בס"ד
בסי' שכח ס' יז בעניין חולה שאין בו סכנה פסק מרן כדעת הרמב"ן שכשאין סכנת אבר עושים מלאכה ע"י ישראל בשינוי (מחלוקת אי קאי על מלאכה דאורייתא או רק דרבנן), וביש בו סכנת אבר אף בלא שינוי במלאכה דרבנן. וכתב בהליכות עולם (עמ' קנה) שבזמננו משום חשש הרופאים עושים אף מלאכות דאורייתא ביש בו סכנת אבר.
האם מה שכתב בהליכות עולם מדבר גם באופן שיש בו סכנת אבר שאין הסברא נותנת שיבא לידי פיקוח נפש (כגון סכנת אצבע וכדו'), או שהוא כלל כל מקרה שיש בו סכנת אבר מחללים באיסור דאורייתא ודינו כחולה שיש בו סכנה ממש?
תשובה:
הטעם שבזמן הזה נהגו להקל לעשות מלאכה אף על ידי ישראל [בדברים הנצרכים בלבד] משום סכנת אבר, הכוונה דווקא אם על ידי אי עשיית הדבר עלול הדבר להגיע למצב של "נמק" ח"ו, או איבוד דם מרובה, וכיון שדעת הרופאים בזמן הזה שברוב רובם של המקרים אין זה רק סכנת אבר אלא סכנת כל הגוף משום כך מקילים בעשיית מלאכה ואף על ידי ישראל, אולם כאשר הדבר ברור שאין בזה רק משום סכנת אבר, אסור לעשות מלאכה על ידי ישראל.
במקרה של ספק אם זה רק סכנת אבר או סכנת כל הגוף, ודהיינו במקרה שיש פציעה וודאית, יש בזה משום חשש פיקוח נפש, ומותר אף על ידי ישראל, אולם אם אין פציעה וודאית אין בזה משום פיקוח נפש.
משום כך, כאשר מדובר על נותני שירותי עזרה ראשונה [מתנדבי מד"א, הצלה וכד'], ואין להם אינדיקציה רפואית ברורה שהדבר יש בו רק סכנת אבר, הרי שמותר לעשות הנצרך לעצם ההעברה וטיפול בחולה כיון שיש בזה חשש פיקוח נפש, אולם אם ברור להם שאין בזה רק סכנת אבר, אין להם היתר אלא עשיית שבותים בלבד.
למותר לציין שמילוי טפסים וכד' יש בזה איסור תורה שאין להתיר ואין בזה רק לצורך קבלת תשלום של מד"א וכד' איסור גמור הוא לעשותו בשבת]
