לכ' הרבנים המשיבים שליט"א
אדם שחתם ערבות להשקעת חבירו סכום כסף וזה לשון ההסכם "הריני החתום מטה עשיתי עיסקא עם ראובן שישקיע דרכי בחברה פלונית בע"מ סכום של 20000 ₪ ויקבל ממני סך של 20% בשנה. והריני מתחייב [חוץ מהביטוח של החברה] לבטח את הכסף הנ"ל והוא באחריותי המלאה. והריני מאשר את קבלת הכסף הנ"ל בתאריך פלוני, והכל מתנהל כפי תקנת רבותינו בהלכות ריבית על ידי היתר עיסקא", החברה פשטה את הרגל. וכשבא ראובן לערב בקש את כספו טען לו הערב: א. שכל ערבותו הייתה לשנה אחת. ב. שכיון שההתחייבות הייתה על פי היתר עיסקא- אינו חייב לשלם.
האם טענות הערב נכונות ומאיזה טעם?
תשובה:
שלום רב,
א. הערבות היא לתמיד, אבל ייתכן שאינו ערב על 20% כל שנה, אלא על 20 % השנה הראשונה ועל הקרן.
ב. אם החברה הפסידה את הכסף באונס ויש עדים על כך, הרי הערב (אני מבין שהוא גם בעל החברה) חייב לשלם רק חצי קרן, אם אין עדים או שהחברה הפסידה בפשיעה, הרי הוא חייב לשלם את הקרן בלבד. ניתן לחייב את בעל החברה להישבע שהפסיד.
מקורות:
א. סתם ערבות היא לתמיד ובלשון ההסכם אין הוכחה על הגבלה לשנה אחת, אבל על הרווחים אפשר שיש הגבלה לשנה אחת, וכך גם מסתבר קצת שהרי לא ניתן לצפות את הרווחים לכל השנים הבאות, ועיין רמ"א חו"מ סי' ס סעיף ג.
ב. סתם היתר עיסקא המקובל הוא שמתחלקים עם ההפסד אם יש עדים על אונס, והלווה נאמן להיפטר מהרווחים באמצעות שבועה. עיין שו"ע יו"ד סי' קעז.
מלשון "שישקיע דרכי" שכתוב בנוסח השטר משמע שהוא רק שליח ולא בעל החברה, וכשליח שחייב עצמו באחריות עצמית מדוע חייב לשלם רק חצי הקרן גם אם הוכח/יוכח שהחברה הפסידה באונס?
בשטר כתוב שהחיוב הוא על פי היתר עיסקא, זאת אומרת שאם יש איסור ריבית בחיוב אחריות, הרי זה כפוף להיתר עיסקא. אם בפועל הוא בעל החברה הרי הוא נהנה מהלוואה ומוגדר כלווה, ואסור לו להתחייב ריבית אלא על פי היתר עיסקא. אבל גם הוא לא היה בעל חברה, אלא שליח בלבד, אסור לו להתחייב באחריות על הקרן והריבית, כיון שאז הוא מוגדר כלווה, גם אם אינו נהנה מהלוואה כלל. ואסור לשליח לקבל אחריות אלא על הריבית בלבד. כיון שהוא התחייב באחריות על הקרן ועל הריבית, הרי זה לפי תנאי היתר עיסקא, שאם הלווה מוכיח שהפסיד באונס, המלווה מפסיד חצי כספו.
שוב יישר כח על הדברים הבהירים,
א. מדוע כאשר השליח אינו נהנה מהכסף- אסור לו להתחייב אחריות עצמית על הכסף? מה הכרח יש כאן שהוא לוה? וכי אין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב אע"פ שאינו לווה (מדין ערב)?
ב. במקרה הנידון מדובר שחותם הערבות משקיע בחברה שאינה בבעלותו, הסיבה שמחמתה מקבל הערב על עצמו לבטח את הכסף היא משום שיש לו הסכם נפרד עם החברה לקבל 30% רווח והוא מצידו מעביר למשקיע (המלווה) 20% מהרווח כפי שכתוב בהסכם שלפנינו. הסיבה שהוצרך לכתוב היתר עיסקא היא כיון שאמר לשון 'מבטח' את הכסף משמע שהוא ערב קבלן ולכן כיון שהוא ערב קבלן הוצרך להיתר עיסקא.
ג. יש להבין כשכותבים לשון של 'לבטח את הכסף', האם הכוונה 'ערב קבלן' וממילא צריך היתר עיסקא או שמא הוי התחייבות סיתומטא שהמתחייב בלשון 'ביטוח' מתחייב מצד מנהג המדינה ואם כן אין צורך בהיתר עיסקא, ומה שנכתב היתר עיסקא אינו אלא בין חברת ההשקעות ללוה.
תשובה לתגובה:
גם אם נתייחס לחברה כאל גוי (בחברה יהודית הבעיה יותר גדולה), הרי מבואר בשו"ע יו"ד סי' קע שאסור להיות ערב עבור הלוואה שגוי לווה מיהודי. בנידון זה נראה שערב זה הוא ערב 'שלוף דוץ', כלומר שגובים רק מהערב ולא מהלווה, שהרי בחברה יש למשקיע רק השקעה ולא חוב, ואם החברה תפסיד אין המשקיע יכול לתבוע את החברה, אבל הערב מתחייב על הקרן ועל הריבית. ולפי זה הרי זה יותר חמור מערב קבלן ואסור מן התורה. בנוסף לכך נראה מתוך הדברים, שהחברה התחייבה וקצצה ריבית עם המתווך הערב, והמתווך הערב התחייבה וקצצה ריבית עם המשקיע, הרי שיש כאן שתי הלוואות נפרדות. וממילא ברור שעל מקרה כזה חל ההתניה של 'היתר עיסקא', ואם הערב יוכיח שהחברה הפסידה באונס ייפטר מחצי הקרן, ואם ישבע שלא היו רווחים, ייפטר מהריבית ויצטרך לשלם הקרן בלבד.
השאר תגובה