ברית אש על הלכות אמת ושקר

פרק ב'

הלכות אמת ושקר

סמ"ג מצות עשה מצוה ק"ז: מדבר שקר תרחק (שמות כ"ג ו').

אנו למדים חומרת השקר מהגמרא שבועות דף ל/ב:

מנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו [רש"י: שלא ישב תלמיד בור לפניו – לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו], ת"ל "מדבר שקר תרחק".

מנין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטים ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה שאומרין לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך [רש"י: לבוש כמותו – שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ואמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה], ת"ל "מדבר שקר תרחק".

מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ת"ל "מדבר שקר תרחק".[א]

אבות דרבי נתן פרק שלשים וכן בסנהדרין דף פ"ט: ר' שמעון אומר, כך עונש של בדאי שאפילו דובר אמת אין שומעין לו, שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן, בתחלה האמין להם, שנאמר (בראשית ל"ז) "ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים", וכתיב (שם) "ויכירה ויאמר כתונת בני", אבל באחרונה אע"פ שדברו אמת לפניו לא האמין להם, שנאמר (שם מ"ה) "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכו' ולא האמין להם".[ב]

פלא יועץ ערך שקר מה מאד צריך ליזהר שלא לשאול מחברו שיגיד לו דבר שיש לחוש שהוא בסוד אצלו ואינו רוצה לגלות ומפני הבושה שלא ירצה לומר לו לא אוכל לגלות לך יבא לשקר ולהמציא לו ענין אחר. וכן לא ישאל מחברו בתורת שאלה חפץ שיש לחוש שלא יהיה חפץ להשאילו ומפני הבושה יבא לשקר ולומר אין לי.

ובפרט בדורינו יש ליזהר, כנאמר במשנה במסכת סוטה פרק ט': בעקבות משיחא חוצפא יסגא, וכו', ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת.[ג]

רבנו יונה שערי תשובה שער שלישי מבאר ט' חלקי שקר.

אות קע"ח

וזה דבר כת שקרנים שאינם מקבלים פני שכינה. ענין הכת הזו נחלק לתשעה חלקים[ד].

החלק האחד – איש כזב, אשר תורה עזב, וירע וישחית במענה פיו, כמו המכחש בעמיתו בפקדון או בשכר שכיר, שנאמר (ויקרא י"ט י"א): "ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", וכן העונה ברעהו עד שקר, שנאמר (שמות כ' י"ג): "לא תענה ברעך עד שקר". ומן החלק הזה כלל התרמית והאונאות במסחר ובשותפות, שנאמר (ויקרא כ"ה י"ד): "אל תונו איש את אחיו", ונקרא איש און, ונקרא בליעל, והוא כבד עון בכתות הרשעים.

אות קע"ט

החלק השני – המשקר ואין בעצם השקר נזק והפסד לחברו, אך יתכוון בו לעשותו סבה אל הנזק ואל הרע, כמו המתעה את חברו שיאמין בו כי הוא אוהב וריע נאמן עמו, ומתכוון בזה כדי שיבטח בו ולא ישמר ממנו, ויוכל להדיח עליו רעה, כענין שנאמר (ירמיה ט' ז'): "בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו". ואלה שני החלקים ענשם על שני דברים: על השקר ועל הנזק הצרור בכנפיו, כי השקר מלבד צד הנזק הוא תועבת ה', שנאמר (משלי י"ב כ"ב): "תועבת ה' שפתי שקר", ואף בשר ודם נתעב השקר להם:

אות ק"פ

החלק השלישי – הבא בערמה ודברי מרמה למנוע טוב מבעליו, להעביר הטובה אליו, לא לגזול מחברו דבר שהוא שלו, ולא לחמסו, אבל יתן עינו בטובה העתידה לבא לידי חברו, וצודה אותה לקחתה אליו בשקר מליו, או יסבב בשקריו לו אשר יתן חברו לו מתת, ועיקר ענשו על השקר! אכן יגדל עונש השקר כאשר יסבב ממנו הפסד לזולתו, אף על פי שאין עיקר העונש על ההפסד, כי לא הפסיד ממנו דבר שיזכה בו, כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"ב.): כל המחליף בדבורו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (בראשית כ"ז י"ב): "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע", ונאמר על עבודה זרה (ירמיה י' ט"ו): "הבל המה מעשה תעתעים" [הערת החזו"א באמונה ובטחון פרק ד' אות י"ג: מבואר דדברי יעקב אבינו ע"ה לולא שהותרו ע"פ רוה"ק ששרתה על רבקה, היה בדבר חטא שהחמירו בו כאילו עובד ע"ז].

אות קפ"א

החלק הרביעי – המשקר בספור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוון, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה, ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו, אבל גדול מאד ענשו בעז פניו[ה] ואהבת השקר, ויכבד עונו כי יאהבהו לבלי תועלת.

וזה החלק[ו] התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו (כתובות י"ז.): כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה וחסודה אף על פי שאינו כן. ואמרו (יבמות ס"ה:): מותר לשנות בדברי שלום, שנאמר (בראשית נ' ט"ז-י"ז): "אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'".

ויש אנשים יחליפו מקצת הדברים אשר שמעו בבלי דעת, כי לא ישיתו לבם לחקור בעת שמעם, גם זאת מדה רעה [הערת החזו"א באמונה ובטחון פרק ד' אות י"ג: אם מגונות הן מדות משחתות לשעתן, מה רבו משחתותם כשהן מתמידות, שההתמדה משרטטת בצורת הנפש שרטוט יציב וקיים. בן אדם שדיבר שקר לשעתו צורתו צורת אדם ויש בו חטא, אך המתמיד בשקריו צורתו שקרן ואישיותו נעדרת].

ואמר שלמה עליו השלום (משלי כ"א כ"ח): "ואיש שומע לנצח ידבר", פירוש: איש נותן לב לשמוע ולהאזין עד תכונת הדברים אשר ידברו באזניו למען יספר אותם על נכון ולא ימצא בפיו לשון תרמית, "לנצח ידבר" – כי יאהבו בני אדם לשמוע דבריו ולא יאמרו לו לעולם: למה תדבר עוד דבריך.

אות קפ"ב

החלק החמישי – האומר לחברו כי ייטיב עמו ויתן לו מתת, ועודנו מדבר עם לבבו ישיח שלא לתת, ונאמר (תהלים ל"ד י"ד): "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא מ"ט.): שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

אות קפ"ג

החלק הששי – המבטיח את חברו להיטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מלתו, כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית, שנאמר (צפניה ג' י"ג): "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית". ואם איש עני הוא, אם יחזור בו רעתו רבה, כי נדר נדר, ונאמר (במדבר ל' ג'): "לא יחל דברו".

אות קפ"ד

החלק השביעי – מי שמתעה את חברו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו ולא עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין צ"ד.): אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי. והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר[ז] מגזל הנכרי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש [הערת החזו"א באמונה ובטחון פרק ד' אות י"ג: וכ' הרמב"ן בפי' התורה בראשית ל"ד י"ג דאנשי שכם היו נדונים למיתה מן הדין שלא היו שומרים ז' מצוות ולא קבעו דינים והרי תפשו את דינה ועינו אותה, ומכל מקום לא הסכים יעקב אבינו עמהם מפני ששימשו בגנבת דעת אחרי שלב אנשי שכם היה בטוח באמונתם ובישרת לבם שלא יעשו עמהם רע].

אות קפ"ה

החלק השמיני – מי שמשתבח במעלות שאינן נמצאות בו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי סוף שביעית): כי מי שמכבדים אותו במדרגות הכבוד הראויות לתת למי שהוא יודע שתי מסכתות, והוא אינו יודע זולתי אחת, עליו שיאמר להם: אחת לבדה אני יודע!

אות קפ"ו

[נקדים בסוגי' היינו המקור לדבריו: יבמות דף סג/א: רב הוה מיפטר מרבי חייא, אמר ליה, רחמנא ליצלך ממידי דקשה ממותא. ומי איכא מידי דקשה ממותא? נפק דק ואשכח "ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'". רב הוה קא מצערא ליה דביתהו. כי אמר לה, עבידי לי טלופחי, עבדא ליה חימצי. חימצי, עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה, איעליא לך אמך. אמר ליה, אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי, דנפיק מינך טעמא מלפך. את לא תעביד הכי, שנאמר (ירמיה ט' ד'): "למדו לשונם דבר שקר העוה וגו'". רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו. כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב, והא קא מצערא ליה למר? אמר ליה, דיינו וכו'.

המאירי לעולם יזהר אדם בנשואיו לבדוק אחר האשה במדותיה אם היא קפדנית ורגזנית אם נוחה ושלמנית, שאין לך דבר מר בעולם יותר מאשה רעה. דרך צחות אמרו. רב כי הוה מיפטר מיניה דר' חייא אמר ליה רחמנא ליצלך ממידי דקשי ממותא אמר ליה ומי איכא מידי דקשי ממותא דק ואשכח ומוצא אני מר ממות את האשה. ומכל מקום מי שנפלה לגורלו יסבלנה כפי היכולת ויניח מקום לשלום. אמרו על רב שהיתה אשתו רעה ורגילה לצערו, כי הוה אמר עבידי לי טלפחי הוה עבדא ליה חימצי והוא מין אחר של קטנית, ואי הוה אמר עבידי לי חימצי הוה עבדא ליה טלפחי, וכן בכל הדברים. כי גדל חייא בריה אפיך לה כלומר כשהיה אביו רוצה בחימצי הוא היה אומר לאמו דטלפחי קא בעי וכשהיה האב רואה כך אמר ליה לבריה איעלייא אמך כלומר נתעלית והיטיבה דרכיה אמר ליה אנא עבדי דאפיכנא לה כלומר שעדין היא במרדה אבל אני מהפך לה את דבריך. שמח למה שראה משכלו וקרא עליו משל שההדיוטות אומרים דנפיק מינך טעמא לילפך כלומר שיש בן שמחכם את אביו ומיהו את לא תעביד הכי משום דכתיב למדו לשונם דבר שקר אלא שאני אלמד לעשות כן הואיל ולא אוציא שקר מפי.

ואף על פי שאמרו לקמן ס"ה ב' מותר לשנות בדברי שלום, דוקא בדבר שאם אינו משנה נפיק מינה חורבא, אבל זו אני יודע לעבור על פשעה ואיני מקפיד, ומוטב תעמוד היא במרדה משתרגיל אתה עצמך לדבר שקרים. הא למדת שהיה סובל לה ומניח מקום לשלום.

מהרש"א למדו לשונם דבר שקר העוה גו'. ר"ל גם כי הכא שראוי לומר לכבוד אביו שקר, מ"מ כדי שלא ירגיל האדם בכך לא יאמר שקר גם במקום הזה, והיינו דכתיב למדו לשונם וגו', אמר על אותו דור הרע, אחר שנלאו ולא היה בידם לומר שקר במקום העוה ואינו ישר, למדו לשונם דבר שקר כדי להרגיל עצמם בכך!

בניהו בן יהוידע אנא הוא דקא אפיכנא לה. קשה, היה לו לשתוק ולא יגלה לאביו דבר זה, כדי שיחשוב רב דאיעליא ותתרבה האהבה ביניהם? ונ"ל בס"ד דחשש דנפיק מזה חורבא, כי אולי יזדמן איזה דבר סוד אשר רב לא יאמין לגלותו לאשתו, בראותו כי אינה טובה עמו, ושמא תגלהו כדי לצערו, ועתה אם יחשוב רב שאשתו נשתנית לטובה, ולבה טוב עמו, יאמין בה ויגלהו לפניה, ומאחר שהיא באמת עודנה עמו כבתחלה, אז תגלה סודו כדי לצערו, לכך גילה לו דבר זה, כדי שלא יטעה בה].

החלק התשיעי – בנים לא ישקרו בספור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות, אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם בדבר, אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרויחים ממון בכך. ואמרו רבותינו (יבמות ס"ג.): כי גם זה אסור, והוא שנאמר "למדו לשונם דבר שקר", אך אין ענשם כעונש המשקרים ללא דבר אשר זכרנו ענינם בחלק הרביעי.

[נציין דברי הגמ' בסוכה דף מו/ב: ואמר רבי זירא, לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנאמר "למדו לשונם דבר שקר". וכ"כ הרמב"ם הלכות שבועות פרק י"ב ה"ח: צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות].

הנה אלה חלקי כת של שקרים. וכבר הקדמנו לך עקרים בדרכי איש אמונים, וכי המה יסודות לנפש:

פרק ג'

הלכות שינוי אמירת הדברים

לפעמים יש לשנות כמבואר ביבמות דף סה/ב:

א"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון, מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר (ויחי נ' ט"ו-י"ז): ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו: ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו [רש"י: אביך צוה – יעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום].

ר' נתן אומר, מצוה, שנאמר (שמואל א' ט"ז א'-ה'): ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלך על ישראל מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי: וקראת לישי בזבח ואנכי אודיעך את אשר תעשה ומשחת לי את אשר אמר אליך: ויעש שמואל את אשר דבר ה' ויבא בית לחם ויחרדו זקני העיר לקראתו ויאמר שלם בואך: ויאמר שלום לזבח לה' באתי התקדשו ובאתם אתי בזבח ויקדש את ישי ואת בניו ויקרא להם לזבח [רש"י: איך אלך – וכתיב "ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו'", הקב"ה צוה לשנות].

דבי רבי ישמעאל תנא, גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב (וירא י"ח י'-י"ב): "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו: ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדוני זקן", ולבסוף כתיב (שם י"ג): "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" [רש"י: ואדוני זקן – שרה אמרה לשון בזוי וכשגלה הקב"ה הדבר לאברהם כתיב למה זה צחקה שרה וגו' ואני זקנתי ושינה הדבר מפני השלום].

המאירי

מותר לשנות בדברי שלום שנאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא כו'. ויש אומרים מצוה, שהרי נצטוה שמואל "עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח לה'". ואף על פי שכך עשה? מכל מקום עיקר הליכתו למשוח לדוד היתה, והוא אמר שעיקר ביאתו לזבוח לה'! ומצינו שהקב"ה שינה בדברי שלום, שנאמר "ואני זקנתי", ובאמת שכך היה שהרי אמרה "אחרי בלותי"? אלא נקרא שנוי על שלא ספר את הכל!

בניהו בן יהוידע: לכך מספר שק"ר עולה מספר דר"ך שלו"ם, ללמד אם הוא דרך שלום מותר לומר שקר.

דוגמה חזקה להנהגת שקר עבור השלום יש מאהרן הכהן כמבואר באבות דרבי נתן פרק שנים עשר

הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לאשתו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. אוהב שלום כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד, שנא' (מלאכי ב') "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו[ח] בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון". שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו, בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר, אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והלך אהרן ויושב אצל האחר וא"ל, בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר, אוי לי היאך אשא את עיניו ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה התחבקו ונשקו זה לזה. לכך נאמר (במדבר כ') "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל":

הרי שאהרן שקר מאד ובתמידות כדי לקיים המצוה לרדוף אחר השלום.

כתוספת ביאור בענין ההיתר לשנות באופנים הנ"ל, נציין הגמ' בסוכה דף לב/ב תנו רבנן, "ענף עץ עבות" שענפיו חופין את עצו, ואי זה הוא? הוי אומר זה הדס. ואימא הירדוף? רבא אמר, מהכא "האמת והשלום אהבו", ופירש"י: וזה אינו לא אמת ולא שלום, שהוא עשוי לסם המות, עכ"ל. הרי שדבר שלילי אינו נקרא אמת!

וז"ל המכתב מאליהו ח"א עמ' 94: אמת היא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא!

הלכה דומה מוצאים בכתובות דף טז/ב מובא להלכה בשו"ע אבן העזר סימן ס"ה א'

תנו רבנן, כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא [רש"י: כמות שהיא – לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה. תוספות: כלה כמות שהיא – ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות].

ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה [רש"י: חסודה – חוט של חסד משוך עליה. תוספות: וב"ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי].

אמרו להן בית שמאי לבית הלל, הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה "כלה נאה וחסודה" והתורה אמרה "מדבר שקר תרחק"? אמרו להם בית הלל לבית שמאי אומרים לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. [רש"י: מכאן אמרו – מדברי ב"ה שאמרו ישבחנה: תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות – לעשות לאיש ואיש כרצונו: תוספות: ישבחנו בעינו או יגנו בעיניו, וב"ש סברי אע"ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן[ט] להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק].

וכן אליהו הנביא שינה כדי לשמח המסכנים, כמבואר בנדרים דף נ/א

רבי עקיבא איתקדשת ליה ברתיה דכלבא שבוע. שמע כלבא שבוע, אדרה הנאה מכל נכסיה. אזלא ואיתנסיבה ליה בסיתוא [חורף]. הוה גנו בי תיבנא [מחסן תבן], הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה [ר"ן: מן מזייה – היה מלקט התבן משערותיה]. אמר לה, אי הואי לי רמינא ליך ירושלים דדהבא [ר"ן: רמינא לך ירושלים דדהבא – תכשיט של זהב שירושלים מצוייר בה והכי עבד לה כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף נט)]. אתא אליהו אידמי להון כאנשא [ר"ן: אתא אליהו אדמי להון כאנשא – כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם], וקא קרי אבבא, אמר להו, הבו לי פורתא דתיבנא דילדת אתתי ולית לי מידעם לאגונה. אמר לה רבי עקיבא לאנתתיה, חזי גברא דאפילו תיבנא לא אית ליה.[י]

וכן משמים מראים חלומות שקריות לרכך כאב, כמבואר בברכות דף כח/א

תנא, אותו היום [שר"ג סולק מנשיאותו וראב"ע נכנס במקומו] סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר, כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש [תוספות רא"ש: משום דאמרינן כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס. ור' אלעזר בן עזריה ה"מ היכא דקים לן דאינו הגון]. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר רבי יוחנן, פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי, וחד אמר שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר, דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא [מהרש"א: והיינו דמדמו ליה בחלמא לחצבי דמליין קיטמא דמבחוץ הכד הוא מלובן ושלם ובתוכו אין בו רק אפר שהוא דבר שפל ואינו ראוי]. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה.

וכן אשת ר"מ שיקרה למנוע צער, כמ"ש בילקוט שמעוני משלי פרק ל"א המשך רמז תתקס"ד

אשת חיל מי ימצא. אמרו, מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב במנחה בשבת ודורש ומתו שני בניו. מה עשתה אמן? הניחה שניהם על המטה ופירשה סדין עליהם, במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש, אמר לה, היכן שני בני? אמרה לו, לבית המדרש הלכו. אמרו לה, צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים. נתנה לו הכוס של הבדלה והבדיל, וחזר ואמר לה, היכן שני בני? אמרה לו, פעמים שהלכו למקום פלוני ועכשו הם באים. הקריבה לפניו לאכול. לאחר שאכל אמרה לו, רבי, שאלה יש לי לשאול? א"ל, אמרי שאלתך. אמרה לו, רבי, קודם היום בא אחד ונתן לי פקדון ועכשו בא ליטול, אחזיר לו או לאו? אמר לה, בתי, מי שיש לו פקדון אינו צריך להחזיר לרבו? אמרה לו, חוץ מדעתך לא הייתי מחזרת אותו. מה עשתה? תפשה אותו בידו והעלהו לחדר והקריבה אותו למטה, נטלה הסדין מעליהם וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר, בני בני, רבי רבי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין עיני בתורתן. באותה שעה אמרה ליה, רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר פקדון לרבו, כך "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". א"ר חנינא, בדבר זה נחמתו ונתישבה דעתו. לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא". א"ר חמא בר חנינא, מפני מה מתו בניו של ר' מאיר בבת אחת? מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש ועוסקים באכילה ושתיה.

ומותר לשקר כדי להציל מבושה כמבואר בסנהדרין דף יא/א

מעשה ברבן גמליאל שאמר, השכימו לי שבעה לעלייה [רש"י: השכימו לי – מחר שבעה לעלייה המיוחדת, לישב בה בית דין]. השכים ומצא שמונה. אמר, מי הוא שעלה שלא ברשות ירד. עמד שמואל הקטן ואמר, אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו, שב בני שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים, אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד [רש"י: מחמת כיסופא הוא דעבד – שלא יכירו מי היה העולה שלא ברשות וילבינו פניו].

כי הא דיתיב רבי וקא דריש והריח ריח שום. אמר, מי שאכל שום יצא. עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה, אתה הוא שציערת לאבא? [רש"י: שציערת לאבא – שאכלת השום ונדף הריח]. אמר לו, לא תהא כזאת בישראל [רש"י: חס ושלום – שאוכל השום בבואו לבית מדרשו, אלא כדי שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי, כדי שיצאו כולם ולא יבינו מי הוא].

ורבי חייא מהיכא גמיר לה? מרבי מאיר, דתניא, מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו, רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה.

ורבי מאיר מהיכא גמיר לה? משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בן יחיאל, דכתיב (עזרא י'): "וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה: וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה" [רש"י: אנחנו מעלנו – והוא לא נשא נכרית, והכניס עצמו בכלל, שלא להלבין פניהם].

וכן מותר להציל ממונו על ידי תוית שקרית כמבואר ביבמות דף קטו/ב

מצא כלי וכתוב עליו תי"ו, תרומה, שבשעת הסכנה [רש"י: הסכנה – שגזרו שלא לקיים מצות] היו כותבין תי"ו תחת תרומה וכו', מר סבר, לפנחיא שבקיה, ופירש"י: לפנחיא שבקה – להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות זה, כדי שיבדלו בני אדם מהן].

ויש עוד ענינים שמותר לשנות בהם כמבואר בבבא מציעא דף כג/ב

אמר רב יהודה אמר שמואל, בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו [בג' דברים אלו ת"ח ישנו בדבריהם]: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא.

רש"י

במסכת – יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא [תוספות במסכת – וא"ת והאמר (קדושין דף ל'.) "ושננתם" שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד? וי"ל דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד, אבל הכא שבא לנסותו אם יודע, מותר לשנות ולומר לא למדתי זה].

בפוריא – מדת צניעות הוא:[יא]

באושפיזא – שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו, מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו ויכלו את ממונו:[יב]

וחז"ל שיבחו המשקרים כדי למנוע הפרעה לקיום מצוה, כמבואר בתענית דף כח/א [יג]

פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל שלא יביאו עצים למערכה ושלא יביאו בכורים לירושלים והושיבו פרוזדאות [חיילים שומרים] על הדרכים. מה עשו כשרין ויראי חטא שבאותו הדור? הביאו סלי בכורים וחיפום בקציעות ונטלום ועלי על כתפיהן, וכיון שהגיעו אצל פרוזדאות אמרו להם, להיכן אתם הולכין? אומרין להם, לעשות עיגולי דבילה במכתשת שלפנינו ובעלי שעל כתפינו. כיון שעברו מהן עיטרום בסלים והביאום לירושלים. וכן הביאו גזיריהן ועשו סולמות והניחו על כתפיהם והלכו להם, כיון שהגיעו אצלן אמרו להם, להיכן אתם הולכים? אמרו להם להביא גוזלות משובך שלפנינו ובסולמות שעל כתפינו. כיון שעברו מהן, פירקום והביאום והעלום לירושלים. ועליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר "זכר צדיק לברכה".

ספר חדושי אגדות חלק שלישי עמוד מט – מסכת בבא מציעא

(שם). שדריה לאליעזר למיפק לברא נפק ולא אשכח אמר לא מהימנא לך היינו דאמרי תמן לית הימנותא בעבדי נפק איהו חזייה להקב"ה דקאי אבבא היינו דכתיב אל נא תעבור מעל עבדך כיון דחזא דקא אסר ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא היינו דכתיב וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מעיקרא קמו עליה כי חזיוהו דהוה ליה צערא אמרו לאו אורח ארעא למיקם הכא:

לית הימנותא בעבדי. דבר זה כי העבד נמשל לחמור דכתיב שבו לכם פה עם החמור, עם [כו'] הנה העבד הוא חמרי והאמת הוא שכלי שכן גוזר השכל המשיג הדבר כפי מה שהוא ומפני כן אמרו ז"ךל גדר ת"ח שיש לו מדת השכל (שאינה) [שאינו] משנה כדאיתא בפרק אלו מציאות (דף כ"ג ע"ב), והפך זה מה שהוא דומה לחמור אין האמת אתו: