתו ומשגיותיו בהבלי הזמן ע"כ, לנו לא מספיקה מזוזה קטנה בדלת, אנו נזקקים למלא את הבית בספרי תורה ע"מ להזכירנו לבל נחטא. כלומר טענות שמקורן אמיתי ביראת שמים ויראת חטא, תוך פניה למשה רבנו "מדוע תתנשאו" – זוהי התנשאות להנחות את העם הפשוט והמתמודד, ע"י פתרונות שמספיקים לך משה רבנו ברמתך הרוחנית הגבוהה, אנו – זקוקים ליותר.
ג
טעותו של קורח הייתה בפתרון שהציע, תוך הפרדת הטעם מן המצווה. האדרת הטעם כעיקר וצעידה מוחלטת בעקבותיו, תוך זניחת המצווה הבסיסית הקטנה והמקורית עליה ציווה ה'. וזו אינה טעות פעוטה, – כי אם פריקת עול עבדות שממנה מתחייב לקיים את המצווה כפשוטה, עם או בלי טעם והצבת הציווי במרכז ולא האדם והבנתו במרכז, לפיכך היה העונש על כך כה חמור "ותפתח הארץ את פיה" וגו'.
ואכן כתב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה (הל' יג): אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם, ראוי להתבונן בהן וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם, הרי אמרו חכמים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה ע"כ. ומאידך כן הוא ששנינו בגמ' סנהדרין (כא, א): א"ר יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם, כתיב "לא ירבה לו נשים", אמר שלמה אני ארבה לא אסור וכו' ע"כ. מהי אם כן דרך המיצוע בין שתי הקצוות הללו, בחקירה אחר טעמי המצוות.
ד
והנראה בזה ששביל הזהב המוביל בסתירה זו הוא במטרת האדם בחיפושו אחר הטעם, שהחיפוש אחר טעם הדבר יכול להתממש רק מתוך קבלת עול חיוב קיום מצוות כמות שהן כגזירת מלך, אף אם אין הם מובנות, ובכל זאת ידיעת הטעם מוסיפה נופך של טוב טעם לעשייה ולמשמעות קיום המצווה.
חטאו של קורח, שהחל הרצון לתוספת קדושה דרך צעידה בעקבות טעם המצוות, נכנס לטווח כוונתו של שלמה המלך ע"ה בקהלת (ז, טז) "אל תהי צדיק הרבה". פס' זה מביאו בעל ספר החינוך (מצווה שעד) גם בנוגע לבקשת תוספת קדושה שהתורה מכירה בה – הנזירות – שעל אף מעלתה, מחייבת את הנזיר בקרבן חטאת וז"ל שם, "וע"ז אמר המלך החכם "אל תהי צדיק הרבה" וכו', ראוי לו להביא כפרה על נפשו וכו', כי שמא טבעו ובנינו נכון על צד שהנזירות עינוי יותר מדי על נפשו וכל דרכי ה' ישרים" עכ"ד.
הרמב"ם (הל' דעות פרק ג הלכה ב) מזכיר אף הוא את המקרא הזה אודות הנזיר, אך מרחיבו יותר וז"ל: לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם את עצמו אלא מדברים שמנעתו תורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ושבועות על דברים המותרים וכו', ועל כל הדברים האלו וכיוצ"ב ציווה שלמה אל תהי צדיק הרבה ע"כ וע"ש.
ובדברי המהרא"ל צינץ (מלא העומר קהלת שם) מצינו שמוסיף מצב נוסף שאליו מכוון שלמה המלך ע"ה בדבריו וז"ל: אפשר ירמוז לאדם הראשון, שנתחכם לגדור גדר לחוה, שכן הוסיף ואמר לה, שמלבד איסור האכילה מן העץ נאסרה אף הנגיעה בו, ותוספת זו הביאה לחטא (אף שבאה כסייג לשמור ממנו), שכן הנחש דחפה ונגעה בעץ ומשראתה כי לא מתה חשבה שאף האכילה לא נאסרה – כלומר, תוספת סייגים מעבר למצווה היסודית המוגדרת, שבה יש להתמקד, עלולה לגרוע "שמזה בא החטא".
