לכבוד הרבנים הגאונים שליט"א
לפני תקופה קבלנו דף בעניין 'רדיד' ('שאל' כמו טלית גדול שהגברים מתעטפים בתפילת שחרית), רצינו לשאול מה דעת הרבנים שליט"א ומה דעת ההלכה על נושא זה, וכיצד עלינו להסתכל על הנשים ההולכות עם 'רדיד', והאם לעודד זאת?
תשובה:
שלום רב,
א. אם יש אפשרות לדון אדם לכף זכות או לכף חובה, יש חיוב לדון אותו לכף זכות. (עיין ספר חפץ חיים לשון הרע כלל ג אות ז)
ב. יש שאלה מרכזית האם ראוי לאדם להחמיר בדבר שמותר מצד הדין ובאמצעות החומרא הוא מתאכזר על עצמו. יש גם שאלה האם ראוי להחמיר בדבר שנראה כמוציא לעז על דורות הראשונים. בשני שאלות אלו גדולי הדור צריכים להחליט.
ג. לאחרונה יצא מכתב חריף מאד של בד"צ העדה החרדית נגד קבוצה זו, שיש להתרחק מהם ודרכם איננה דרך התורה, אבל לא היתה התייחסות לנושא של רדיד על הראש. יש לציין שמכתב התמיכה של בד"צ העדה החרדית בלבישת 'שאל' הוא לגבי 'שאל' על הכתפיים ולא על הראש ומיועד לקהילות שמקובל שהצנועות הולכות כך.
ד. לגבי התייחסות ההלכה לנושא של 'רדיד'. רוב הראשונים אינם מזכירים דבר כזה כלל. בטור ושו"ע יש התייחסות למנהג זה שהיה נהוג במקומות מסויימים. יש להדגיש שמדובר אכן במנהג שהיה קיים לפני מאות שנים, אבל רק במקומות מסויימים. מאידך, באותו מקור מפורש שאסור לאשה לצאת מהבית יותר מפעם אחת או פעמיים בחודש. באיסור זה אין הבדל בין מקום למקום. אני מצטט לשון הטור באבן העזר סוף סי' עג "במקום שדרך הנשים שלא לצאת בכיפה שעל ראשה לבד עד שיהיה עליה רדיד שהיא חופה את כל גופה כמו טלית נותן לה רדיד בכלל הכסות הפחות שברדידים ואם הוא עשיר נותן לה לפי עושרו כדי שתצא לבית האבל או לבית המשתה שכל אשה יש לה לצאת לבית אביה לבקרם ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לריעותיה ולקרוביה כדי שיבאו גם הם לה שאינה כמי שהיא בבית הסוהר שלא תצא ולא תבא אבל גנאי לאשה שתהא יוצאת תמיד בחוץ פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע לאשתו מזה שלא יניחנה לצאת אלא כמו פעם בחדש או פעמים בחדש כפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה". על פי הלכה זו יוצא שאשה שהחליטה להחזיר עטרה ליושנה ולהחמיר בצניעות חומרות שהן בגדר אכזריות כלפי עצמה, עליה להקדים ולהחמיר שלא לצאת מהבית כלל רק לצורך הכרחי ביותר, ולאחר מכן תוכל להחמיר בחומרא של 'רדיד'.
בזמן הגמ' לא כיסו הנשים את ראשן ברדיד, אלא בסבכה בלבד, וכך יצאו לשוק. ותחת הסבכה לבשו כיפת צמר, כדי שלא יראה השיער מבין הנקבים הדקים של הסבכה (ראה פירוש המשניות להרמב"ם, במסכת כלים פרק כ"ד: "סבכה, כיסוי שנותנות הנשים על ראשיהן והיא רשת שנקביה דקין מאד, ולפיכך נקראה סבכה כדי שיראה השיער מתחתיה. והיא מפורסמת מאד אצל אנשי ארץ ישראל, שכך מלבושם עד היום"). ולעיתים לבשו פאה נכרית על הסבכה, וכך יצאו לשוק, וחששה הגמ' פן תוריד האשה את הפאה מראשה שמא יחכו עלה, או כדי להראות לחברתה כיצד עשויה הפאה.
וכן כתב גם בשו"ת צמח צדק (אה"ע סי' קל"ט), שכך הלכו אז הנשים ברה"ר: "ועיין עוד בגמ' פרק במה אשה (דף נז:) כמה מיני לבושים לובשת בכדי שלא יגלו שערותיה, האחד כיפה של צמר, ועליה סבכה שמכסה השערות יותר ומתפשטת למטה מהסבכה, ואח"כ יש עוד איסטמא [מטלית קטנה מסביב לראשה שהיא תחת הסבכה, ראה ר"ן על הרי"ף שבת כט.] והוא הנקרא כליא פרוחי, לכלוא ולמנוע שלא יצאו שערות קטנים חוץ לקישוריה ע"ש בפרש"י ד"ה כליא פרוחי. וד"ה כליא". עכ"ל.
וכן משמע מהגמ' שבת (דף נ"ז): "יוצאה אשה בסבכה המוזהבת", ללא רדיד מעליה.
וכן מוכח מרש"י שם (דף ס"ה) שכתב וזה לשונו, "יוצאה בה – דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא, דמיגלי שערה ומגניא בה, שהשבכה נוי הוא לשיער". עכ"ל. ומוכח מדבריו שאם היתה שולפת את הסבכה מראשה, היה מתגלה השיער. ואם היתה לובשת רדיד החופה את ראשה וגופה כדברי הרמב"ם, לא היה אפשרי שיתגלה השיער בשום אופן. ועם הסבכה היתה מתנאה ברה"ר, כמש"כ רש"י, ולכן לא היתה מורידה אותה מראשה.
וראה עוד ברש"י שם: "למטה מן הסבכה – כגון כיפה של צמר". ולא מסתבר שלבשו הנשים כיפה של צמר ועליה סבכה ועליה רדיד, שכל זה מסורבל ומיותר, ויכלו להסתפק ברדיד בלבד כמו אותן הנשים בימינו שלובשות רעלה ללא כיסוי תחתיה. ובבית ובחצר ממילא היו מורידות את הרדיד והולכות בגילוי שיער, כמו שמובא בגמ' כתובות (עב:) ובתוס' שם (ד"ה "ואלא בחצר").
וכן מוכח מהריטב"א שם (דף נז.) וזה לשונו: "דכיון שאינם תפורים בסבכה יכולה להורידן מבלי שתסלק הסבכה מעל ראשה, שלא תהא מגולה ראשה". ואם היה על ראשה רדיד המכסה הכל, לא היה אפשרי שיתגלה השיער כשמורידה את הסבכה. אלא ודאי שלא לבשה רדיד כלל.
וראה עוד בריטב"א (שם דף ס.) שכתב וזה לשונו, "ור"י ז"ל פירש שתוחבת המחט כדי שתתפוס הסבכה כשהיא רחבה, וכדי שלא תפול הסבכה ויתגלו שערותיה". ומוכח מדבריו שכשנופלת הסבכה ברה"ר נראות שערותיה, ואם היה עליה רדיד לא היו נראות שערותיה, וגם לא היתה צריכה מחט לתפוס את הסבכה, כי הרדיד מכסה הכל.
וכן הוא בתוס' הרא"ש (שם) וזה לשונו: "הואיל ואשה אוגרת בה שערה, פי' שתוחבת המחט בתוך השבכה ואוגרת השבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה".
וראה בר"ן על הרי"ף שם (דף כו:) שכתב וזה לשונו, "סבכה. קופיא, דאי שלפה לה מגלה ראשה". ומוכח מדבריו שאם היתה האשה שולפת ברה"ר את הסבכה, היה מתגלה שערה, ובודאי שלא לבשה רדיד כלל.
וראה במאירי (שם דף נז.) שכתב וזה לשונו, "ומ"מ כשהם תפורים עם השבכה והוא כלל קשורי הראש אין בה חשש שלא תטול כל השבכה מראשה עד שיתגלה כל שערה ברה"ר". ומוכח מדבריו, שכשנוטלת הסבכה מתגלה ראשה, ואין עליה רדיד.
וכן משמע בראב"ן שבת (סי' שמ"ז): "לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן… שמא תזמן טבילה של מצוה ומשום שחוצצת מתרתה, ומהלכת בה ברשות הרבים ד' אמות. אבל בסבכה ליכא למיחש שתהלך בה ד' אמות ברה"ר שהרי לא תלך בגילוי הראש". ואם היה רדיד עליה, לא היתה מגלה ראשה, אלא שולפת את הסבכה תחת הרדיד והולכת עם הרדיד.
וכן משמע מהירושלמי (שבת לג:) וזה לשונו: "לא בכבול – טבוסה. תני, ר"ש בן אלעזר מתיר. ר' אחא בשם כהנא, אתיא דר"ש בן אלעזר כרבי, כמה דרבי אמר דבר שהוא טמון מותר, כן ר"ש בן אלעזר אמר דבר שהוא טמון מותר". ואם סבכה היא טמונה תחת הרדיד, תהיה אסורה לצאת בה ברה"ר לדעת רשב"א, שמא תשלוף את הסבכה מראשה, ולא מצינו שאסר סבכה אלא כבול.
וראה בפירוש רבי עובדיה מברטנורא (שבת פרק ו') וזה לשונו: "שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים, שהרי היא מגלה שערה".
וראה בפירוש הר"ש מסכת כלים (פרק כ"ד): "סבכה… ושל יוצאת החוץ – דהיינו נקרעה ואינה מקבלת רוב השיער דתוס' ודתנן לקמן בסוף פכ"ח ובערוך פי' דהיינו סודר שמשימות הנשים כשיוצאות לשוק". משמע שהיו לובשות את הסבכה ביציאה לשוק ללא רדיד מעליה, וכמו שכתבנו.
וראה בשו"ע הרב (או"ח מהדורה בתרא סי' ש"א), שכתב וזה לשונו: "יש לומר שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו על השבכה, כדמשמע בברייתא רפ"ו וכן משמע בכלים פרק כ"ד, אלא רדיד דהיינו כעין סודר כשיוצאת לרשות הרבים, כמ"ש רמב"ם פרק כ"ד מהל' אישות ור"ש פרק כ"ד דכלים משנה י"ו בשם הערוך".
והרדיד שכתב הרמב"ם "אע"פ שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד תצא בלא כתובה", תלוי במנהג המקומות, ויש מקומות שלא נהגו ברדיד (וכך היה בזמן הגמ', ועכ"פ כך מדובר בגמ' במסכת שבת העוסקת בנדון דידן), וכמו שמשמע מהרמב"ם עצמו בהלכות אישות פרק י"ג (הלכה י"א), וראה בזה בהרחבה בדברי מרן הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן, ובדברי הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון. וכן משמע מהרמב"ם בפירוש המשניות שהובא לעיל, שנשות ארץ ישראל נהגו ללבוש סבכה. ויתכן שדוקא על מטפחת הצריך הרמב"ם רדיד, מפני שאינה מכסה היטב וכמו שאנו רואים בימינו, ואילו על הסבכה והאיסטמא הנ"ל הנהוגה בזמן הגמ', שלבשוה על כיפת צמר, לא היה צורך ברדיד כיון שהיה זה כיסוי מעולה שלא נראו שערותיה כלל.
וכן מוכח מהמאירי במסכת כתובות (עב.) שכתב וזה לשונו, "ואחר כך פירש פרטים שבדת יהודית… שהניחה קלתה על ראשה, ומן התורה אין זה פרועת ראש לגמרי אף בשוק, אלא שבדת יהודית אין זה מספיק בשוק או אף במבוי מפולש שבקיעת רבים מצויה בו, עד שיתכסה שערה במטפחת". ומוכח מדבריו שגם במטפחת יוצאת ידי חובת דת יהודית, כששערה מכוסה כראוי, והרדיד אינו אלא תוספת של דת יהודית במקום שנהגו בזה.
השאר תגובה