לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

פרשת צו

הרב דן אלעזרא והרב נתנאל וולנר

 

 

מנהג ישראל דין הוא – לעטות על גופם ביום הפורים מיני תחפושות ושלל כיסויים מכיסויים שונים. בשורות הבאות ננסה לעמוד בקצרה על תוכנו הפנימי של ענין זה.

בתחילת פרשתינו (פרק ו פסוק ג) נאמר "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו" וגו', וברש"י, מדו בד – היא הכתונת. ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו עכ"ל. והיינו, שמצותם של בגדי הכהונה היא שתהא מידתם כמידת חיתוך איבריו של הכהן הלובשם בדיוק, בלא סרח עודף כלל. ותוכן עניינה של מצוה זו עלום הוא, שמאיזה טעם אסור שיהא הבגד גדול ממידתו של אותו הכהן הלובשם.

וכאן יש לנו להקדים, שפעמים רבות מצינו בדברי חז"ל שדרשו ש"אל תקרי כך – אלא כך", וכגון "אל תקרי בניך אלא בוניך", ופירושה של צורת דרשה תמוהה זו מצינו שנתבארה בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק מג) שכתב שאין בה משום הגהת ותיקון צורתו המקורית של הפסוק, אלא שכאן הצביעו חז"ל על תוכנו הפנימי הטמון בענינו של הדבר המדובר, וכגון בדוגמתינו הקודמת – שמהותו פנימית של ה"בן" היא "בניין" – שבונה הוא את הוריו מולידיו, וממילא "אל תקרי בניך אלא בוניך" וע"ש.

וא"כ יש לנו לעמוד על דבר מופלא שמצאנוהו שחוזר על עצמו כמה פעמים בדברי חז"ל, דיעוי' בדברי הגמ' סנהדרין לז, א שדרשה עה"פ "וירח את ריח בגדיו" – אל תקרי בגדיו, אלא בוגדיו ע"ש. וכן בגמ' קידושין יח, ב שדרשה שני מובנים עה"פ "לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה" – האם "בגדו" הוא מלש' בגד או מלש' בגידה. וכעי"ז מצינו אף שדרשו חז"ל במדרש במדבר רבה פרשה י, א עה"פ "מור ואהלות קציעות כל בגדותיך" אל תקרי בגדותיך ( – מלשון בגדים), אלא בגידותיך ( –  מלשון בגידה) ע"ש.

ולאורם של דברי הרמב"ם הנזכרים נמצאנו למדים א"כ ששורשה של המילה "בגד" הוא מלשון "בגידה", – ועומק עניינו הפנימי של הבגד הרי הוא מורה על בגידה במובן מסויים. ופירושו של הדבר נראה פשוט, שהרי כל מהותו של הבגד היא ההסתרה והכיסוי, והיינו שהחלק הנראה לעינים לרואה מן החוץ – אינו ראיית פנים האדם שעומד מולו, שהרי האדם הנוכח מולו, – כל כולו מכוסה ועטוי מכף רגל ועד ראש מלבד כפות ידיו ופניו.

ומטעם זה ממש נקראו בגדי הכהונה בפרשתינו בשם "מידות", – שככל שתתאם מידת הבגד למידת הלובשה – כן תקטן הבגידה והשקר שבלבישתו, שיותר יהא ניכר מיהו שישנו תחתיהם.

והנה גודל עניינם והארתם של ימי הפורים הוא גילוי הנקודה הפנימית המוסתרת במחזות שוא, שזהו שנתבאר לנו מדברי הגר"א בפירושו על משלי בפירוש גודל הנס שארע בימים הללו – שהמציאות העגומה והחשוכה – נהפכה היא היא בעצמה לעוגן ההצלה, וכגון שהעץ שהכין המן לתלות עליו את מרדכי – בו עצמו נתלה הוא, וע"ש בדבריו שהאריך ביסוד זה עוד בדוגמאות נוספות.

ומשום זה התייחדו דיני ימי הפורים בדין השיכרות "עד דלא ידע", שהרי "נכנס יין יצא סוד" – ובפורים מתגלה עומק פנימיותה של המציאות – שכל הנראה לעינים אינו אלא שקר גמור ועורבא פרח. ומעתה יבואר שבנקודה זו בדיוק נעוץ עומק המנהג להתחפש וכדו', – שבזה ניכר הוא הדבר שכל סדר המציאות כולה אינה אלא עשן פורח – וכל כולה אינה אלא לבוש ותחפושת למעשי ה' המוסתרים ומוצנעים בתוכם – שהם הם המנהיגים ומוליכים כל צעד ושעל בבריאה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *