מצינו בחג הסוכות מה שלא מצינו באף אחד ממועדי ה'.
הנה בכל המועדים נצטווינו במצוות עשה אחת בלבד: בראש השנה מצוות שופר; וביום הכיפורים מצוות העינוי; ובשמיני עצרת ובשבועות עיקר המצווה בהם הוא עצם השביתה והעצירה ממלאכה.
אף בחג המצוות נצטווינו בזה מצוות עשה אחת דהיינו אכילת מצה, ואפילו המצוות הלא תעשה שבה, גדרו כמצוה אחת דהיינו מניעת החמץ ואכילת המצה, ועכ"פ עיקר המצווה שבה הוא מצות אחת, מה שאין כן בחג הסוכות שנשתנה מכל הימים טובים ובו נצטווינו ב' מצוות עשה "נטילת לולב" ו"ישיבה בסוכה".
ויש להבין מדוע נשתנה חג זה מכל הימים טובים, ומה המיוחדות שיש בו ב' ענינים אלו, וביותר יש להבין שהרי וודאי אם נצטווינו בב' מצוות אלו באותו הזמן ודאי יש בהם גם כוונה אחת אף שנראה שהם ב' מצוות שונות ((וקצת רמז יש לזה מדברי ר"י דס"ל דסוכה כשרה רק מעצים של הד' מינים עי' סוכה לו:)) וצ"ב גדר הכוונה שבהם.
דרשו חז"ל על מה שבני ישראל נוטלים לולביהם (ויק"ר ל' ב') וז"ל "ולקחתם לכם ביום הראשון כו' "אר"א משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון" ושם (פ"ז) "ביום הראשון זה ט"ו ואתה אומר ביום הראשון ר"מ כו' אמר משל למדינה שחייבת ליפס למלך כו' כך בערב ראש השנה גדולי הדור מתענין והקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהן ומראש השנה ועד יוה"כ היחידים מתענין והקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהן וביום הכפורים כולן מתענין אנשים ונשים וטף והקב"ה אומר להם לישראל מה דאזיל אזל מן הכא ולהלן נחיל חושבנא ומיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה ואומר להם מה דאזל אזל מן הכא נחיל חושבנא לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון אמר רב אחא כי עמך הסליחה מראש השנה הסליחה ממתנת אצלך כל כך למה למען תורא בשביל ליתן אימתך על בריותיך" והובא בטור סי' תקפ"א בשינוי קצת ע"ש וכן בתנחומא (אמור סי' כ"ב) דהוא "ראשון לחשבון עוונות".
וכן אמרו בתנחומא (שם סי' יח) וז"ל ולקחתם לכם. זה שאמר הכתוב, אז ירננו כל עצי יער (תהל' צו יב). במי הכתוב מדבר. בישראל ובאומות העולם, שהקב"ה דן אותן ביום הכפורים. אלו ואלו נכנסין לפני המלך לדין, ואין אנו יודעין מי היה מנצח. משל למה"ד לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך, ולא היה יודע אדם מה ביניהם אלא המלך בלבד. דן המלך אותן, ולא היו יודעין הבריות מי נוצח לחברו. אמר המלך, כל מי שהוא יוצא ובידו אגין, הוו יודעין שהוא נצח. כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורים, ואין הבריות יודעין מי נצח. אמר הקב"ה, טלו לולביכם בידכם, שידעו הכל שאתם זכיתם בדין. לפיכך אמר דוד, אז ירננו כל עצי יער, לפני ה' (תה' צו יב-יג). אימתי. כי בא כי בא לשפוט הארץ (שם), ביום הכפורים. [מה ישראל עושין. ממתינים עוד חמשה ימים, כדי שידעו הכל שישראל זכו]. לפיכך כתיב, ולקחתם לכם ביום הראשון" ע"כ.
מדברי חכמינו ז"ל במדרשם הנ"ל מתבאר גדר נטילת לולב שהוא ב' עניינים שהם אחד. דהיינו שהוא מהווה המשך לענין התשובה שהיה בראש השנה ויוה"כ והוא סיום ענין הנצחון בדין דאם כי מה "שאין אנו יודעין מי נוצח" לכא' לא צריך להיות שלא ניצחנו בדין אך עכ"ז נראה שעדיין אין זה נחשב לניצחון שלם בלא ידיעה זו, ולכן בסוכות כשנוטלים הלולב אז זה הזמן של הנצחן השלם וע"כ שאז הוא הזמן המושלם של גמר עשית התשובה שהותחל בראש השנה.
ועדיין יש לבאר קצת ענין ושייכות הלולב בפרטות לענין התשובה.
וממילא צריך להבין מזה שבוודאי ענין הסוכה יש לה שייכות גם כן לסיום ענין התשובה שאם התורה נתנה את מצוה זו יחד עם לולב ואחרי יוה"כ ודאי דיש בזה חלק ממערכה זו ויש לבאר שרש הדבר בזה.
וביאור הדברים יש אולי לומר באופן דלהלן:
הנה ידועים דברי הגר"א זלל"ה (ביאור לאו"ח סי' תרכ"ה) שמיישב קושית הטור מדוע ציווי הסוכה נצטווינו לעשותה בתשרי ולא בניסן בזמן יציאת מצרים וכתב הגר"א שם להוכיח שענני הכבוד שנסתלקו בעשיית העגל חזרו לישראל בט"ו בתשרי לאחר יוה"כ הראשון שאז נתכפר להם עון חטא העגל ומאחר והסוכה כנגד ענני הכבוד שחזרו בט"ו תשרי עושים את הסוכה אז, ועדיין יש לבאר קצת ענין זה על פי ערכנו.
ושרש הדבר הוא על פי הנאמר באדם הראשון שאחר שחטא בעץ הדעת אמרו בגמ' (עירובין יח:) "ואמר ר' ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד מיתיבי היה ר' מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה" ע"כ.
מדברי הגמ' מתבאר שאדם הראשון היה "חסיד גדול" בענין תשובתו על החטא, ונראה מהגמ' שהיתה תשובתו באופן הכי נעלה ביותר שיש עד שעשה מעבר למה שמסוגל לעשות איש, אולם עכ"ז מבואר בגמ' שהיה בזה בחינה מסוימת בתוך התשובה שהיה מצב של "ש"ז דחזא לאונסיה" והיינו על פי המבואר בגמ' (נדה טז:) "מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה כו'" והיינו דיש בכל טיפה וטיפה חיות פנימית ונשמה שצריכה להיות מלובשת בלבוש גשמי ולפעול את פעולתה בעוה"ז להיות צדיק ורשע (וכהמשך שם "ואילו רשע או צדיק לא קאמר כדר' חנינא דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'") וממילא באדם הראשון שאמרו שחזא לאונסי' ולא יצאה מזה נשמה רוחנית בגוף גשמי יצא מזה ר"ל אותם מזיקין הנ"ל המבוארים בגמ' שם.
מסוגיא זו של תשובת אדם הראשון על חטאו, מבואר שבעצם מעשה התשובה שלו כביכול נתבררו מאתו חלקי הטוב מאותם חלקים שכנגדם ורק לאחר שנתבררו כל החלקים שאינם ראויים לצורת אדם ואינם שייכים לעצם האדם ושלכן אינם בכלל המשך האדם לתיקון עולם, רק אז לאחר שגמרו לצאת אז הוליד אדם בדמותו בצלמו והיינו מי שכן יוכל להמשיך את עבדותו כבחיר היצירה להמליך וליתן שבחו והודיה להי"ת .
מתבאר מזה שבמהלך התשובה של אדם הראשון נחלקה התשובה לשתים: א' מי שראוי להיות חלק מדרך התשובה. ב' מי שאינו ראוי ושיש לדחותו.
עוד אמרו בגמ' (יבמות קג: ועי' שבת קמו. וע"ז כב.) "דא"ר יוחנן בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא אי הכי ישראל נמי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן" והכוונה שאחר שבא הנחש על חוה והטיל בה זוהמתה כל אחד ואחד יש בו מהזוהמה הזו אלא שעם ישראל כשזיככו נשמתם בזמן יציאת מצרים עד שעמדו רגליהם בהר סיני וזככוה עד תכליתה הגיעו למדריגה זו שיצאו מפיתקא של חוה.
ועוד אמרו בגמ' (ע"ז ה.) על הפסוק אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם שפסוק זה קאי על עם ישראל שעמדו בהר סיני והיה המצב שהקב"ה אמר עליהם שיהיו כמלאכים שאין מלאך המות שולט בהם (עי"ש ברש"י ובפירושו על התהילים שם) "אכן חבלתם מעשיכם כאדם תמותון וגו'" דהיינו כאדם הראשון שנגזרה עליו מיתה, מבואר מדברי הגמ' שגדר חטא העגל היה החזרת גדר חטא דעץ הדעת דשעמדו על הר סיני ואילו היו זוכים ללוחות הראשונות היו זוכים לחרות ממלאך המוות וכמו שאמרו חז"ל על הלוחות הללו אל תקרי חרות אלא חירות ממלאך המוות והיינו חזרה למצב של אדם הראשון קודם החטא וממילא אם אכן כאדם תמותון וכו' מבואר שחזר המציאות של אותו החטא וע"כ חזר מצב המיתה.
וממילא לאחר מ' יום שעמד משה רבינו על הר סיני ועם ישראל עשו תשובה והם המ' יום שמר"ח אלול עד יוה"כ ואז אמר הקב"ה למשה סלחתי כדבריך אמנם היה חזרה של מתן תורה אבל בצורת לוחות שניות מעשה ידי אדם וע"כ לא היה בחזרה המצב של א-ל' אתם וכ' ולהנתבאר יש בזה מאותו תכונה של תשובת אדם הראשון.
ולפי המבואר שבתשובת אדם הראשון היה מצב שמי שאינו ראוי לדרגא זו של התשובה צריך להיות יוצא חוץ למקומו ולהשאיר בקומת האדם רק את ה"כדמותו בצלמו" ממילא מתחייב ג"כ שבמהלך עשית התשובה שם עם ישראל שיהיה בירור בין בני ישראל הראויים וקשורים למדרגת התשובה לבין מי שאינו ראוי לכך.
והנה חז"ל במדרשם אמרו שענני הכבוד היו פולטים את הערב רב ורק בני ישראל היו בתוך הענני הכבוד, וממילא מבואר בזה שגדר הענני הכבוד היה הבירור בין מי ששייך למהלך של בנית הקומת אדם לבין מי שאינו שייך בזה ואשר לכן בשעה שעם ישראל חזרו בתשובה ביוה"כ והחזירו בחזרה במידת מה את קומת האדם בדרך של תשובה היה בענין של ענני הכבוד אותו המהלך של בירור בין מי שראוי למי שאינו ראוי.
ומעתה נאמר על דרך המתבאר דהנה התורה אמרה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" ובגמ' אמנם נחלקו תנאי אי סוכות ממש או בענני הכבוד אולם להלכה כבר נפסק דהסוכה כנגד ענני הכבוד ולמבואר יש לבאר ג"כ דענין הסוכה הוא המשך לענין התשובה ולברר מי ששייך לענין זה דתשובה למי שאינו שייך.
ולמבואר דשני המצוות הן הלולב והן הסוכה מישך שייכי אהדדי ובפרט לענין התשובה מתבאר הענין מה הראיה במה שבנ"י יוצאים בלולביהם שמנצחים.
אלא דעדיין יש להעמיק הדבר מהי הנקודה הלמעשה המשייכת בהם את ענין התשובה.
ואמנם ידועים הם דברי חז"ל במדרש (ויק"ר ל יד) "ר"מ פתח כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם וההדס דומה לעין וערבה דומה לפה והאתרוג דומה ללב אמר דוד אין בכל האיברים גדול מאלו שהן שקולין כנגד כל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה" וכן בתנחומא (אמור סי"ט) ולקחתם לכם. זה שאמר הכתוב, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך יפה אמר דוד שאמר הפסוק הזה. תדע לך, שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם, וההדס הזה דומה לעינים, והערבה דומה לשפתים, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד, אין לך אבר אחר גדול מאלו. שקולין הן כנגד הגוף. הוי, כל עצמותי" (ועי' ברמב"ן וברבינו בחיי שהביאו קצת בשינוי ((עיקר השינוי בין הרמב"ן למדרש הוא רק בהדס וערבה, אבל בין לדבריו ובין במדרש הלולב מרמז על השדרה והאתרוג ללב והטעם דעיקר האדם הוא בשדרתו השולח את עצבי והרגשת החיות מהמח לכל הגוף והלב שולח את דם החיות לכל הגוף וע"כ הם שניהם עיקרי הד' מינים והרי הדר ילפינן מאתרוג לכל הד' מינים ואילו נטילתם קרויה ע"ש הלולב והיינו דשניהם הם העיקר וההדס והערבה מסייעים או במה דעין מרמז על החכמה שמשכנה במח (עיני ראו חכמה הרבה) והפה הוא ברית לשון כנגד ברית המעור שהוא עיקר כח הגוף, וכן אמרו (בע"ז כח:) דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו ונשמת חיים ברוח ממללא תליא והרי ששני אברים אלו קשורים הן במח והן בלב וכמבואר ברבינו בחיי, (והרמב"ן כתב דהם דומים לידיו ורגליו של האדם) ואכמ"ל.))).
ואם נתבאר דהלולב יש לו שייכות עם ענין התשובה ממילא מבואר דהענין הוא דנטילת הלולב הוא להכניס להאדם ולהשאיר אצלו בתורת עבודה את כל מה שזכה במשך כל הימים של ראש השנה ויוה"כ ועשרת ימי תשובה שאז זה חזרת בנין האדם.
והיינו דהנה שרש החטא הוא הרס בנין אדם וכפי שאמר הקב"ה לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו מות תמות וגדר החטא הוא מיתה בעצם וכפי שאי' יחזקאל (פי"ח פ"ד) "הנפש החוטאת היא תמות (ועי' ילקוט שמעוני שם שאלו לחכמה חוטא מהו ענשו א"ל חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מהו ענשו, א"ל הנפש החוטאת היא תמות שם) ועי' שבת נה: אין מיתה בלא חטא והיינו שחפצא דחטא הוא מיתה ממש – אלא דגם "שאלו להקב"ה חוטא מהו ענשו א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו" (שם) והיינו שהקב"ה פותח את ידו מעבר למהלכי הטבע והוא יכול לעשות שיהיה כאן בנין אדם מחדש וזה שייך רק ע"י פתיחה שלא כדרך הטבע וע"ז צריך עד שיבא כו'.
ואמנם יש בזה ב' ענינים בתשובה, הראשון עצם מעשה התשובה והחזרת הבנין אדם לקדמותו וב' הפועל יוצא מזה וכפי שכתב הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ב ה"ד) "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח" וכן שם (פ"ז ה"ח) "בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר" בדברי מבואר דעצם התשובה היא "איני אותו האיש אלא אחר" ושיהיה עניו ושפל רוח.
תוכן הפנימי של עניו ושפל רוח יסודו ביראת שמים שדרכו שלה הירא להיות שפל בעיני עצמו וכל דבר ירא שמא אינו עושה כרצון קונו והיראה גורמת ש"למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" ושרש היראה לא לבא ממילא לידי חטא.
ואם נתבאר דהם ב' הענינים לא ירחק הדרך לומר דהם ב' עניני דלולב וסוכה, ולולב הוא בנין האדם מחדש לאחר מהלך של הי' ימי תשובה של "אינו אותו האיש" ואז מגיע זמן הלולב ש"אני אחר" אלא דכל זה יש להכניס לתוך מסגרת היראת שמים וזהו היציאה מביתו לסוכה ((וכמבואר גם בילקוט שמעוני (ויקרא סי' תרנ"ג) אראב"מ למה אנו עושין סוכה אחר יום הכפורים [לומר לך שכן] אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביום הכפורים הוא חותם את הדין שמא יצא דינן של ישראל לגלות ועל ידי כן עשוין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה והקב"ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל כו'" הרי שיש בענין הסוכה ענין הגלות מכפרת, והדברים עתיקין. ולהנתבאר מבואר ג"כ כנ"ל להנתבאר ברמב"ם הנ"ל וק"ל.)) דהוא הכניסה למהלך של יראת שמים וכדאי' בחז"ל דצל הסוכה הוא צל האמונה (צילא דמהימונתא) ופשוט דרצונם בזה הוא כפי שכתב הרמב"ם במורה והובא בטור וברמ"א ריש או"ח (סי' א ס"א) "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל כו' כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול כו' כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב)" ע"כ ונרה פשוט שזוהי ההדגשה בהא דהסוכה היא צילא דמהימנותא.
וידוע דרשת חז"ל בהא דבעינן לסוכה שתהיה לפחות גובה י' טפחים מהא דארון הקודש היה של י' טפחים כיון שעל הארון הקודש שרתה שכינה ואין שכינה יורדת מתחת לי' טפחים, ומזה שלמדו זה מזה וודאי שיש בזה ענין זה דשייכות להשראת השכינה בסוכה ((עי' שפ"א סוכות (תרמ"ב) ד"ה אשרי.)) וכן אמרו חז"ל (ביצה ל:) שיש לנהוג קדושה בעצי הסוכה "ריב"ב אומר מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה ת"ל חג הסוכות וכו'" ע"כ ע"ש. הרי דיש "שם שמים" שחל על הסוכה והוא בעצם היראת שמים וכפי שנתבאר.
(ועוד יש להעיר דענין הסוכה הוא דווקא באופן של בית ולא באופן של יציאה לגמרי חוץ הוא כפי שכתב השו"ע (סי' צ' ס"ה) והוא מדברי הגמ' ברכות (לד.) "לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר" הרי דצניעות ומקום מוקף מחיצות גורם ליראת שמים וכנ"ל).
וזה הבירור בין מי ששייך למהלך של התשובה למי שלא שייך והיינו דשרש היראה היא הידיעה שעל כל דבר יביא במשפט ואמנם בלא תשובה התביעה עמוקה ואין לזה אפשרות של זכיה כי מי יצדק לפניו בדין אולם בחסדי הבורא שנתן לנו דרכי תשובה ישנה את האפשרות לחתור תחת כסא הכבוד ואתה נותן יד לפושעים ועי"ז יש אפשרות להגיע לדרך חיים חדשה אלא דאז הגם דהיראה ממשכת להנהיג את האדם אך אז זה כבר במהלך של אדם אחר ואז יש חיות חדשה.
וזהו שמצינו בגמ' סוכה שבשמחת בית השואבה שמי שלא ראה "שמחה" זו לא ראה שמחה מימיו והיו אומרים שירות ותשבחות ואמר בגמ' (סוכה נג.) "יש מהן אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו אלו חסידים ואנשי מעשה ויש מהן אומרים אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו אלו בעלי תשובה אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו" הרי דתוכן הפנימי של האי שמחה הוא יראת החטא ומי שחטא ישוב וימחלו לו והיינו דע"י החזרה בתשובה אז יש חיות חדשה ואז מופיעה השמחה וישמח ישראל בעושיו.
ובזה באמת יש הפרש בין מי שיש לו שייכות במהלך של תשובה לבין משי שאין לו שייכות וע"כ אמרו במדרש וכמו שהובא בתחילת הדברים שאחרי ראש השנה ויוה"כ עדיין לא יודעים מי נוצח אם ישראל נוצחים או או"ה שעדיין לא הגיע המצב של הבירור בין הראויים לשאינם ראוים וע"ז בא הסוכות וישראל שבנו את עצמם בבנין אדם החדש והם נוצחים וזהו הסוכה שמרמזת לענני הכבוד שהפרידו בין השייכים למהלך התשובה לשאינם שייכים.
וע"כ לעתיד לבא באים אומות העולם כו' כמבואר בגמ' במס' ע"ז (ב.-ג.) באורך ובסוף הסוגיא שם אומר להם הקב"ה להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה והולכים ועושים סוכה והקב"ה מקדיר להם חמה בתקופת תמוז והם יוצאים ומבעטים, ועי"ז מוצאים הם מכלל אלו שמקבלים שכר לעתיד לבא והוא ע"פ משנ"ת מאחר ושרש ענין הסוכה הוא להפריד בין מי שהוא בכלל צורת האדם לבין מי שאינו ומאחר ש"אתם קרויים אדם ואין או"ה קרוין אדם" ממילא אינם בשייכות האי מצוה.
[ויש לרמז קצת דהנה בשבת חותמין ברכת השכיבנו בהא ד"הפורש סוכת שלום עלינו וכו'" ועי' בטור בביאור האי חתימה מדוע משנים ברכה זו מימות החול, ועכ"פ לנתבאר י"ל דהא "ולא נתתו מלכנו לגויי הארצות ולא הנחתו כו'" וגוי ששבת חייב מיתה דהיינו שאו"ה אין להם שייכות כלל עם מצות השבת (מה שאין כן שאר מצוות כתב הרמב"ם שמקבלים שכר כאינו מצווה ועושה) וא"כ שפיר מתייחס ענין "סוכת שלום" למצות השבת דשניהם יש להם ענין אחד להפריד בין ישראל לאו"ה].
ואמנם אחרי שבזמן חג הסוכות נעשה פעולת ההבדלה וכל יום ויום משתדלים בבנין צורת אדם וממילא מפרידים בין ישראל לאו"ה אז מגיע ענין של "עצרו עמי יום אחד" ועשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם (רש"י במדבר כט לה), שאז הוא כבר סוף בנין האדם ואין שייכות כבר כלל רק לעם ישראל וקוב"ה.
[ואולי י"ל במשנ"ת בענין מה שאו"ה יוצאים ומבעטים, והנה הקשו שם בגמ' דהא גם עם ישראל כשנמשך תקופת תמוז עד תשרי ויש חום גדול מצטערים ויוצאים מן ואמרי' בגמ' "נהי דפטור בעוטי מי מבעטי" ויתכן לומר דקושית הגמ' היא דאמנם ע"ע עושים את הסוכה אבל עצם זה שנמשכת תקופת תמוז ונגרם צער שלא יוכלו ישראל לקיים את המצוה כראוי הרי זה דומה קצת למה שאמרו לגבי ירידת גשמים דוודאי אדם שנאנס ולא עשה מצוה הוא משום שיש לו איזה חסרון מסוים בעבודתו בדבר זה דאל"כ לא היה נמנע ממנו עשית המצוה וע"כ מקשינן דהרי גם ישראל יש להם לפעמים חסרון וירידה בנושא זה של יר"ש ותשובה, וע"ז אמרי' דישראל יוצאים בצער והיינו דבעל תשובה אמנם לא סיים כל פעם את החזרה שלו אך מ"מ יודע זאת ולא מבעט והוא ממשיך ברצון לשנות את הצורת אדם שבו וע"כ אף אם אין עבודתו בשלימות וע"כ נאנס ולא עשה מצוה מ"מ אין הדבר מביאו לידי ביעוט ח"ו ואדרבא מנסה שוב להתקדם וע"ז ג"כ באו חז"ל לומר דאמנם מי שלא בע"ת גמור שיכול לרקוד דווקא בשמחת בית השואבה (ע"ש בסוכה שרק חסידים ואנשי מעשה היו רוקדים) מ"מ על ישראל יכולים לישב בסוכה אחת דכולם מישך שייכי בענין התשובה ועכ"פ התחלת תשובה כל אחד עושה].
ה' יעזרנו לחזור בתשובה שלימה לפניו ולקיימה בידינו ושנשמח כולנו בשמחה השלימה בב"א.
