הרב צבי כהנא שליט"א
א
בשנה זו בה חל תענית עשרה בטבת ביום שישי, יש להסתפק במי שמקבל שבת מוקדם מפלג המנחה ואילך – האם צריך הוא להשלים תעניתו עד צאת הכוכבים, או שמייד בקבלת שבת יוכל לקדש ולסעוד סעודת שבת.
להלכה נתבאר להדיא נידון זה בשו"ע סימן רמט, ד שדעת המחבר שצריך להשלים תענית עד צאה"כ, אולם הרמ"א שם כתב "יש אומרים דאחר קבלת שבת יאכל" ע"כ, ולהלכה חילק בזה בין תענית יחיד דיכול לאכול אחר קבלת שבת אפי' מבעוד יום לתענית צבור דצריך להשלים.
המשנ"ב בביה"ל שם כתב דמה שהמחבר פסק להחמיר ולא הזכיר דעת הי"א שהביא הרמ"א היינו דוקא בתענית יחיד, אולם בתענית צבור כמו עשרה בטבת נתבארה דעתו בבית יוסף שצידד כדעה זו דא"צ להשלים (ולפי מה שיתבאר להלן לדעה זו יכול לאכול אף קודם קבלת שבת בסמוך).
בשורות הבאות נרחיב מעט את הנדון בשאלה זו כמתבאר מדברי הפוסקים, ויש בשאלה זו שני נדונים: א. מצד כבוד שבת, שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. ובנדון זה יש לדון שיהיה מותר באכילה אף קודם שיקבל שבת – בסמוך לקבלת שבת כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. ב. מצד קבלת שבת, – שחשוב וא הדבר כאילו כבר נכנס היום הבא.
ב
בגמ' עירובין מ, ב נסתפק רבה אם בר בי רב שיושב בתענית בערב שבת משלים תעניתו או לא. והגמ' הביאה שנחלקו בזה ר"ג ור' יוסי בתשעה באב שחל בע"ש, ומסקנת הגמ' דמתענין ומשלימין. והתוספות פי' דמה שאמרו "מתענה ומשלים" אינו חובה אלא ש"אם ירצה – ישלים", שכל הספק אינו אלא אם מותר להשלים. ויעוי' בגמ' שם דמבואר שאם אינו משלים יכול (ולפי' התוס' – צריך) לאכול אף קודם קבלת שבת בסמוך לה, שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, וכן הביא הטור.
ברם בב"י הביא דעת הראבי"ה והרוקח שחולקים בביאור דברי הגמ', דמה שאמרו משלים היינו שצריך להשלים, עוד הביא שם דעת הראב"ד דאף שהלכה שמשלים היינו דוקא עד השקיעה, אבל משקיעת החמה – שהוא זמן תוספת שבת (היינו כשיטת ר"ת – שאחר שקיעה ראשונה עדיין יום, והוא זמן תוספת שבת) וכבר קדש היום, אם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות.
והטור הביא עוד את דעת רבנו מאיר שיכול לאכול מיד אחר התפלה קודם שקיעה"ח. (שהוא מפרש מתענה ומשלים עד אחר תפלה) והובאו דבריו במרדכי. ומבואר דר"מ סבר דמשלים דקאמר היינו שצריך להשלים, אלא דסבר דאחר תפלת ערבית חשיב השלמה. ולכאו' אם הנדון מצד כבוד שבת, א"כ אין טעם בזה לחלק בין אחר תפלה לקודם לכן כמבו' בדברי הגמ' דמאן דחייש לכבוד שבת סבר דאי"צ להשלים, ומה מקור יש לזה שנחוש לכבוד שבת ונתיר משום כך לאכול קודם השקיעה, אך דוקא אחר תפלת ערבית.
ונראה דסברת ר"מ משום שאחר תפלת ערבית חשוב כיום הבא ושפיר חשיב השלמה וכנדון השני שכתבנו.
(אלא דלפי"ז יל"ד דכן הדין בכל תענית אם יקדים להתפלל ערבית וכדין הפסק טהרה לדעת תרוה"ד שיובא להלן וצ"ל דדוקא בשבת שיש משמעות בקבלת שבת מדין תוספת שבת חשוב כיום הבא וכמו שיתבאר להלן מדברי התוספות, וצ"ע).
ג
ומעתה לגבי נדון שאלתנו בעשרה בטבת שחל ביום שישי – יש לדון נפק"מ לפי שני הנדונים הנ"ל, דהנה הב"י בסוף סימן תקנ הביא בשם האבודרהם דתענית עשרה בטבת מן הדין היתה דוחה שבת (אלא שלעולם לא יארע שתחול בשבת), ואף שברמב"ם פרק ה מהל' תענית הלכה ה מבו' דאין דוחה שבת, וכן משמע דעת הב"י שם (וכן מבו' מדברי המרדכי הנ"ל דמיירי להדיא על עשרה בטבת ומצד כבוד שבת), מ"מ לדברי האבודרהם יש נפק"מ, דאם הטעם להתיר האכילה מצד כבוד שבת – א"כ זהו דוקא בתענית שאינה דוחה שבת וא"כ כבוד השבת עדיף עליה, אך תענית שדוחה שבת שאף אם היתה חלה לכתחילה בשבת היתה דוחה שבת – א"כ כ"ש שלא תדחה מפני כבוד שבת שאחריה, (ודוגמא לדבר מה שכתב בט"ז סימן תר סק"ב בקטן שיום שמיני שלו ביום ו' וקבלו הקהל תוספת שבת שנמול. כיון שמילה בזמנה דוחה שבת וזו מילה בזמנה היא – שהרי יום שמיני שלו בו ביום, ובכה"ג אין במה שקבלו שבת איסור למולו).
ברם אם הנדון הוא משום שחשוב הוא כבר כיום הבא, א"כ גם בעשרה בטבת יש להתיר האכילה, כיון שאחר תפלת ערבית כבר חשוב י"א בטבת.
ד
וכלפי הנדון השני שכתבנו – אם אחר תפלת ערבית חשוב הוא כיום הבא, מצאנו בדברי הפוסקים שנחלקו בזה לגבי כמה וכמה הלכות וכדלהלן.
א. במג"א סימן רסז סק"א דן לענין חובת קידוש – דחיובו הוא מדכתיב "זכור את יום השבת לקדשו", וכן לענין חיוב ג' סעודות בשבת, דאם מקדש ואוכל מבעוד יום קודם השקיעה – הרי לא קידש ואכל בשבת, וע"ש דנקט דיוצא בקידוש מבעו"י מדין תוספת שבת. וע"ע בב"י ריש סימן רעא שהביא מהר"מ דלכתחילה מצות "זכרהו בכניסתו" היא גם קודם לשעת כניסתו מעט. ויל"ד דשני טעמים אלו תלויים הם בנדון הנ"ל, דאם ע"י תוספת שבת חל יום הבא – א"כ מהני אף לענין קידוש וג' סעודות, אך אם אין זה אלא לענין איסור מלאכה צ"ל הטעם כהר"מ דמעיקר דין הקידוש מהני מבעו"י.
וכן לענין ג' סעודות הביא מהשל"ה דצריך לאכול כזית בלילה, ושוב הוכיח מתוספות ורא"ש ותרוה"ד דיכול לאכול הכל מבעו"י וטעמא דאחר פלג המנחה חשבינן לילה, וגם זה לכאו' תלוי בהנ"ל.
ב. בסימן רסג סט"ו מבו' דמי ששהה מלהתפלל מנחה בע"ש וקיבל שבת מבעו"י – אינו יכול להתפלל תפלת חול אלא יתפלל ערבית שתים, והפמ"ג נסתפק (והביאו רעק"א) אם בכה"ג יכול להתפלל הראשונה כתפלת מנחה – כיון שעדיין יום, או דדינו כתפילת תשלומין שמקדים להתפלל ערבית שהיא חובה ואינו יוצא אם יקדים תפלת התשלומין ע"ש. ולכאו' הספק בזה הוא עפ"י האמור – דאם בקבלת שבת חל היום הבא א"כ כבר אין זה זמן תפלת מנחה ודינו כתפלת תשלומין, אך אם אין זה אלא תוספת דיני שבת ביום שישי – א"כ אף שאינו יכול להתפלל תפילה של חול כיון דזהו מדיני שבת – דא"א להתפלל בה תפלת חול, אך מ"מ עדיין יום הוא וזמן תפלת מנחה.
ג. בשו"ע יו"ד סימן קצו, א הביא דעת תרוה"ד דאם התפללו הקהל ערבית מבעו"י – אין אשה יכולה לפסוק בטהרה ולהתחיל ממחרת בספירת ז' נקיים, אלא יום המחר חשוב לה כיום ההפסק ולא תמנה ז' נקיים אלא מיום שאחריו. והשו"ע שם הביא שיש מתירים, והביא שם הש"ך שכן היא דעת האגור בשם מהרי"ל שהוכיח כן מפסח מצה וסוכה – שאין דינם נקבע לפי תפלת ערבית, שדין פסח ומצה וכן סוכה שאכילת כזית בלילה הראשון חובה דינם לאוכלם בלילה דוקא, וזהו א"כ ממש הנדון הנ"ל האם בקבלת שבת מבעו"י או אפי' בתפלת ערבית בחול לדעת תרוה"ד חל יום הבא.
ד. בב"י יו"ד סימן רסב הביא מסמ"ג דלענין מילה אין תלוי בתפילה כלל אם קבלו שבת מבעו"י לא להקל ולא להחמיר, והביאו בט"ז או"ח סימן תר, והיינו – בין אם נולד ביום ו' אחר שקבלו שבת דיהא נימול ביום ו' הבא, ובין בנולד בשבת אחר תפלת ערבית של מוצ"ש מבעו"י יהא נימול בשבת הבאה ולא ביום ראשון, וע"ש בט"ז שכתב דבמקום מצוה חיובית לא חשוב כיום הבא ורק לחומרא כשאינו מבטל חיוב חיישי' הכי כבהפס"ט או באבילות שמתחיל מנין ימי האבלות מיום הבא. ומיהו מבו' בט"ז דהיכא דלא מבטל חיוב מהני אף לקולא, כגון אם הקדים לקבל יו"ט דשמיני עצרת מבעו"י – אינו חייב בישיבת סוכה אפי' מבעו"י (והרש"ל חולק לענין זה וס"ל דחייב בסוכה, ולכאו' מחלוקתם בנדון הנ"ל) וצ"ע הגדר בזה.
ה. בט"ז ריש סימן תצד כתב דבליל שבועות מאחרין להתפלל ערבית כדי שיהיו ימי הספירה תמימות, והיינו כשיטתו לענין חיוב סוכה בליל שמ"ע דאם יקדימו תפלת ערבית הקדימו יום הבא ונמצא שלא היו ימי הספירה תמימות, וכן יל"ד לפי"ז למצות ספירת העומר – אם אחר קבלת שבת יכול לספור ספירה של שבת או לחילופין אם שכח לספור ביום ו' אם יכול עדיין לספור כדי שיוכל לספור שאר ימים בברכה.
ה
ובאמת יש להעיר דכבר מצינו בזה סתירה בדברי התוספות שבכתובות פז, א דנה הגמ' להוכיח דאב זכאי במעשה ידיה של בתו נערה ממה שיכול למוסרה לחופה, ואף שביום חופתה נאסרת במלאכה ונמצא מפסידה, והגמ' שם דחתה דאפשר להעמיד שמוסר לה בערבי שבתות ויו"ט שכבר קבלה שבת וממילא בטלה ממלאכה ע"ש. והקשו שם התוס' דהרי אסור לישא אשה במועד דאין מערבין שמחה בשמחה. ותירצו, דהתוספת אינה אלא לאיסור מלאכה אך מצות שמחה אינה אלא מן הלילה, ומבו' דאין דין התוספת להקדים יום הבא אלא לאיסור מלאכה בלבד ע"ש.
ואולם מאידך מצינו בגמ' מו"ק ג, ב שדנה אם יש מלקות בתוספת שביעית, והתוספות שם הקשו מנלן לחייבו מלקות, דהרי דין התוספת אינו אלא עשה דילפי' מ"בחריש ובקציר תשבות". ותי' התוספות דס"ד לחייב מלקות משום דדין התוספת כאילו התחילה שביעית כבר בשנה השישית ע"ש, ומבואר א"כ מדבריהם בהדיא כהצד השני – דע"י התוספת חשוב הוא כבר כהיום הבא ממש.
