"מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה…באו אל נח אל התֵיבה" (בראשית ז', ח-ט)
אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עִקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה (פסחים ג' ע"א).
שמירת הלשון
חז"ל התקשו מדוע האריכה התורה בלשונה וכתבה "ומן הבהמה אשר איננה טהרה", ולא הסתפקה לומר ומן הבהמה הטמאה, ומתוך כך הסיקו שהתורה באה ללמדנו על שמירת קדושת הדיבור, שלעולם לא נוציא דבר מגונה מפינו ואף אם הדבר כרוך באריכות לשון.
והדברים צריכים ביאור, מה הפגם בכך שקורא לחיה הטמאה (שבאמת היא טמאה) בכינויה, וכי נעלבת היא, או ניזוקה מכך, הלא אין הדבר דומה ללשון הרע או רכילות שמגנה את חברו ומצערו?
שאלה זו יש לשאול גם על דברי הגמ' בריש מסכת פסחים, המספרת על שני תלמידיו של הלל הזקן, ששניהם שאלו אותה שאלה אך התנסחו בצורה שונה. האחד שאל: "מפני מה בוצרין בטהרה, ואין מוסקין בטהרה", וחברו שאל: "מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה".
אמר הלל: מובטח אני בזה (שהשתמש בלשון טהרה) שיהיה מורה הוראות בישראל. ומסיימת הגמרא שלא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל.
עוד מספרת הגמרא על שלושה כהנים שדיברו על חלקם בלחם הפנים. האחד אמר: "הגיעני כפול". השני אמר: "הגיעני כזית". ואילו השלישי אמר: "הגיעני כזנב הלטאה". ומסיימת הגמרא שבדקו אחר השלישי ומצאו בו שחץ פסול. ומבאר רש"י: "הוא עצמו היה גס רוח ומבזה קדשי שמים ואין ראוי לשמש".
והשאלה המתעוררת מיד היא, מה המעלה שראו באותו תלמיד שדקדק לא להזכיר מילת "טומאה", עד שהיו בטוחים בו שיהיה אדם גדול, וכן היה, ולהיפך, הכהן שהשתמש בלשון של שרץ טמא (לטאה) נפסל לעבודה?
ויהי האדם לנפש חיה – כח הדיבור
תשובה לשאלות אלו מתבארת בדברי הגה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל בספרו 'עלי שור' (חלק שני, מערכת האדם פרק ד'):
"המפתח" להבנת העניין טמון בדברי רש"י בפרשת בראשית (ב', ז') על הפסוק: "וייצר ה' א' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ומבאר רש"י: "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודיבור".
מדרגת האדם גבוהה הרבה מעל בעלי החיים משום שנוספו אצלו הדעה והדיבור. שני כלים אלו נצרכים זה לזה. גם בין הבהמות ישנה שפה כלשהי, אך אין להם את כח הדיבור המסוגל לחבר בין שניים, משום שאין להם דעה. הדיבור הוא הביטוי לדעה שיש באדם.
הגר"א בהקדמתו למשניות ביאר את סמיכות הפסוקים בקהלת "עת לדבר ועת לחשות עת לקרוע ועת לתפור", שכדרך התופר המחבר את שני חלקי הבד זה לזה, כך גם הדיבור מקשר בין שני בני אדם ומחברם זה לזה. ואילו השתיקה הנובעת מתוך שנאה מרחיקה ביניהם כדרך הקורע בד שלם לשני חלקים.
והנה, כח הדיבור לא ניתן לנו ככלי לבניית חברה אנושית גרידא, אלא אף יחסנו אל הבורא בנוי על כח הדיבור. בתפילה צריך דווקא לדבר אל השם יתברך!
וכן בתורה, "ר' חנינא בן תרדיון אומר…שניים שיושבין ויש ביניהן דברי תורה שכינה שרויה ביניהם…אחד שיושב ושונה בדברי תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את כל התורה" ומעיר המהר"ל שלגבי אחד ש"שונה" לא נאמר ששכינה שרויה עליו מה שא"כ לגבי שניים, והטעם הוא ששניים הלומדים הרי הם מדברים בדברי תורה וזו תורה שלימה המביאה להשראת השכינה, הוא אשר אמרנו שהדיבור הוא כח לחיבור ודבקות.
אולם בחינה נוספת יש לדיבור, מהותו של האדם ניכרת מתוך דיבורו. שלמה המלך ע"ה אמר "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו" – את הכסף הטהור ניתן לגלות ע"י הוצאת הסיגים במצרף, את הזהב הטהור מוצאים אחר שהכניסוהו לכור, ואת מהותו של האדם ניתן להכיר לפי מהללו – לפי הדברים אותם הוא משבח, מעריך ונותן חשיבות רבה.
מוסיף הרב וולבה זצ"ל וכותב: "הדיבור הוא כינור. הצליל הנעים של הכינור לא בא מהמיתרים לבד, אלא מהתהודה של הארגז שעליו הם נמתחים. כך הצליל של הדיבור אינו בא מהמילים לבד אלא הרוח ממללא (הנשמה) היא היוצרת את הרושם המיוחד של הדברים.
התינוק מפטפט מילים בעלמא – זהו דיבור בלי דיעה. התינוק מתחיל בזה לשלוט על "מכשיר הקשר" עם סביבתו, אבל הוא עצמו עדיין אינו האומן היודע להשתמש במכשיר אל-נכון. האדם, שהוא כבר בר דעת ויודע להתייחס אל סביבתו וגם רוצה להתחבר עם בני אדם, בפיו נהיה כח הדיבור מכשיר יעיל המקשרו עם מי שהוא רוצה. הרי הדיבור הוא מכשיר-קשר, וצריך אומנות כדי להשתמש בו. עומקו של עניין זה נלמד בחז"ל:
"אמר ר' יצחק: מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם? מה אומנותו של אדם בעולם הזה – ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה – תלמוד לומר צדק תדברון. יכול יגיס דעתו – תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם" (חולין פ"ט, ע"א).
הרי אומנותו של אדם בעוה"ז היא – לשים עצמו כאילם! האומנות היא דווקא לא להיות פטפטן! הן זה צריכים ללמוד: מן אז שהתינוק יודע לדבר, הוא מפטפט ככל העולה על רוחו. לשתוק צריך ללמוד, כי השתיקה היא אומנות גדולה, ודווקא בה ניכר הבר דעת… בתורה צריך לדבר אבל גם בתורה, אם מרגיש קצת שיגיס דעתו, כבר צריך לעצור ולחזור לישרותו, כי הדיבור בתורה צריך להיות מכשיר טהור מאוד!
סייג לחכמה שתיקה
בזה נבין ההלכות החמורות שקבען הרמב"ם בהלכות דעות (ב', ה-ו) בסוגיה דידן: "סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר. וילמד לתלמידים בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכת לשון. הוא שאמר שלמה דברי חכמים בנחת ישמעון". נפלא הוא, איך הדיבור האמיתי צומח דווקא מתוך השתיקה! והלאה: "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו, העניין שבלב הוא הדבר שבפה". נראה מזה, שהרמב"ם מפרש עניין "תוכו כברו" שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב. והוא חידוש כי דווקא על זה הקפידו חז"ל כל כך בתלמידי חכמים, וכמבואר בברכות (כח, ע"א) שרבן גמליאל הכריז כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, וגם ראב"ע שסילק את השומר ונתן לכולם להיכנס, הוא שהעמיד אותם על חזקת כשרות, אבל מי שידוע שאין תוכו כברו גם הוא לא היה מכניס אותו לבית המדרש. ומפורש אמרו: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו ת"ח" (יומא ע"ב, ע"ב). הרי ההכנה הראשונה לת"ח להיות תלמיד חכם, היא לשמור על כח הדיבור שלו, שיהיה "כינור נעים", שדיבורו יבטא בדיוק את אשר בלבבו! "ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות!
לשון התורה הוא לשון הקודש. הרמב"ם מבאר זאת כי בלשון הקודש אין בה שמות עצמיים לענייניי זיווג ואברי ההולדה. הרמב"ן כתב שבלשון זה דיבר הקב"ה עם אדם הראשון ומשה רבנו ע"ה ועם כל הנביאים. טעמו של הרמב"ם הוא מצד עלמא דאיתגליין, טעמו של הרמב"ן הוא מצד עלמא דאיתכסיין. בנגלה ובנסתר יש בלשון הקודש קדושה ורוממות בלי גבול" עכ"ד.
מכל האמור מובן מדוע יש ללמד את התינוק, מיד בהתחילו לדבר, לשון הקודש ו"תורה ציוה לנו משה", שהרי רוממותו של האדם על כל הבריאה היא רק בהיותו 'מדבר' ואומנות הדיבור היא לדבר דברי קדושה ודעת בשובה ונחת.
מעתה נוכל להבין מדוע זכה אותו תלמיד שהקפיד לדבר בלשון נקיה וטהורה להיות מורה הוראות בישראל, משום שמהותו וגדלותו היו ניכרים מתוך הקפדת דיבורו. ולעומתו, אותו כהן שהתבטא בלשון בוטה וקיצונית על לחם הפנים בדימוי לשרץ טמא (זנב הלטאה) נמצא כאדם גס רוח המבזה קדשי שמים.
זה מה שבאה התורה ללמדנו באריכות לשונה "ומן הבהמה אשר איננה טהרה" – עלינו לשמור כח טמיר זה של הדיבור.
