לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

פרשת כי תבוא

הרב דן אלעזרא והרב נתנאל וולנר

 

 

מוטיב מרכזי מצינו ששזור לאורכם של רבות מן הקללות הנוראות שבפרשתינו, שכן הוא שנאמר כאן (כח, ל): "אשה תארס ואיש אחר ישכבנה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו" והיינו שאין סוף ענינם של קללות אלו בכך שלא יזכה האדם לישא אשה לדור בבית ולאכול פירות כרם, אלא שיטרח האדם ויעמול מאוד באירוסי אשה בבניית בית ובנטיעת כרם – אלא שסוף דבר הוא שיצא עמלו לריק – שאחרים הם שיקצרו את פירות עמלו.

ודבר זה חוזר על עצמו אף להלן (פס' לא): "שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע". והיינו שלא נתקללו שלא יהיו להם שוורים – אלא ששורו של האדם יהא זבוח לפניו ולא תבוא לו שום הנאה ממנו. וכן לקמיה (פס' לג) ג"כ נאמר: פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת". ואף להלן (פס' לח – מא): "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגור כי תאכלנו התולעת, זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך כי ישל זיתך, בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי". הרי שהקו המאחד בין כל קללות אלו הוא לא בחסרונם הגשמי – שיתחסרו את כל אותם הדברים – אלא בזה שכל טירחתם ועמלם הדברים יצאו לאבדון ולכליה – ולא הם שיהנו מהם.

ולבאר את הדבר נקדים מעשה נורא שארע בזמן השואה האיומה באדם שתפקידו במחנה הריכוז היה לטחון קמח עבור חיילי המחנה, וסידור עבודתו היה כך שהיה כלוא בחדר סגור כל היום ובקיר חדרו היה קבוע גלגל רחיים גדול, ומן העבר השני ניצב יהודי אחר שתפקידו היה להכניס את גרגירי החיטה אל תוך הרחיים בכדי שיטחנם הטוחן שבתוך החדר, ולאחר הטחינה נשפך הקמח אל מחוץ לחדר מעברו השני של הקיר – היכן שנכנסו גרגירי החיטה, ומעולם לא ראה אותו הטוחן את מקום כניסת הגרגירים או יציאת הקמח. כך עבד ועמל משך חודשים ושנים ארוכות יומם ולילה בסיבוב אינסופי של גלגל הרחיים הכבד.

לאחר שהסתיימה המלחמה ושוחרר אותו האיש על ידי כוחות בעלות הברית מייד רץ ברגלים כושלות לראות היאך נראית היא מטחנת הקמח מעברו השני של הקיר – ולתדהמתו גילה שמעברו השני של הקיר לא היה דבר, ומעולם לא נכנסו גרגרי חיטה לתוך מטחנתו ומעולם לא יצא הימנה אפילו פירור אחד של קמח, באותו הרגע לקה האיש בליבו וצנח מת על עומדו, שכן התברר לו שמכל טירחתו ועמלו הנוראות לא יצא דבר, וכל כוחו יצא לריק ולאבדון.

הרי לפנינו דבר נורא – שאותו יהודי העדיף שתצמח ממעשיו תועלת כלשהיא אפילו לחיילי האס. אס. הארורים מאשר שכל כוחו יתם ויכלה לריק בלא שום תועלת.

ודבר זה מצינו אף בקללות שבפרשת בחוקותי (ויקרא כו, טז) שנאמר בהן: "וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויבכם". ולהלן שם (פס' כ) נאמר עוד: "ותם לריק כוכחם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ השדה לא יתן פריו". ופירש"י: ותם לריק כוחכם – הרי אדם שלא עמל שלא חרש שלא זרע שלא נכש שלא כסח שלא עדר ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה אותו – אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכסח ועדר ובא שדפון ומלקה אותו – הרי שניו של זה קהות ע"כ. והיינו ממש כדברינו שיגיעת האדם לריק ולידתו לבהלה היא היא הקללה הנוראה ביותר לאדם.

ודוגמה נוספת לענין זה מצינו בספרא שם פרשה ב: ותם לריק כוחכם וכו' – זה שהוא משיא את בתו ונותן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו ע"ש. יתן ה' שתכלה שנה וקללותיה ו"לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה".

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *