שיעור כתובה בזמנינו בארצות הברית

מהו השיעור כתובה בזמנינו באמעריקא? ומהו החשבון?

תשובה:

שלום רב.

כדי לדעת את שיער הכתובה המדוייק באמריקה, אני צריך לדעת כמה עולה גרם כסף לא מעובד באמריקה, לקבל ביד.

את החישובים תוכל לעשות לבד, את דרך החישובים – אני שולח לך במצורף. (הרחבה יותר גדולה תוכל למצוא בספרנו משפט הכתובה, חלק ג' פרק כ אות יד).  כמובן שיש הבדל בין כתובה בתולה, לבין כתובת בעולה, ובין הספרדים ובין האשכנזים. עיין שם.

נא לשים לב כי באמריקה יש מע"מ (טקס) בגובה שונה מאר"י, וכן היטל יבוא בגובה שנה. ולפי זה צריך לחשב את הסכום.

"בערך", שיעור עיקר הכתובה לבני אשכנז עומד כעת בין 800 ל-1000 דולר.

שיעור מאתיים זקוקים (בכתובת בתולה) שנוי במחלוקת ענק, אני שולח לך את המחלוקת. הרחבה יותר תוכל למצוא במשפט הכתובה שם, פרק כד אות יד.

יד. "כדי לחשב את שווי עיקר הכתובה (200 זוז) בימינו, צריך לידע את ערך הכסף שיש במאתים זוז (שהוא להשו"ע 120 גרם כסף טהור ולהרמ"א 960 גרם כסף טהור), ועוד צריך לידע איך מתרגמים את מחיר מתכת הכסף לשקלים של ימינו, לפי שיש הפרש ניכר בין המחיר התיאורתי בבורסות העולם לבין המחיר של השגת המתכת ביד. ולמעשה נראה שיש לחשב רק מע"מ ודמי יבוא, ולהפוך את מחיר הכסף בדולרים לשקלים ע"י שער המחאות גבוה, וכמבואר בפנים. (ולפ"ז שיעור הכתובה באדר תשס"ח, להשו"ע הוא כ-360 ש"ח, ולהרמ"א הוא כ-2900 ש"ח)."

יד. שווי מאתים זוז בימינו

"כאמור לעיל אות ד, דעת הגאונים ורוב הראשונים שיש לשער את הכתובה בכסף דרבנן, היינו מאתים זוז (דרבנן) שהם "עשרים וחמשה זוזים של תורה". וכן פסק השו"ע. מאידך לר"ת משערים ב"מאתים זוז של תורה", כלומר פי שמונה. וכן פסק הרמ"א. והנה, להרמ"א קל לדעת בכל דור את החשבון: שכיון שאמרה תורה בפדיון הבן "חמישה שקלים", ובמוהר הבתולות "חמישים כסף" והיינו חמישים שקל כסף של התורה (דסתם 'כסף' שבתורה הוא 'שקל', כאמור), א"כ ידיעת ערך הכתובה הוא דבר פשוט ומצוי: פי עשר מפדיון הבן הנהוג באותו זמן ובאותה מדינה. אבל לרוב הראשונים ולהשו"ע שהם כסף מדינה, שמינית מחמישים שקל כסף של תורה, יש לנו ללמוד איך לערוך את החישוב.

ומעתה הננו לבאר ביסודיות איך מחשבים 'מאתים זוז' של כתובה: הנה, חמישים שקל שאמרה תורה במוהר הבתולות, הינם מאתים זוז. (כי כל שקל הוא 4 זוז, כמ"ש רש"י שמות ל יג). ה"זוז" ו"דינר" הן אותה מטבע עצמה (וכמ"ש באות ד הנז'), וערך הדינר מבואר בגמרא (קידושין יב ע"א) מה הוא: הדינר 6 מעה, והמעה 2 פונדיונים, והפונדיון 2 איסרים, והאיסר 8 פרוטות. ע"כ מבואר בגמרא. ועוד הוסיפו הגאונים (כמו שהובא ברי"ף שם, וברשב"א שבועות לח ע"ב, וכ"פ השו"ע חו"מ סי' פח ס"א ואבה"ע סי' כז ס"י) שהפרוטה היא חצי שעורה. ונמצא לפי זה שדינר הוא 192 פרוטות, שהם 96 שעורות. וכן גם הזוז – שכאמור הדינר והזוז הם אותו הדבר. חשבון זה מבואר ברמב"ם להדיא, וז"ל (בפ"י מאישות ה"ח): "ומשקל כל דינר שש ותשעים שעורות,, והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום". ולפי זה, שיעור מאתים זוז של כתובה, אם הוא 25 דינרי כסף של תורה (כהשו"ע) הוא כדלהלן: 25 דינרי כסף של תורה הם 150 מעין, שהם 300 פונדיונים, שהם 600 איסרים, שהם 4800 פרוטות, שהם 2400 שעורות של כסף טהור. ושיעור כתובה אם הוא 200 דינרים של תורה (כהרמ"א), הוא פי שמונה, היינו 38,400 פרוטות, שהם 19,200 שעורות של כסף טהור."

כעת עלינו לידע כמה משקל השעורה, במשקל של ימינו. כי הגאונים לא מסרו לנו את משקל הפרוטה לפי משקל כלשהו שהיה בזמנם, אלא אמרו שהפרוטה היא "משקל חצי שעורה". וביאר החזון איש (חו"מ סי' טז סקי"ח) שהטעם שמסרו לנו את השיעורים במשקל הצומח ולא במשקל הגר"ם הוא "בהיות שהמשקל אינו תולדת טבעי, אלא מוסכמי בכל דור, אין לו סגולת הנצחי למסור בו שיעורי התורה. ולכן שיערו הגאונים את שקל הקודש במשקל השעורה שמשקלו טבעי ומתקיים בכל דור". כלומר ש'גרם' (או כיוצ"ב שאר מידות שבני אדם קבעו, כגון 'מטר' או 'קוב' או 'דקה'), יכול גם להשתנות לפי החלטת בנ"א, ואז ה'גרם' יהיה משקל אחר, ונמצאו כל שיעורי התורה משתנים; משא"כ טבע הבריאה לא ישתנה לעולם, ולכן הגאונים מסרו את המשקל בצמוד לעולם הצומח. ואכן כך היא המציאות שמשקל השעורה לא נשתנה כלל, ולדבר זה מסכימים כל בעלי הפלוגתא בשאר שיעורים של תורה (כמה הוא אמה או אגודל וכיוצ"ב), וגם החזו"א והגר"ח נאה מסקנתם שוה בזה, שהשעורה היא אחד חלקי עשרים מגרם, וממילא הפרוטה היא אחד חלקי ארבעים של גרם אחד. כ"כ החזו"א (שם באות ל): "ושמעתי מפי נאמן ששקל את הגרא"ם ((והבט לשונו הזהב של החזו"א: שקל את הגרא"ם ומצא בו עשרים שעורות.. כלומר המשקל הוא השעורה, והגרם הוא נמשל אליו. כי באמת אין הגרם מידה מוחלטת, אלא קביעה שרירותית של הבריות, ומפני שבזמן שהחליטו על משקל "גרם" היתה זו המידה הקטנה ביותר שיכולים לשקול, לכן קבעו אותה כיחידת המשקל. וכהיום אפשר לשקול גם אלפיות הגרם, אבל כיון שבזמנם לא יכלו זאת לכן קבעו את הגרם. מ"מ הגר"ם הוא אינו מידה שיש לה איזה סיבה מוחלטת, ויכולה להשתנות ע"י הבריות. ואילו השעורה היא דבר קבוע, ולכן חז"ל העבירו את השיעורים במונחים כמו "שעורה" "כזית" "כביצה". וכיוצ"ב.)) ומשקלו כ' שעורות,, שהם 40 פרוטות". וכ"כ גם הגר"ח נאה (בשיעורי תורה מהדו"ק אות ז) דבגרם אחד יש 40 פרוטות. ולפי זה, אם שיעור כתובה הוא 4800 פרוטות (כהשו"ע) פירוש הדבר בגרמים הוא 120 גרם כסף טהור. ואם שיעור הכתובה הוא 38,400 פרוטות (כהרמ"א), פירוש הדבר משקל 960 גרם כסף טהור.

כאמור הגאונים לא העבירו לדורות את שיעורי המצוות ב"משקל" (גרם וכיוצ"ב), אלא במטבעות שהיו מצויות בזמנם, והטעם – כי בכך היה הדבר מובן לכל הבריות יותר. אך בדורות המאוחרים יותר שנכנס ענין המשקל יותר לתודעת הצבור, הפכו חכמי הדורות גם את שיעורי המצוות ל"משקל", שהוא דבר יותר מדוייק אצל הצבור, וכך גם יהיה השיעור ברור ואחיד אצל כולם. [ומטעם זה העבירו גם מידות ה'נפח' למידות 'משקל', וכמ"ש הכף החיים סי' קסח ס"ק מו, שמטעם זה הורגלו להודיע שהכזית היא 27 גרם, אע"פ שהיא 27 סמ"ק, כיון שבכך כולם מבינים את אותו שיעור]. אך עדיין כיון שלא היו בדורות ההם לכל העם כלים לשקול בהם מידות קטנות, העבירו את חישובי המשקל בהקבלה אל המטבעות שהיו בדורות ההם, שהרי כל המטבעות עשויות במשקל זהה, ועל ידי המטבע יוכלו הכל להבין בדיוק אל איזה משקל המכוון. חכמי הספרדים השתמשו במטבע ה"דִרְהֵם", מפני שהיא מטבע נפוצה במדינות אלו ונהגה ברציפות ובלי שינוי במשקלה מלפני כמעט אלף שנים, עד כמעט ימינו. מרן השו"ע כתב (בכסף משנה פ"ו מהל' ביכורים הט"ו) שמשקל כל דינר של חז"ל הוא "דרהם וחצי", ולפי זה ערוכים גם כל השיעורים שכתב. כגון מ"ש (בב"י יור"ד סי' שה) ששיעור פדיון הבן הוא 30 דרהם, וזה לפי החשבון הנ"ל: פדיון הבן הוא חמישה סלעים, והסלע 4 דינר, יחד 20 דינרים, וכל דינר הוא דרהם וחצי נמצא ששיעור פדיון הבן הוא כסף במשקל 30 מטבעות דרהם. גם שיעור כתובה שכתב השו"ע (באבה"ע סימן סו ס"ו) שהוא 37.5 דרהם, עולה מהחשבון הנז': מאתים זוז הם מאתים דינר כאמור, ובכל דינר יש ארבעה זוזים א"כ יחד הם 25 דינרי כסף, וכיון שכל דינר הוא דרהם וחצי, א"כ שיעור כתובה הוא משקל 37.5 מטבעות של דרהם. וכן הפרשת חלה שכתב השו"ע (ביור"ד סי' שכב ס"א) שהוא 520 דרהם, עולה מהחשבון הנ"ל: שיעור חלה הוא שמונים ושש ושני שליש סלעים (והסלע 4 דינר והדינר דרהם וחצי), יחד תק"כ דרהם. וכמו שעשה הב"י עצמו חשבון זה שם. וכעזה"ד.

לפי השיעור הנז' מהחזו"א והגר"ח נאה ששקלו ונמצא בגרם 20 שעורות, ו-40 פרוטות, יוצא שכל דרהם משקלו 3.2 גרם. מציאות זו מתאשרת גם במה שכתב רבי דוד בהר"ן (הוא הראשון שעסק בזה בירושלים, והובא בהליכות שלמה להגרשז"א, פסח, פ"ט הערה 53) שכיון שמשקל הדרהם הוא 60 גרעיני חיטה, א"כ הוא 64 גרעיני שעורה, וכל שעורה היא חצי גרם, והדרה"ם 3.2 גרם, עיי"ש דיוק החשבון הפלא ופלא. וכ"כ אחריו הגר"ח נאה (בשעורי תורה מהדו"ק עמוד ז) ששקל בפועל הרבה מטבעות של דרהם, וכולם נמצאו במשקל 3.2 גרם. וא"כ, שיעור כתובה שכתב מרן בשו"ע שהוא 37.5 דרהם (לפי מאתים זוז של רבנן), הוא במשקל של זמנינו 120 גרם כסף טהור (37.5 כפול 3.2). וזה מתאים עם מ"ש לעיל שהכתובה היא 25 דינר שכל אחד תשעים ושש שעורות (ונמצא יחד 2400 שעורות), וכיון שבגרם יש 20 שעורות, נמצא שיעור כתובה 120 גרם (2400 לחלק ל-20). ולהסוברים שמאתים זוז הם של תורה, דהיינו במשקל פי שמונה, השיעור הוא משקל 960 גרם כסף טהור. ((אמנם, בעת האחרונה פורסם כי מומחי המטבעות עברו על כל המטבעות של הדרהם במוזיאונים, ובפרט המטבעות שמזמן הרמב"ם, וגילו כי משקל הדרה"ם אינו עולה על 3 גרם. וכן הביאו הגרש"ז אויערבאך בהליכות שלמה (פסח, פ"ט הערה 53), והגר"ע יוסף בהליכות עולם (ש"א פרשת צו אות יא). ובאמת הערה זו כבר עוררוה חכמים בדורות הקודמים כמ"ש בספר מידות ושיעורי תורה (להר"ח בניש, פרק ל אות ד-ה, ופרק ד אות ט). ושם הסביר שהגר"ח נאה ראה את הדרהמים הטורקיים שבזמנו שהם שוקלים אכן 3.2 גרם, ולא ראה את הדרהמים המצריים שכתבו הגאונים והראשונים, ומשקל הדרהמים ההם משתנה בין 2.83 גרם ל-3.05 גרם, עיי"ש. אמנם כל זה נפ"מ לחומרא, כלומר להתחייב להפריש חלה אפילו בשיעור קטן יותר, וכיוצ"ב. אבל לענין שיעור כתובה שנמסר לנו בשעורות, ומשקל השעורה ביחס אל הגרם ידוע גם כהיום שהוא 20 שעורות בגרם, ישאר שיעור כתובה 120 גרם כסף, והחשבון מכוון לפי דרהם של 3.2 גרם. (א"ה, ואולי גם מרן השו"ע דיבר בדרהמים טורקיים, שהרי הוא היה שם כנודע. או אולי צ"ל שיעור 20 שעורות בגרם אינו נכון. ועיין במידות ושעורי תורה הנז' פכ"ב אותיות ט-יב).))

"ועתה עלינו לבאר איך מחשבים כמה עולים באר"י 120 גרם (או 960 גרם) כסף טהור, במטבעות של ימינו, שקלים ישראליים. ויש להקדים לדעת ב' דברים: הא' – איך צריך לחשב עפ"י ההלכה, והב' – מה הם הנתונים במציאות. ונתחיל בבירור דבר הא', לידע איך מחשבים להלכה מחיר גרם כסף. כי יש שתי צורות לחשב מחיר זה: המחיר התיאורתי, והמחיר המעשי לקנות. ובין שתי צורות אלו יש הבדל ניכר מפני כמה סיבות: הראשונה, שהכסף הנמצא בשימוש אינו טהור לחלוטין, אלא הוא רק 925 חלקים מתוך 1000, ושאר החלקים הם תוספת של מתכות אחרות שנועדו לתת לכסף חוזק או גוונים מסויימים, ומחירם זול משל הכסף, כך שא"א לנו לשאול בחנות כלי כסף כמה עולה "גרם", ששם המכוונן הוא לגרם שרק 925 חלקי 1000 שלו הם כסף. סיבה שניה היא שבמציאות מחיר קצת כסף עולה יחסית יותר ממחיר הרבה כסף, והמחירים העולמיים נקבעים לפי כמויות גדולות של כסף, אבל 120 גרם שהם 'קצת', יעלו יותר יקר ממחירם היחסי. וסיבה שלישית, שכיון שמתכת הכסף מיובאת מחו"ל, יש הכרח לשלם עליה היטל יבוא, ואי אפשר לקבל כסף באר"י בלי לשלם מחיר זה, [ולמעשה צריכים לשלם גם דמי הובלה וביטוח]. וסיבה רביעית כעין הנ"ל, שע"פ החוק באר"י חייבים לשלם על כל קניה מס ערך מוסף, כל תקופה כפי שיעור המע"מ הנהוג, וכיון שמתכת הכסף הינה רק יבוא ונרשמת בהיכנסה לשערי המדינה, יש לשלטון מעקב ורישומים לאן נמכרה, ולא מצוי למכור בהָעלמה ובלי מע"מ. והנושא בכל השאלות הנ"ל הוא האם החישוב הוא המחיר התיאורתי, או המחיר המעשי שיש לשלם כדי לקבל במציאות 120 גרם כסף ביד. (ובמקו"א כתבנו בזה גבי חישוב "מחצית השקל" בחודש אדר. וגבי מחצית השקל כיון שאמרה תורה לתת "מטבע" של כסף יש עוד סיבה להבדל בין המחירים, והיא, שמטבע טבועה ע"י השלטון שווה יותר מסתם חתיכת כסף באותו משקל, ולכן מחירה יקר יותר. ומ"מ בנידוננו אין נפ"מ זו, כי לא אמרה התורה לתת "מטבעות" לתשלום הכתובה, אלא סך ערך של כסף).

אחר הבירור ההלכתית בעניינים הנ"ל, יש לידע גם את הפרטים המעשיים דלהלן: מחיר הכסף נקבע בבורסות העולם (לונדון, טוקיו, וניו יורק) לפי כמה פרטים, היינו היצע וביקוש ומצב שלום או מלחמה, וחוזק המדינות הסוחרות בכסף, ועוד. המחיר נקבע בדולרים של ארה"ב לכל יחידת משקל של "אונקיה". (אונקיה טרואית, שהיא היתה נהוגה בעבר בלונדון, שם התחיל המסחר בבורסת הכסף. אונקיה זו שוה ל‑31.1035 גרם, כך שבקילוגרם אחד יש 32.15 אונקיות. נמצא שכדי לדעת כמה עולה קילו כסף עלינו להכפיל את מחיר האונקיה ב‑32.15). אפשר להתעדכן במחיר זה כל יום ע"י החברות המייבאות כסף לארץ (כמו 'רשבל' או 'הולנד ישראל'. וניתן לקבלו במענה מוקלט בטלפונים שהם מפרסמים). אמנם המחיר הזה הוא רק "שער יציג" של הכסף בבורסות העולם, ולמעשה אף אחד אינו קונה ומוכר כסף בשער הזה ממש, (מלבד אולי חברות ענק בעולם, אבל גם הם משלמים בכל קניה עוד סכום נוסף של היטלים שונים או הוצאות הובלה וביטוח). וכאמור, היות והכסף אינו מתכת שחוצבים או כורים בארץ ישראל, והוא מיובא לאר"י מחוץ לארץ בלבד, לכן למחיר כסף בארץ ישראל נוסף גם היטלי יבוא וכן מע"מ וכן המרת הדולר לשקל (כי המחירים נקבעים בבורסות העולם בדולרים), עד שנמצא כדלהלן: כדי לקנות למעשה קילו כסף יש לידע את מחיר הבורסה לאונקיה בדולרים, ולהכפילו ב‑32.15. את סכום הדולרים יש להמיר לשקלים לפי השער הגבוה של ההמחאות בבנק (ולא לפי שערים זולים יותר!). על זה יש להוסיף עוד דמי יבוא ותווך שהחברות המייבאות כסף לארץ גובות מהקונה, וזה בסך 8 עד 12 אחוז (תלוי בגודל הקניה). נוסף על זה מחייב החוק באר"י לשלם מס ערך מוסף (בזמנינו: 15.5%) כדי לקבל את הקניה ביד, באופן שעד שהכסף מגיע אל הקונה – כבר נוסף על הסכום גם מע"מ. (יש להבהיר, שאפילו כשיש מוכרים שיגידו לקונים שהם מוכרים כסף "בלי מע"מ", אין זו אלא אחיזת עינים, של עצמם ושל הקונים, כי המחיר שהקונה משלם כולל בעצם את המע"מ שהמתווכים בדרך – וגם המוכר – כבר שילמו. שכיון שהכסף הוא יבוא ונרשם בהגיעו לשערי המדינה, יש עליו מעקב להיכן נמכר, ונדיר שהוא יצליח להמכר בערוץ שחור בלי שמישהו בדרך ישלם עליו את המע"מ, כך שהמחיר למעשה תמיד כולל מע"מ, ואין אפשרות לחשב מחיר כסף "בלי מע"מ"). מלבד זה יש לידע שהחברות המייבאות כסף אינן מוכרות כי אם כמות גדולה של כסף, מאה קילו ויותר, וכמות קטנה יותר ניתן להשיג רק בחנויות הפרטיות; חנויות אלו עובדות גם הן כמובן תמורת רווח, באופן שהקונה כמות קטנה יכול להשיג את רצונו רק בתוספת המחיר הזה. תוספת זו היא בין 10% לכמות גדולה יחסית, לבין 20% לכמות קטנה יחסית. [עוד יש להעיר, שיש הרוצים לדעת את מחיר הכסף ומתעניינים בחנות "כמה עולה גרם כסף", וזו טעות, כי כסף למטבע או לתכשיט הוא כסף שעבר עיבוד, ואז מחירו עולה בעוד כ‑8 אחוז בגלל העיבוד הנ"ל. ואילו לכתובה (או פדיון הבן או מחצית השקל) איננו צריכים להוסיף שיעור זה. מאידך גם כלי הכסף הינם 925 חלקים מתוך 100, ומחיר גרם שהננו זקוקים לו הוא של כסף טהור לגמרי. כך שמחיר גרם בחנות כלי כסף אינו מבחן נכון כלל, אלא רק חישובים לפי הנתונים הנ"ל].

במאמר הנז' (כיצד מחשבים את מחצית השקל) הבאנו מחלוקת האחרונים, אם שיעור תשלום כסף כולל את ההוספות הללו, או לא; דהיינו אם הוא מחיר גרם כסף "ביד", או מחיר גרם כסף "תיאורתי". שלדעת הנחלת שבעה והגר"א ולחם הבכורים והחזו"א יש לשלם את המחיר נטו (מחיר תיאורתי), אבל לדעת התומים והסמ"ע והחת"ס והחידושי הרי"ם והאגרות משה יש לשלם את מלוא המחיר עד שיוכל לקבל את שיעור הכסף הזה בידו. ולמעשה כן נוקטים בדר"כ הפוסקים בזמנינו (לפחות לגבי פדיון הבן, ומעשרות), ובפרט שהמדובר הוא על סכומים קטנים וההפרש לא גדול. יעויין קהילות יעקב להגרי"י קנייבסקי זלה"ה (זרעים סימן כא), ובספר בירורי הלכה (להרה"ג י"ז זילבר שליט"א אור"ח קמא סי' תרצד, ובחוברת הליכות שדה מס' 60 עמוד 20) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, ובספר קובץ תורת המועדים (מהר"ד יוסף, פורים, הל' מחצית השקל) בשם אביו הגר"ע יוסף שליט"א. (וכן מטו בה משמיה דהגאון חב"צ אבא שאול זלה"ה)."

יד. כהיום שאין לנו מטבע של "זקוק", נחלקו הדעות איך משערים את הזקוקים בכתובה: יש סוברים שערך הזקוקים הוא שווים האחרון בשעה שהשתמשו בהם (היינו כל זקוק מאתים ארבעים פשוטים האחרונים שהיו באירופה); וי"א שערכן הוא שיעור כסף טהור שהיה בהם (י"א 42, וי"א 46, וי"א 57.6 ק"ג כסף), וי"א שערכם הוא היחס שהיה בינם לבין שיעור עיקר הכתובה (י"א פי ארבע – וא"כ היינו 3.8 ק"ג כסף, וי"א פי שנים וחצי – וא"כ היינו 2.4 ק"ג כסף). ויש עוד דעות. ולמעשה נחלקו הפוסקים כיצד להגבות; ונראה דיש לומר בזה המוציא מחבירו עליו הראיה, ומשלם כסכום הפחות שביניהם. וכיון שנפלו כו"כ מחלוקות במחיר הזקוקים, יש סוברים שבזמנינו גם בני אשכנז צריכים להוסיף סכום במטבע של היום, כדי שיהיה הסכום ברור לאשה ותהא סמכה דעתה.

יד. כמה הם מאתים זקוקים—–מעודכן לתחילת תשע"א, בשקלים ישראליים, ובמע"מ והיטל יבוא לפי הנהוג בארץ ישראל.

"לאור האמור לעיל, מובן שאין כהיום מטבע "זקוק" שנוכל לחשב אליו את ערך התחייבות הבעל בכתובה, בתרגום אל מטבעות ימינו. ובני אשכנז אינם משנים ממנהגם הקדמון לכתוב בכתובה שמתחייב מאתים זקוקים, אע"פ שכיון ששיעור זה אינו קיים היום כלל, וגם מזמן שהוחל שיעור זה עד שפסק נעשו שינויים גדולים בערכו, עומד הדבר במחלוקת האחרונים אל כמה המכוון של כל זקוק בכתובה.

הנחלת שבעה (סי' יב תחילת אות מט, והיה לפני כ-350 שנה) כתב שברייניש נהגו לחשב כנגד כל זקוק זהוב אחד, ובפולין נהגו לחשב כנגד כל זקוק שני זהובים, ובליטא נהגו להחשיב כל זקוק לשאק אחד שהוא זהוב פרנקיש אחד שהוא שנים וחצי זהובים פולניש, ובפוזנא נהגו להחשיב כל זקוק ל-0.48 זהוב פולניש. ע"כ. ונסביר חילוק המנהגים הללו, כי כאמור באות הקודמת המאתים זקוקים נקבעו לכתחילה כדי להעלות את סכום הכתובה לארבע מאות זוז, ובראשיתם היו המאתים זקוקים ערך ארבע מאות זהובים; אבל הזהוב הוא מטבע זהב, והזקוק הוא מטבע כסף, וערך הכסף לא נשאר באותו יחס למול הזהב אלא פעמים שהכסף נתייקר יותר ופעמים שהזהב נתייקר יותר, גם פעמים שחישבו את המטבעות אל מול ערכן בברזל ושאר פירי דעלמא (כמבואר בתוס' בכורות מט: ד"ה אמר) וממילא שוב נשתנה היחס שביניהם, ולכן נוצרו הרבה שינויי ערך ממקום למקום ומתקופה לתקופה בהערכת השווי של המאתים זקוקים. ומעתה נחלקו הדעות: שיטה א' היא להעריך את המאתים זקוקים בכספים של כל מקום וזמן במדינות הנ"ל כפי שהם, מאתים ארבעים פשוטים, עד שישובו להיות ערך ארבע מאות זהובים שנתכוונו אליהם בתחילה (ואז יעמדו ולא ישנו יותר). ושיטה הב' היא להתייחס אל הזקוקים כמטבע גמורה של כסף שהיתה בזמן הראשון, ומעתה בכל דור ודור לשער את אותו משקל הכסף במחיר הקיים באותו הזמן. ושיטה הג' היא שלזקוקים אין כלל ערך מצד עצמן, והערך הוא רק החישוב של היחס שהיה בתחילה בין המאתים זקוקים לבין עיקר הכתובה, שלזה מתכוונים – להוספת האחוזים הללו, ולכן כך יש לחשב בכל דור עד היום, ולהוסיף את הפרש האחוזים הללו על שווי עיקר הכתובה בכל דור. ע"כ. מג' שיטות אלו, נוצרות עוד כמה דעות, וכפי שיבואר עתה.

הנה האחרונים תמהו, דלשיטות שאין מחשבים היום את שווי משקל הכסף של המטבעות שנקראו אז מאתים זקוקים, איך יתכן שכותבין בכתובה שהחתן מתחייב "מאתים זקוקים מכסף צרוף", ובאמת לא גובים כך, ונמצא שכותבין שקר. וכבר העיר כן המהר"ם מינץ (סי' קט, בדפוס למברג דף קא עמודה ב): "ותמיהני א"כ למה כותבין כסף צרוף, כיון דזקוק פירושו מנין מעות. ולא שמעתי טעם מספיק לזה". אבל הנחלת שבעה הנז' כתב להמליץ שנוהגים כך כדי "להגדיל את תפארת החתן" ולהראות את הסך הגדול שהחתן נותן בכתובה. ובשיטה זו עומד גם הגר"א, שפירט בהגהות לשו"ע (יור"ד סימן שה סק"ד) את שינויי הזקוק בערך לזהובים, וסיים "ומכל מקום הכתובה [כוונתו נוסח הכתובה] לא נשתנה, אע"פ שכותבים זקוקים, גובים זהובים". היינו שלדעתו המאתים זקוקים נתקנו למול ארבע מאות זהוב, ואע"פ שעכשיו נעשה כל זקוק ששה זהובים, ונעשו מאתים זקוקים שווי של אלף ומאתים זהובים, מ"מ גובה רק ארבע מאות זהובים, כי כן היה המכוון לתת, זקוק למול זהוב אחד. ואע"פ שכהיום נשתנו השיעורים, לא שינו מלכתוב בכתובה בכל הדורות שמתחייב "מאתים זקוקים", אע"פ שאינו משלם זאת. (א"ה: וראה כוחו הנורא של מנהג: שהחתן "מתחייב" וחותם על ערך של אלף ומאתים זהוב היום; אבל כיון שאינו מתכוין לזה, אלא לארבע מאות כמנהג, משלם רק ארבע מאות, ואין זה שקר בשטר!).

גם השיטות הסוברות שגובים דווקא "מאתים זקוקים" כמו שכתוב בכתובה (ולא מאתים זהוב), נחלקו אם המכוון ל'זקוק' בתור מטבע בעל ערך קבוע, כלומר שווי הכסף שבו, וכך יש לחשב בכל דור, או שלא היה למייסדי הזקוקים ענין לקבוע שיעור זה לדורות, אלא כוונתם היתה ליחס שהיה אז בין שווי מאתים זקוקים לשווי מאתים זוז של עיקר הכתובה, שאת היחס הזה יש לשמור בכל דור בתור התוספת הקבועה של כל חתן לכלתו. וכן דעת הגר"ח נאה (בשיעורי תורה סימן ג אות מד), שכיון שחשבון המאתים זקוקים בזמנם היה להיות פי ארבע מהעיקר, ולמדו כן ממה שבי"ד של כהנים היו כותבין ד' מאות זוז – פי ארבע ממאה זוז (שהוא המינימום של העיקר), לכן קבעו שהתוספת הקבועה לכל ישראל תהיה ג"כ פי ארבע מכתובת בתולה, ובזמנם זה היה מאתים זקוקים, ולפ"ז יש להעריך גם בכל דור ודור את התשלום הזה, פי ארבע ממאתים זוז. וכיון שכתובת בתולה דאורייתא לשיטתו היא 961.5 גרם כסף צרוף (כמו שנתבאר בפרק כ אות יד) א"כ התוספת שהיא פי ארבע, היא 3,846 ק"ג כסף טהור. (דהיינו כהיום אדר תש"ע 9,200 ש"ח בקירוב)."

אבל דעת החזון איש (אבה"ע סי' סו ס"ק כב) שיש לחשב בזמנינו את ערך הזקוק – כפי ערך הכסף הנקי שבו. כי אמנם בדור שהיה בו זהוב התכוונו לזהוב – שהיה מקביל לזקוק, וגם בדורות שאח"כ שעדיין היו זהובים המשיכו לגבות ערך ארבע מאות זהובים בכתובה אע"פ שהשתנה היחס שבין הזקוק לזהוב שבאותו מקום; "ומיהו במקום ובזמן שאין זהוב הנמשך מהשתלשלות זהוב הקדום, וכתבו זקוק, הכוונה זקוק של ט"ז לוט כסף צרוף". היינו שכאשר נתבטל מטבע הזהוב, על כרחנו עתה לחשב כמה היה בתחילה משקל כסף במה שקראו זקוק. [א"ה: יש להביא ראיה לסברא זו ממה שנוהגים בצרפת להוסיף עד "מאה ליטרין", והוספה זו אינה תואמת את היחס הנ"ל שבין עיקר הכתובה והתוספת]. ומעתה עשה החזו"א חשבון (ביור"ד סי' קפב אות יט ובחו"מ סי' טז אות ל) מהו המשקל בכסף טהור של מאתים זקוקים, ועלה לו שהם 57.6 ק"ג כסף טהור. כי לוט שוקל 360 שעורות (כמ"ש הגר"א ביור"ד שה סק"ד), ולפי מה שביארנו בפרק כ אות יד ש-20 שעורות הם גרם אחד, יצא כי הלוט שוקל 18 גרם, וזקוק שהוא 16 לוט, שוקל 288 גרם, וא"כ מאתים זקוק עולים ל-57.6 ק"ג כסף טהור. ע"כ ביאור החשבון של החזו"א, וחשבון זה בכסף של היום (אדר תש"ע) יוצא בקירוב 138,000 שקלים ישראליים. [ומחיר מאה ליטרין, לאותם שעדיין כותבין כן, עיין בס' מידות ושיעורי תורה הנ"ל (פרק לא אות טו) שהיו שלש תקופות שבכל אחד היה באשכנז ערך אחר לליטרא, ומה שמסיק שם שלהחזו"א הנ"ל היינו כנראה הליטרא הראשונה, ערך פי 48 משיעור עיקר הכתובה. כלומר 46 ק"ג כסף, ולפ"ז יצא המחיר בכסף של היום, כ-110,000 שקלים ישראליים].

גם בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"ד סימנים צא צב) משמע שיש לשלם את שיעור ה'כסף' שהיה במה שקראו "זקוק". אבל לפי השיעור שחישב שם האגרו"מ, 200 זקוקים עולים 100 פונט, וזה 42 קילוגרם כסף טהור, ומחירו בכסף של ימינו כ-100,500 שקלים ישראליים.

וע"ע בספר תוספת כתובה (להר"י קלמר, עמוד טז), ובספר הנישואין כהלכתן (פרק יא עמוד צז), ובספר מידות ושעורי תורה הנ"ל (פרק לח סעיף ח והלאה), ובספר ביכורי גושן (להר"נ גורטלר, עמוד שלו), שאספו כל אחד את שיטות משקל הזקוקים בדרכו שלו, והגיעו לשיטות רבות, כולן – לפי הסברא שהזקוק הוא משקל כסף שאותו החתן הוסיף, ודנו מה היה משקל הכסף של אותו זקוק. ועיין בפס"ד של ביה"ד חיפה (תיק מ"ד 2182) שעמדו על המחקר בזה וקבעו שערך המאתים זקוקים הוא תשלום פי עשרים מכתובה דאורייתא; מאידך עיין בס' פסקי הדין הרבניים (כרך יא עמוד 383) פְּסק הגר"ע יוסף שליט"א בזה, דכיון שמכל החשבונות עולה שהשיטה הכי מקילה היא שערך מאתים זקוקים היו רק פי 2.5 מערך מאתים זוז, המוציא מחבירו עליו הראיה, וכן יש לפסוק שאין לחייב את הבעל לשלם את המאתים זוז אלא רק פי 2.5 ממה שיקבעו באותו תשלום את עיקר כתובה. (דהיינו כהיום אדר תש"ע, שבכתובת בתולה למנהג שהיא של תורה, עיקר הכתובה הוא 2295 שקל, והזקוקים תוספת של עוד 5,738 שקל; ובכתובת אינה בתולה אם מחשבים את המאה מדאורייתא הוא חצי מסכומים הנ"ל, ואם מחשבים אותם מאה זוז דרבנן אזי עיקר הכתובה 143 שקל והזקוקים עוד כ-360 שקל). וע"ע להלן פרק עה אות י מ"ש בענין האינפלציה שבזמנינו, אם גובה כשווי של היום או של שעת הנישואין.

ובאמת אחר כל הדברים האלה יש להפלא על שכותבים היום "זקוקים" בכתובות בני אשכנז, דהא זהו שיעור כסף או מטבע שאין היום חתן היודע מהו, וגם אצל בעלי ההלכה רבו המחלוקות איך לשער את הזקוק, ובספרים הנ"ל נמצאים שבע(!) שיטות לכך. ובפרט לדעת כמה מהאחרונים (הנחלת שבעה והגר"א וכן החזו"א גבי התקופות הראשונות) שכתבו זקוקים אע"פ שלמעשה אין מתכוונים לחשב זקוקים אלא ערך של מטבעות אחרות, יש להשתומם למה לן למשכן נפשנו כולי האי, לכתוב שטר כתוב וחתום בקנין ובחתימת עדים והחתן שהוא "מתחייב מאתים זקוקים כסף צרוף", ואין מתכוונים לזה כלל, וכמעט כל החתנים ממש אין להם מושג כמה הם מתחייבים במילים אלו, וגם למעשה אם יבוא השטר לידי גביה כיון שרבו השיטות יוכל לומר המוציא מחבירו עליו הראיה ובעצם ישלם לה רק סכום קטן. (ויתירה מכך: יש מי שסבר שבזמנינו פטור לגמרי מתשלום עבור הזקוקים כיון שמילים אלו אינם מובנות לרוב העולם ויוכל לומר שלא הבין שמתחייב משהו ((כ"כ הגר"ש דיכובסקי בספר פסקי דין הרבנים (כרך יג עמוד 308), שיותר טוב לכתוב הסכום במטבע המובנת ולא במטבע הזקוקים, כי על זקוקים אי אפשר לומר את דין הרמ"א שהחתן מתחייב אף במה שלא ידע, שהרי באמת אף אחד אינו יודע מה הם זקוקים. ומ"מ תשובה מוצאת לדבריו מדברי האגרו"מ דלהלן שכותבים זקוקים כדי שידעו שלכה"פ הוא משלם מחיה של שנה כמו שהיו הזקוקים בזמנם. עכ"פ מסיבה זו כנראה עשו בכתובת הרבנות בארץ ישראל לבני אשכנז נוסח המכיל גם זקוקים וגם סיכום שלשקלים בסופו. מאידך בפס"ד חיפה הנז' כתב הגרש"י הכהן שהחתן מתחייב על דעת מה שיפסקו בי"ד כמה הוא שיעור זקוקים, ואפילו אותו בי"ד יקבע שהוא שיעור גבוה. ויל"ע. עכ"פ למעשה גם כל הדעות הללו ישארו בהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכמ"ש למעלה.)); ואמנם לאידך יש דעות הפוכות, שמשלם את הסכום הגבוה של הבי"ד ולא אמרינן המע"ה כיון שהתחייב על דעת מה שיפסקו הבי"ד, מ"מ גם לגבי מחלוקת זו יאמר הבעל המע"ה וקים לי). באופן שה"זקוקים" נשארו דבר בלתי ברור לתשלום. ויל"ע א"כ מה התועלת להשאר בזמנינו עם נוסח זה, תחת להתחייב בשקלים או דולרים סך קבוע לכל בני אשכנז שיתאים לשיעור מחיה לשנה. שו"ר בספר הלכות הגר"א ומנהגיו (להגר"מ שטרנבוך שליט"א, אות קפא) שכבר תמה כדברינו, למה עדיין מחזיקים במאתים זקוקים שהם מטבע שלא קיימת באף מקום, ויש לכתוב דולרים. ע"כ. וראיתי שגם האגרות משה (אבה"ע ח"ד סי' צב ד"ה עכ"פ) עמד בזה, וכתב קצת תשובה, דאנחנו רוצים ללמד לציבור שכשראו חכמים ששיעור מאתים זוז לא מספיק תיקנו להוסיף מאתים זקוקים שהם שיעור מחיה לשנה בזמנם, וכן יש לשלם בכל דור. עיי"ש. ועדיין אין בזה ישוב לשאלה למה לא נעשה זאת בסכום דולרים הידוע היום. והוא פלא. וצריך לומר, דאע"פ שיש לנו קושיא, אין לנו כח לשנות בגללה דבר. הן מפני שאין לנו יכולת לאסוף את כל ראשי הקהילות בארצות השונות להחליט על מנהג חדש שוה לכולם, ואולי גם מפני שאין לנו כח לבטל מה שקבעו רבותינו האחרונים שלפנינו אע"פ שכהיום היא התחייבות שאינה מובנת וידועה לחתנים.

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית ההוראה משפטי החיים בת ים

מח"ס משפט הכתובה