לתרומות לחץ כאן

פרשת שלח – שלוש עשרה מידות של רחמים

הרב דן אלעזרא והרב נתנאל וולנר

 

פרשת שלח – שלוש עשרה מידות של רחמים

בפרשתינו מצינו בפעם השניה את גודל הוד נוראותם של אותם שלוש עשרה מדות של רחמים שברית נכרתה להם שאינם שבות ריקם כמבו' בגמ' ר"ה יז, ב. שבראשונה זכו מחמתם למחילה על חטא העגל כנזכר בכתוב בפרשת כי תשא (שמות לד, ו), ואף כאן זכו ישראל בשלהם למחילה וחנינה על חטאם בהוצאת דיבת הארץ. אלא שאף שכאמור ברית נכרתה לי"ג מידות עכ"פ תנאי גדול מצינו בדברי חז"ל – שרק בתשלומו יהא האדם ראוי שיפעלו אותם המידות אף ביחס אליו.

דבגמ' ר"ה יז, א הנה אי', אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר "נושא עון ועובר על פשע", למי נושא עון למי שעובר על פשע ע"ש. הרי שסגולת פעולתם של המדות הללו לא נאמרה אלא לאדם שנוהג הוא במעשיו ג"כ בהם. ואלו אף דברי הגמ' שם לעיל מיניה גבי הי"ג מידות בזה"ל, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו – כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ע"ש. ובפשוטו אין מובן איזו עשייה ישנה כאן בסדר זה שאינו אלא אמירה בעלמא, רק הידוע בזה מהחפץ חיים שבכדי לזכות לכפרה מכוחם של י"ג המדות אין די באמירתם והוצאתם מן השפה ולחוץ גרידא, אלא צריך הוא האדם להשתית ולהנהיג את כל אורחותיו הנהגותיו ומעשיו כסדר זה של מדות הרחמים.

וכעניין זה מצינו אף בדברי הגמ' שבת קנא, ב וז"ל, "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" – כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים ע"כ. הרי שהאדם שאינו מרחם על הבריות – בזה הוא מפקיע את עצמו מהנהגת מידת הרחמים, ואף עליו אין מרחמים מן השמים.

אלא שדבר חידוש מצינו בעניין זה בגמ' ב"מ פה, א, דיעוי"ש שנזגרו על רבי שלוש עשרה שנות יסורים איומות כיון שפעם שראה עגל המובל לשחיטה המנסה להתחבא ולהמלט מגורלו, ואמר לו "זיל, לכך נוצרת", ופסקו ממנו אותם היסורים כיון שפעם אחת רצתה שפחתו לטאטאות בני חולדה מן הבית ואמר לה לעוזבם כיון דכ' "ורחמיו על כל מעשיו", וכיון שריחם הוא – ריחם הקב"ה עליו וריפאו מיסוריו וע"ש.

והנה בדברי הגמ' הללו יש לעיין טובא, שהרי דבר פשוט הוא שכיון שבאו על רבי אותם היסורים ישב ופשפש במעשיו והבין שדקדק עמו הקב"ה כחוט השערה כיון שלא ריחם על אותו העגל, ומעתה הרי אין הדבר צריך לפנים שלמן אותו הרגע עקר רבי מליבו את אותו שמץ מיעוט במידת הרחמים, ואפילו כך לא פסקו הימנו אותם היסורים אלא לאחר שלוש עשרה שנה כשבא לידו אותו מעשה שבו יצאה אל הפועל מידת הרחמים שבו וריחם על אותם הבני חולדה.

ומבואר כאן שבכדי שיזכה האדם לרחמי ה' אין די בזה שתהא טבועה בלבו מידת הרחמים, אלא צריך הוא להנהיגה בפועל במעשים. אלא שתוכן הדבר טעון ביאור דמאיזה טעם באמת מתייחס הוא האדם אל רחמי ה' רק באופן שנוהג אף הוא בפועל בהנהגות הרחמים ואין די בזה שיהו טבועות ומושרשות בליבו המידות הללו.

רק פירוש הדבר נראה על פי דברי המדרש המובאים בספר "נפש החיים" שער א פרק ז עה"פ "ה' צלך על יד ימינך" שהנהגת הקב"ה עם האדם הרי היא כצל, וכשם שנוהג האדם – בה במידה ממש  נוהג עמו הקב"ה ג"כ ע"ש. ומעתה מבואר הוא הדבר מאוד אמאי רק בהנהגת האדם בפועל במידת הרחמים זוכה הוא להשפעת רחמיו של הקב"ה אליו, שכן אין די בזה שמושרשת וטבועה בו מידה זו אלא צריך שינהגנה בפועל – ורק אז אף צלו יעשה כמותו, ואף הוא יזכה לחסות בצל רחמי ה' החופפים עליו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *