לתרומות לחץ כאן

הוריש את כל כספו לנכד וליורשים הוריש רק מטלטלין, מי חייב לקבור

אחד נפטר ל"ע וכתב בצוואה שהוא נותן את כספו שהפקיד בכמה גמחי"ם לאחד מנכדיו שעזר לו הרבה בחייו, וחוץ מזה לא השאיר כסף רק מטלטלין, השאלה מי צריך לתת הוצאות הקבורה הנכד שקיבל הכסף שאפשר שלא היה בדעתו של האב שהבנים ישלמו הוצאות הקבורה מכספם הפרטי, או שהבנים צריכים לשלם הוצאות הקבורה והנכד יקח לעצמו כל הכסף, ואולי הנכד יכול לטעון שימכרו המטלטלין וישלמו מזה את הוצאות הקבורה.

בברכה מרובה

תשובה:

שלום רב,

הנכד אינו חייב לשלם הוצאות הקבורה, כיון שקיבל את הכסף במתנה מחיים ולא בירושה.
הבנים חייבים לשלם את הקבורה ממכירת המטלטלין. ואם כסף זה לא יספיק, אם יש לבנים מספיק כסף לפרנסתם הרי הם חייבים לשלם מכספם הפרטית, ואף אם אין להם ראוי שישלמו מכספם אך אינם חייבים בכך.

מקורות:

לעניין חיוב הנכד עיין שו"ת הרא"ש כלל פו סימן ו שכתב על מקרה כזה שמקבל המתנה פטור מלקבור, אלא היורשים. אמנם אם המקבל קיבל במתנת שכיב מרע לא מפורש ברא"ש אם מתנה זו משועבד לקבורה, אבל רוב הצוואות הן מתנות מחיים.

לעניין חיוב הבנים לקבור כשאין ירושה עיין שו"ת מהר"ם מינץ סי' נג-נד ועיין גם בב"ש סי' קיח סק"כ כיצד מחלקים את נטל הקבורה בין הקרובים.

הצטרף לדיון

5 תגובות

  1. הרא"ש כותב בלשונו שראובן עשה צוואת בריא, כלומר שכתב מהיום ולאחר מיתה, אבל באופן דנן כתוב רק שאחר שיפטר מן העולם הכסף שייך לנכד ובאופן זה אין זה מתנה מחיים וא"כ אדרבה משמע מהרא"ש דאם אין זה מתנה מחיים גם הנכד צריך לתת להוצאות הקבורה

  2. אכן הדגשתי שהרא"ש מדבר במתנה מחיים, אבל כל צוואה היום היא בדרך זו של מהיום ולאחר מיתה, מאחר שאין אפשרות להקנות לאחר מיתה. הדרך היחידה להקנות לאחר מיתה היא רק במתנת שכיב מרע, שלא עושים לכתחילה, כיון שיהיו ויכוחים אם הנפטר היה מוגדר באמת כשכיב מרע וגם לא יהיה תוקף חוקי לצוואה.

  3. הרא"ש כותב בלשונו שראובן עשה צוואת בריא, כלומר שכתב הנוסח שמובא במשנה מהיום ולאחר מיתה, או שיכתוב זמן אבל באופן דנן כתוב רק שאחר שיפטר מן העולם הכסף שייך לנכד בלא קנין וגם הזמן לא נכתב ע"י המנוח אלא כתוב שביום זה אמר כך וכך, והמנוח רק חתם בסוף לאשר את מה שאמר, ובאופן זה אין זה מתנה מחיים וא"כ אדרבה משמע מהרא"ש דאם אין זה מתנה מחיים גם הנכד צריך לתת להוצאות הקבורה

  4. אם אכן כך היה יוצא שהנכד לא זכה כלל במתנה, שאפילו אם המצווה היה שכיב מרע הרי לא נתן את כל נכסיו שהרי שייר את המטלטלין. ואם כן, אם היורשים מרצונם הטוב רוצים לקיים דברי המת, ברור שיכולים להוריד קודם את עלות הקבורה.
    עדיף לשלוח העתק מהצוואה. ייתכן שיש הודאה בנוסח זה והנכד קנה בקנין אודיתא.
    גם יש לציין שלא כל הוצאות שעושים היום הן בכלל הוצאות הקבורה, רק הוצאות שכולם נוהגים. אבל הוצאות שאינן מוכרחות, כגון רכישת מקום מסוים, היורשים אינם חייבים לשלם על פי דין.
    לגבי הדיוק מדברי הרא"ש, נראה לי שיש ללמוד יותר משו"ת הרא"ש כלל טו סי' ג שכתב שגר שמת אין הזוכים מההפקר חייבים לקוברו כיון שאינם באים מכוח המת אלא מכוח ההפקר, הרי שמתנת שכיב מרע שבא מכוח המת חייב בקבורה. ובפרט לדעת הב"ח בחו"מ סי' רעה אות ב שסובר שהזוכים מההפקר חייבים בקבורה, כל שכן שמקבל מתנת שכיב מרע חייב. עיין שם בב"ח שהקבורה היא חוב שחל מחיים, ואם כן לפי מאי דקיי"ל שמקבל מתנת שכיב מרע דינו כיורש וחייב לפרוע חובות המת אף ממטלטלין (עיין רמ"א אבן העזר סי' ק סעיף א).
    שוב מצאתי שכן כתב הפרישה במפורש בחו"מ סי' רנג ס"ק מח ובסי' רעה סק"ד, שמקבל מתנת שכיב מרע חייב לשלם עבור הקבורה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל