1. עיקר מצוות מעשר כספים הוא לצורך פרנסת תלמידי חכמים עניים ((כן פסק בספר אהבת חסד חלק ב פרק יט על פי מדרש תנחומא סוף פרשת ראה "עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה". וכן מביא השיטה מקובצת בכתובות דף נ ע"א בשם הרב המעילי, שמצוות חומש היא כנגד שתי המעשרות שמפרישים מתבואה, ומעשר אחד יש ליתן "לצדקה לבני עניים כמו שהיה נותן מעשר ראשון לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת השם".)), ומי שאינו יכול ליתן את הכל לתלמידי חכמים, יתן לפחות רובם או חציים ((כן מביא האהבת חסד שם בשם הכנסת הגדולה המודפס בגליון השו"ע יו"ד סי' רמט סעיף א, וכן מודפס גם בשו"ת אבקת רוכל סי' ג.)). אמנם, אם יש חולה מסוכן שזקוק לכסף לרפואתו ((בשו"ע סי' רמט סעיף טז כתוב "ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים עדיף ממצות בית הכנסת". ובהגהות יד שאול שם מבאר שמדובר בחולים מסוכנים, ורק הם קודמים לבית הכנסת. בדברי השו"ע לא נתבאר אם החולים המסוכנים קודמים לתלמידי חכמים, אם לאו. אבל בספר חכמת אדם כלל קמה אות ז כתב שחולה מסוכן קודם לכל הצדקות.)), או שיש לו קרובים עניים, אף שאינם תלמידי חכמים ((כן פסק האהבת חסד שם בהגהה ראשונה. וטעמו שאף שבמצוות מעשר יש עדיפות לתלמידי חכמים, מכל מקום, במצוות צדקה יש דין קדימה לקרובים יותר מתלמידי חכמים, כמו שפסק הש"ך בסי' רנא ס"ק יז (עיין בגיליון 26 דין 5), וכיון שבנתינה זו אדם פוטר את עצמו ממצוות צדקה, יש להקדים את הקרובים. ומסתפק שם בעני שפטור ממצוות צדקה (עיין גיליון 22 דין 1) ודוחק את עצמו להפריש מעשר, אם יש לו להקדים תלמידי חכמים כדי לקיים מצוות מעשר כראוי, שהרי פטור ממצוות צדקה.)), יש להקדימם לתלמידי חכמים. תרומה למוסד שלומדים בו תלמידי חכמים, נחשבת להחזקת תורה, אף אם חלק מהלומדים אינם עניים ((בספר צדקה ומשפט פ"ו הערה יג מסתפק אם תרומה לישיבה או בית המדרש שלומדים בו תלמידי חכמים עניים ועשירים נחשבת כהחזקת תלמידי חכמים עניים, ומכריע שאם רוב הלומדים עניים יש לישיבה מעלה זו, מדין רובו ככולו. ולפי זה ישיבה שרוב הלומדים הם בני עשירים וסמוכים על שולחן אביהם, אין לה מעלה זו. לכאורה ניתן לומר סברא נוספת שאם רוב הלומדים עניים, לא תיגרע מעלת החזקת תורה מכך שיש גם עשירים, מכיון שריבוי הלומדים מחזק את כל הישיבה, יוצא שאף לעניים יש תועלת בלימוד התורה של העשירים. אמנם, יתכן לומר שיש להעדיף צדקה שכולה לעניים ממש, מאשר צדקה שחלקה לעשירים, ואין העניים נהנים אלא בצורה עקיפה. ואפשר שניתן גם לצרף דעת הרבה אחרונים הסוברים שמקיימים מצוות צדקה בהחזקת תורה, אף אם הלומדים אינם עניים (עיין פתחי תשובה יו"ד סי' רנח ס"ק יג וספר דעת תורה שם ס"ק יב, ויתבאר בעהשי"ת בגיליון הבא), ואם כן אין להקפיד שיהיו כל הלומדים עניים.)).
2. בגיליון 30 דין 5 ביארנו שאדם שנהג לתת כספי מעשר לעניים ולא התנה שיהא 'בלי נדר', אינו רשאי לשלם בכספי מעשר לשאר מצוות. הדין האמור אינו אלא באדם שמפריש רק מעשר, אבל אדם שמפריש חומש, רשאי להשתמש בכספי המעשר השני עבור שאר מצוות לכתחילה ((כן כתבו בספר אהבת חסד ח"ב סי' יט סעיף ג, בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' צג ובספר קובץ תשובות ח"ג סי' קמז. האהבת חסד מסתמך על מה שהביא בשיטה מקובצת כתובות דף נ ע"א בשם הרב המעילי שמצוות הפרשת חומש היא כנגד מעשר ראשון ומעשר שני, מעשר אחד לעמלי תורה כנגד מעשר ראשון ללווים, והשני עבור כל דבר מצווה כנגד מעשר שני שהבעלים היו אוכלים בירושלים. הבהרה: בענין השימוש בכספי מעשר לשאר מצוות, יש לציין שבגיליון 30 דין 6 נפלה טעות, נכתב שהגרש"ז אויערבאך התיר להשתמש בכספי מעשר עבור ביקור בארץ ישראל, ובאמת שלא התיר אלא אם מטרת הביקור היא כדי לעלות לגור בארץ ישראל בקביעות, כיון שישיבת ארץ ישראל היא מצוה לפי הרבה פוסקים, ולא כשהביקור הוא רק לתענוג או לבקר קרובים.)). אמנם, גם מכספי המעשר השני לא ניתן לשלם עבור מצוות שחייב בהן, כגון: חינוך הבנים, מה שהתחייב לתת לחתונת בנו ולא התכוון לתת מכספי מעשר וכדומה ((האהבת חסד שם כתב שיכול לקנות מהם ספרים ולהשאיל לאחרים, אבל לא לקנות תפילין. ולכאורה הטעם הוא משום שהוא דבר שבחובה אינו רשאי לשלם מכספי מעשר השני שדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, ולאחר שהפריש חומש שוב אינם כספי חולין. וכן נראה בספר קובץ תשובות שם שכתב להתיר לשלם עבור "צורכי בית הכנסת וכתיבת ספר תורה כשאין לציבור ספר תורה לקרות בו", ולא כתב שניתן לכתוב ספר תורה כדי לקיים מצוות כתיבת ספר תורה, אלא לצורך הציבור. ומסתבר שטעמו הוא גם משום שמצווה זו היא חיוב, ולכן לא ניתן לקיימו מכספי המעשר השני. יתר פרטי דין זה שדבר שבחובה אינו בא אלא מהחולין נתבארו בגיליון 30 דין 1-3.)), אלא עבור מצוות שאינו חייב, כגון: עבור הוצאות בית כנסת, קירוב רחוקים, הידור מצוה והלוואה אפילו לעשיר ((כן כתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' צג, לענין אם מותר ללוות מהבנק בריבית ולהלוות את הכסף ליהודי ולשלם את הריבית מכספי המעשר השני, וז"ל: "ואם הוא מפריש חומש, שהוא גם למצות אחרות, כהאי גוונא מסתבר שכיון שיש לו מצוה בהלואתו אף שאין עליו חיוב העשה להוציא הוצאות להשיג כסף להלוות, מכל מקום רשאי ליקח הריבית מהחומש, דלא גרע מהמעות שהוציא להדור מצוה שרשאי ליקח מהחומש". ועיין שם שאם מלוה לעני רשאי לשלם את הריבית מכספי המעשר הראשון, אבל אם מלוה לעשיר אינו רשאי לשלם רק מכספי המעשר השני. והנה האהבת חסד בפתיחה, נתיב חסד הערה א והערה ט, וכן בפרק ו הערה ג מוכיח מדברי הרמב"ם והחינוך שיש חיוב להלוות לעשיר בשעת דחקו כמו לעני, ולפי זה נראה שניתן לשלם הוצאות ההלואה לעשיר בשעת דחקו מכספי צדקה, או מכספי המעשר הראשון, כיון שאף הלואה זו בכלל צדקה. ויש להסתפק אם דברי האגרות משה אמורים רק במקרה שהעשיר אינו דחוק, שאז אין חיוב רק מצוות חסד בלבד, או אפילו כשהעשיר דחוק, וסובר שכל הלואה לעשיר אינה כלולה במצוות צדקה אלא מצוה בפני עצמה, וכן מסתבר שאם לא כן היה לו לחלק בין אם העשיר זקוק להלואה או לא.)).
3. נחלקו הראשונים אם הלוואה לעניים נחשבת לצדקה. לדעת הרמב"ם ((הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"י הלכה ו מונה שמונה מעלות בצדקה, והמעולה שבכולן המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה.)), וכן פסק השו"ע ((בסי' רמט סעיף ו.)), הלוואה נחשבת לצדקה וממילא אפשר להקים קרן להלוואות לנזקקים ((אבל עשיר שאינו זקוק לכסף עבור צרכיו הבסיסיים, אלא רוצה ללוות כדי להשקיע ולצבור הון, אין מצוות צדקה להלוות לו (אלא מצוות הלואה). ולכן יש להיזהר שעשיר כאמור לא ילווה כסף מגמ"ח, מכיון שסביר שחלק גדול מכספי הפיקדונות הם כספי מעשר המיועדים לקיים בהם מצוות צדקה.)) מכספי מעשר ((היינו שיוציא את הכסף מבעלותו, ואף לאחר מיתתו לא יוכלו יורשיו להשתמש בכסף למטרה אחרת.)). לדעת הרמב"ן ההלוואה היא מצוה בפני עצמה אבל אינה נחשבת לצדקה ((כן כתב בספר אהבת חסד ח"ב פרק יח שהרמב"ן מונה מצוות הלואה כמצוה בפני עצמה. ובפתיחה לספר חפץ חיים עשה ד בבאר מים חיים מבאר יותר שלדעת הרמב"ם מצוות "גר ותושב וחי עמך" להחזיק ידי המט ליפול, כלולה במצוות צדקה, אבל הרמב"ן בעשה ט"ז מונה מצוה זו בפני עצמה. וסובר החפץ חיים שמצוות הלואה כלולה לדעת הרמב"ן במצוות "גר ותושב וחי עמך" ולא במצוות צדקה. ואפשר לדחות ולומר שרק להציל הטובע בנהר סובר הרמב"ן שהיא מצווה בפני עצמה, אבל מצוות הלואה כלולה במצוות צדקה.)), ואם כן מי שנדר או נהג שלוש פעמים לתת כספי המעשר לעניים אינו יכול להקים מהם קרן להלוואות, לסוברים שבמקרה כזה אין להוציא מכספי מעשר לשאר מצוות חוץ מצדקה ((כן כתב בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלא שאם נהג שלושה פעמים לתת כספי המעשר לעניים חל עליו נדר לתת לעניים, וכדין כל הנהגה טובה שאם נהג שלושה פעמים חל עליו דין נדר אף אם לא חשב להדיא שרוצה לעשות כן לעולם. ובסי' רלב מפרש בדעת המהרי"ל שחיוב מעשר כספים הוא רק לעניים, וכן משמע בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג) סי' עד. מאידך, הט"ז בסי' רמט סק"א והש"ך שם סק"ג מביאים מה שכתב המהרש"ל (בהגהות על הטור סי' רמז וסי' רנו) בשם תשובת רבי מנחם סי' תנט וז"ל "וכן אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבוא לו כגון להיות בעל ברית או להכניס כלה לחופה וכיו"ב או לקנות ספרים ללמוד בהם או לשאילה לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותו מעשה אז היה לוקח מן המעשר" וכן כתב המהרש"ל שם "עכשיו נותנין לצדקה על דעת כן לעשות כל צרכי ציבור וכן מעשר לעשות בו כל צרכי מצוה". יש לציין שאף מי שנהג שלוש פעמים להפריש מעשר לעניים, יכול לחזור בו ולתת לשאר מצוות, אם מסר מודעה בערב ראש השנה כנהוג. עיין בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות כ ובספר כל נדרי פרק פא הערה לו.)). החפץ חיים הכריע שמותר לנהוג כן לכתחילה ((בספר אהבת חסד שם מאריך בזה. ומסקנתו להתיר להקים קרן הלוואות מכספי מעשר, על פי דעת הרמב"ם והשו"ע שיש מצוות צדקה בהלוואות. ואף לפי דעת הרמב"ן שאינו מקיים מצוות צדקה, מכל מקום הרי הש"ך והט"ז סוברים שניתן לשלם מכספי מעשר עבור שאר מצוות, ואין חיוב להחמיר שתי חומרות יחד, כדעת הרמב"ן שאין מצוות צדקה בהלואה וכדעת המהרי"ל שכספי מעשר מיועדים רק לצדקה. ומזה שהאהבת חסד האריך לבסס היתר זה נראה שדעתו להורות כן לכתחילה ממש. ויש לתמוה על האהבת חסד, מנליה שלדעת המהרי"ל צריך לקיים בכסף מצוות צדקה, הרי המהרי"ל לא כתב רק שהכסף מיועד לעניים, אבל באמת ניתן לקיים בו הן מצוות צדקה והן מצוות הלואה. ואפשר שכיון שהרמב"ם כותב בהלכות מתנות עניים פ"ז הלכה ה שמעשר הוא שיעור במצוות צדקה, לכן סבר האהבת חסד שלדעת המהרי"ל יש לקיים בכסף מצוות צדקה דוקא.)), ומוסיף שראוי להפריש שני שליש מכספי המעשר עבור מתנות לעניים ושליש עבור הלוואות ((הטעם הוא מכיון שעניים שזקוקים למתנות מצויים יותר מאלו שזקוקים רק להלוואה. ומוסיף שם שאם יהיה מספיק כסף בקופת הגמ"ח, ובקופת הצדקה יחסר כסף, ייתן כל כספי המעשר לקופת הצדקה. ולפי זה הכל תלוי לפי הצורך באותו המקום והזמן. בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' רא כתב שלא להפריש לקרן הלוואות יותר מחצי כספי מעשר "כדי שיהיה לו שכיח מעות צדקה לחלק להנצרכים".)). ויש שכתבו שאפשר להפקיד כספי המעשר בגמ"ח, עד שיצטרך לחתן את ילדיו, וכשיחתן את ילדיו ישתמש בכסף עבור הוצאות שניתן להוציא מכספי מעשר ((כן כתב הגר"נ קרליץ שליט"א בספר חוט שני הלכות שבת ח"ב עמוד שלא אות ג, שאין לשמור את כספי המעשר עד שיחתן את ילדיו, כיון שיש היום עניים הזקוקים לכסף, אבל להפקיד את הכסף בגמ"ח מותר, כיון שכל הזמן ישמש הכסף למטרה רצויה. ולכאורה מדובר בעצה פשוטה שמותר לכל הדיעות, ויש להקשות על שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמד שנשאל על אחים שרוצים ליחד את כספי המעשר בשביל לחתן את אחיהם, ופסק שיש להם להעביר הכסף מיד לאח זה שיצטרך בעתיד, כדי שיצאו מצות צדקה מידם מיד, ולכאורה היה יכול לתת עצה זו.)).
4. לפי כל הדעות השאלת חפצים לעניים נזקקים (בשונה מהלוואה) היא בכלל מצוות צדקה ((השאלת בגדים וכלים לנזקקים היא בכלל מצות צדקה, וכמו שכתב בספר אהבת חסד פ"א דין ג וז"ל: "אבל בעני שבא לשאול ממנו איזה כלי ושאר חפץ הנחוץ לו יש עליו חיוב גדול מצד הדין לשאול לו, פן אין לו עתה במה לקנות" ובנתיב החסד אות ז מבאר "ולא גרוע ענין זה ממצות צדקה שצותה התורה בכמה אזהרות להטיב לו ולתת לעני די מחסורו שכלול בזה גם כל הענינים הנ"ל שצריך העני לתשמישיו". ולענין מצוות השאלת כלים אין האהבת חסד תולה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, אלא לכל הדעות מקיימים מצוות צדקה. ואפשר שהחילוק הוא שבהלואה אין המלוה נחסר כלום, שהרי מקבל את כל הכסף בחזרה, אבל בהשאלה החפץ מתמעט מערכו ודומה יותר לנתינת צדקה.)). אמנם, אם רוצה לייסד גמ"ח להשאלת כלים אף לעשירים, עליו להתנות, כשמתחיל להפריש מעשר, שיוכל להשתמש בכסף אף למצוות אחרות, או שעושה כן 'בלי נדר' ((השאלת כלים לעשירים היא מצוה מצד חסד, אבל אינה צדקה, כמבואר בסוכה דף מט ע"ב "צדקה בממונו גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו" ופירש רש"י ד"ה בממונו "מלוה לו מעות משאילו כלים ובהמה", והיינו שאם המקבל עשיר יש רק מצוות גמילות חסד ולא של צדקה. ואף שמשאיל גם לעניים, עם כל זה אין להתיר רק לפי הסוברים שמותר לשלם מכספי מעשר לשאר מצוות. וכן נראה בדברי הט"ז סי' רמט סק"א שמתיר לקנות ספרים מכספי מעשר ולהשאילם לאחרים, רק מטעם שאפשר לשלם מכספי מעשר אף לשאר מצוות, הרי שדינו כשאר מצוות.)).
5. אדם שזקוק למקום בבית כנסת, אינו רשאי לקנות מכספי מעשר ((שמקום בבית הכנסת הוא זכות קניינית, והרי זה כקונה תשמישי מצוה מכספי מעשר. וכן כתב בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ"ז ס"ק כז "כל דבר שגם בלאו הכי היה נותן לו, אי אפשר לחשב בחשבון המעשר אף על פי שזה נחשב לצדקה", ובציון ההלכה שם ס"ק סג מביא בין היתר שכן הורה החזון איש, והרבה פעמים קניית מקום היא הכרחית, כגון שבית הכנסת צר מהכיל את כל הרוצים להתפלל בה, או שהגבאים לא נותנים עליה לתורה למי שאין לו מקום. וכן ראיתי בספר באורח צדקה בשם הגר"י קמינצקי בספר אמת ליעקב יו"ד הערה 134 שאי אפשר לשלם דמי חבר לבית הכנסת מכספי מעשר, כיון שמקבל שירות עבור תשלום זה, והרי זה כמקח וממכר.)). כמו כן, עיר שיש בה בית כנסת אחד בלבד, אינו רשאי להשתתף בהחזקת בית הכנסת מכספי מעשר, מאחר שבני העיר חייבים בכך ((כמו שנפסק בשו"ע חו"מ סי' קסג סעיף א שכופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת, ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ולפי זה אפילו מי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת ואינו נהנה ממנה כלל, אינו יכול לשלם עבור ההחזקה מכספי מעשר כיון שהוא מחויב בה. וכן כתב בשו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' שלה שאסור לקנות מקום ישיבה בבית הכנסת מכספי מעשר, משום שהוא חוב המוטל על הציבור, ומסתמא מדובר כשיש בית כנסת אחד בעיר. וכן כתב בספר בית דינו של שלמה יו"ד סי' א (דף מט טור ד) שמטעם זה אסור לשלם מכספי מעשר עבור רכישת קרקע לבית קברות.)). אבל אם משלם עבור ההחזקה מרצונו ((כגון שיש בתי כנסת נוספים בעיר, או שמשלם יותר ממה שחייב לפי חלקו, ואפילו אם שאר הציבור אינם עניים, וכמבואר בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רמב.)), רשאי לשלם מכספי מעשר, במקרים שרשאי לתת מכספי מעשר עבור שאר מצוות ((משום שהחזקת בית כנסת היא מצוה, וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' פג.)). וכן אם קונה מקום בבית כנסת, ועיקר כוונתו כדי לתמוך בבית הכנסת ולא להנאתו, רשאי לקנות מכספי מעשר ((בדומה למה שכתב הט"ז ביו"ד סי' רמט סק"א שמותר לתורם מכספי מעשר להרוויח דבר שהוא בגדר טובת הנאה.)). אולם נראה שבמקרה זה, חייב לשלם את שווי הנאתו מהמקום מכספי חולין ((בדומה למה שהבאנו בגיליון 30 הערה 32 בשם בספר צדקה ומשפט פרק א הערה פה, שמותר לקנות ספר ממחבר עני כדי לתמוך בו, אבל את החלק שהיה משלם עבור הספר גם אם המחבר לא היה עני, יש לשלם מכספי חולין.)). ואם הגבאים נותנים מקומות לעניים חינם, או בזול, ומוכרים לעשירים ביוקר, נראה שתוספת יוקר זו נחשבת לצדקה, ואפשר לשלם מכספי מעשר לכל הדעות ((בדומה למה שהבאנו בגיליון 30 הערה 10 בשם הגר"מ פינשטיין והגרש"ז אויערבאך שישיבה שגובה שכר לימוד גבוה מהורים בעלי אמצעים כדי לממן את הלימודים של בנים להורים עניים, מותר לשלם תוספת זו מכספי מעשר.)).
6. לא ניתן לשלם חוב לביטוח לאומי או לכל מס אחר מכספי מעשר, אף שהכסף מיועד לתמוך בעניים, משום שלא ניתן לשלם חובות מכספי מעשר ((כן כתבו הט"ז בסי' רמט סק"א, הברכי יוסף שם ס"ק יח בשם תשובת כתב יד והראשון לציון שם סעיף א. והחידוש הוא אף שבגמ' ב"ב דף ט ע"א מוכיח מהפסוק (ישעיה ס יז) 'ונוגשיך צדקה' שכספי המיסים נחשבים לצדקה. והטעם שנחשבים לצדקה כתבו המאירי והמהרש"א בחידושי אגדות שהעניים נהנים ממנו שעל ידי זה יצטרכו לשלם פחות מיסים. ואפילו לסוברים שניתן להוציא כספי מעשר לשאר מצוות, היינו רק למצוה שלא היה עושה מכספי חולין, וכמו שהבאנו בגיליון 30 הערה 18, אבל דבר שחייב בו ממילא, אפילו מקיים בזה מצוות צדקה ממש, כגון המפרנס ילדיו הקטנים, אסור. עיין גיליון 30 דין 2,3. וכן כתב בספר צדקה ומשפט פ"ו הלכה יא והערה כט. עוד כתב הראשון לציון שם שיש לחשב את הרווחים לאחר ניכוי המיסים, שכל מה שמשלם עבור מיסים הרי זה כאילו לא הרוויח.)).
7. כולל שמתנה עם האברכים לתת את כספי המעשר לכולל, האברכים אינם רשאים לתת כסף זה מכספי מעשר, אלא מכספי חולין ((שכל תנאי שבממון קיים, והאברך חייב לתת לכולל את ה'תרומה' שהם דורשים, ואין אדם פורע את חובו מכספי מעשר. וכן הביא בספר באורח צדקה פרק יא הערה קטו בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א והגרש"ז אויערבאך.)). אבל אם הכולל דורש מן האברכים לגייס תרומות לכולל, רשאי אברך, שמתבייש להתרים אחרים, לתת מכספי מעשר, חוץ משווי ההנאה על שחסך את הטרחה והבושה, שאותו יש לתת מכספי חולין ((על כל אחד לשער בעצמו, לפי מצבו, כמה היה מוכן לשלם כדי לחסוך את הטרחא או את הבושה להתרים אחרים. והראיה ממה שפסקו הרמ"א בחו"מ סי' רסד סעיף ד והנתיבות שם סק"ה שאם ראובן הציל את שמעון מבית הסוהר, ולוי היה יכול להשתדל להציל שמעון חינם, חייב שמעון לשלם לראובן כפי שווי הנאתו שלא נצרך לבקש טובה בחינם מלוי, ואם כן אף בנידון דידן יש לנכות שווי הנאה זו. ויש הרבה אנשים שהנאה זו שווה להם כסך כל התרומה, ואינם יכולים לתת מכספי מעשר כלום.)).
8. מוסד (הראוי לקבל מכספי מעשר) שעושה הגרלה בין התורמים, נחלקו הפוסקים אם מותר לקנות כרטיס הגרלה מכספי מעשר. הרבה פוסקים מתירים רק אם מוכח שכוונתו לתרום למוסד ולא כדי לזכות בפרס, וכגון שכרטיס ההגרלה יקר מדי ביחס לגובה הפרסים וביחס לסיכוי לזכות בהם ((בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' עו מחלק בין הגרלה שמספר המשתתפים מוגבל, שאז יש ערך ידוע לצד הספק שיגריל ואסור, לבין הגרלה שמספר המשתתפים אינו מוגבל, שאז אין ערך ידוע לזכות הכניסה בהגרלה ומותר. טעם ההיתר הוא שאפשרות הזכיה בהגרלה אינה שווה כסף והיא רק הנאה צדדית כעין 'טובת הנאה' ומותר. אבל אם מספר המשתתפים מוגבל ויש ערך ידוע לכרטיס אסור, ואפילו אם התורם מסוים משוכנע בעצמו שזכות הכניסה בהגרלה אינה שווה בעיניו כלום, ואינו תורם רק מצד מצוות צדקה, גם כן אסור. וכן מסתבר, בדומה למה ששנינו בשביעית פ"ב מ"א "נתת תורת כל אחד ואחד בידו", שלא רצו חז"ל לתת לכל אדם לשער בעצמו. דומה לשיטת האגרות משה כתב בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ"ז באור ההלכה ד"ה ואחד מעשרה שהקונה כרטיס הגרלה בכספי צדקה והגריל, שייך הפרס לצדקה, ומוסיף "אם לא שבאמת אין שווה לאף אחד הספק הזה הסכום הזה ורק כולן נותנים משום צדקה אז יתכן שיכול לנכות הסכום שיותר ממה ששוה הספק למכור בשוק", הרי שגם לדעתו אין היתר לקנות כרטיס הגרלה מכספי מעשר ושהפרס יהיה שלו, רק אם זכות ההשתתפות בהגרלה אינה שווה כסף. גם בספר צדקה ומשפט פ"א הערה פה ד"ה ובנדון כרטיס הגרלה סובר שיש לנכות את הסכום ששווה זכות ההגרלה ואת היתרה לשלם בכספי מעשר, ואינו מחמיר כהאגרות משה שצריך שלכל העולם לא תהיה זכות ההגרלה שווה כסף, אלא שאם התורם משוכנע בעצמו שלא היה קונה בשביל הנאת ההגרלה, מותר. (ובהמשך מחדש עוד, שאם קשה לשער כמה היה מוכן לשלם אם ההכנסות לא היו מוקדשות לצדקה, מותר לשלם את כל עלות הכרטיס מכספי מעשר, וצריך עיון כיצד יהיה מותר לשלם מכספי מעשר בגלל שמסופק.))). ויש מתירים אפילו אם הפרס והסיכוי מצדיק את המחיר ((כן כתב בספר תשובות והנהגות ח"ג סי' רפט ד"ה ולמעשה נלענ"ד, אמנם בכל התשובה לא ביאר כלל למה אין הפרס שייך לצדקה, אלא מסביר שהמוסד רשאי לקיים הגרלה על חשבון כספי הצדקה, כיון שבכך הוא מעודד אנשים לתרום. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' ר' "לדידי פשוט דמותר… על פי היסודות המבוארים ביו"ד סי' רמט ובפוסקים שם", ולא ביאר טעמו.)), אבל בתנאי שאינו משתמש ביותר מחומש מכספי המעשר שמפריש עבור רכישת כרטיסי הגרלה ((כן כתב בתשובות והנהגות שם, וטעמו כדי שלא יתרמו אנשים רק למוסדות שמקיימים הגרלות, ולא לעניים ולמוסדות אחרות.)), וגם אינו משנה מדיני הקדימה בצדקה ובמעשר כספים ((כן כתב בתשובות והנהגות שם. דיני קדימה נתבארו בגיליון 26 ופשוט שאסור לשנות מסדר זה כדי להרוויח את ההגרלה.)). ויש שאוסרים לגמרי לקנות כרטיסי הגרלה, ואינם מתירים רק שהמוסד יעשה הגרלה בין כל התורמים החל מסכום מסוים ומעלה, ובתנאי שגובה התרומה לא יגדיל את הסיכויים לזכות, כך שההגרלה אינה אלא תמריץ בלבד ((כן כתב בשו"ת אבן ישראל ח"ח סי' סד, שכל הקונה כרטיס הגרלה בכספי צדקה והגריל, הפרס שייך לצדקה, שכספי הצדקה הניבו פירות. וכתב שאינה דומה לעליה לתורה שנחשבת להנאה צדדית, שעליה לתורה אינה שווה ממון, אבל הפרס שזכה בו שווה ממון ושייך לצדקה. ורק אם מגרילים בין כל התורמים, שכספי הצדקה שתרם לא גרמו שיגריל, שהרי היה יכול להגריל אף אם היה תורם פחות מכך, זכה התורם בפרס לעצמו.)). לכל הדעות מותר לקנות כרטיס מכספי מעשר אם בדעתו לתת את הפרס לצדקה. כמו כן, בדיעבד אם קנה כרטיס שלא כדין וזכה, עליו לתת את הפרס לצדקה ((כן כתבו בשו"ת אבן ישראל שם ובספר דרך אמונה שם, ואף לדעת האגרות משה שרשאי לקנות מכספי מעשר כרטיס הגרלה שאינו שווה כסף, מכל מקום מודה בכרטיס ששווה כסף שהפרס לצדקה. אמנם, בספר צדקה ומשפט כתב שאם הגריל ישלם את עלות הכרטיס לצדקה, וכן יפריש מעשר מהפרס והשאר לעצמו.)). ויש שכתבו שבכל אופן אם זכה ראוי להחזיר את עלות הכרטיס למוסד, אף אם היה רשאי לקנות את הכרטיס ((שו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' עו.)).
9. מותר לאדם לעבוד בחינם עבור עני, או עבור מוסד צדקה, ולנכות תשעים אחוז ((כן הביא בספר באורח הצדקה עמוד שכה בשם הגרש"ז אויערבאך ובעמוד שסו אות יט ובעמוד קפב הערה קנד בשם הגר"נ קרליץ שליט"א. הטעם שיכול לנכות רק תשעים אחוז הוא, שהרי אף אם היה גובה תשלום עבור העבודה היה חייב להפריש ממנו מעשר לצדקה, הרי שאינו חוסך לצדקה רק תשעים אחוז.)) (או שמונים אחוז אם הוא נוהג לתת חומש) מהסכום שהיה יכול לגבות עבור עבודה זו מכספי מעשר ((כן פסק בשו"ת מהרי"ל דיסקין סי' כד וכן הביא בספר באורח צדקה עמוד שכג בשם הגר"מ פיינשטיין ובשם הפוסקים שהובאו בהערה הקודמת. יש לציין, שאם העני או המוסד אינו זקוק למקצועיות של עובד זה, אינו רשאי לנכות רק כגובה השכר של רמת מקצועיות שהוא זקוק. דוגמא: עורך דין נוטריון המתמצא בייצוג משפטי ומשתכר מאתיים דולר לשעה, שעובד חינם למוסד וחותם על מסמכים שזקוקים לחתימת נוטריון, עבודה שניתן להשיג בשלושים דולר לשעה, אינו רשאי לנכות מכספי מעשר רק שלושים דולר לשעה שהמוסד חסך. בספר עלינו לשבח ח"ג שו"ת סי' קי חידש עוד שרק מה שהעני היה מוכן לשלם בפועל, אם היו דורשים ממנו תשלום, ניתן לנכות מכספי מעשר, ולא כל שווי העבודה. ואינו מסתבר, שהרי העני זקוק לעבודה זו, ורק מפני דחקו אינו יכול לשלם את המחיר הראוי, ובאמת נהנה מעבודה זו מלוא שוויה, ודאי שנחשב שנתן לעני את מלוא שווי ההנאה, וכן כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין שם.)). אמנם, יש מי שמתיר לעשות כן רק לעובד שדרש תשלום מראש, ולאחר מכן מוותר על התשלום לשם צדקה ((כן מביא בספר באורח צדקה עמוד שכג (מועתק מספר מעשר כספים) בשם הגר"מ פיינשטיין, וז"ל: "בעל מקצוע שרוצה לנכות את ערך שירותיו למוסד תורני או לצדקה אחרת מכסף מעשר שלו צריך להגיש חשבון ואחרי כן לבטלו". לכאורה אין צורך להגיש חשבון, אלא מספיק אם יסכמו כמה המוסד יתחייב לשלם עבור העבודה, ולאחר מכן לפטור אותו.)). אבל רוב הפוסקים מתירים אף אם ויתר על התשלום מראש והתכוון אז לנכות כנגדו מכספי מעשר ((כן כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין סי' כד, וטעמו שכל שלא פירש שעובד חינם הרי יכול לדרוש תשלום לאחר העבודה, כמו שפסק הרמ"א בחו"מ סי' רסד סעיף ד, ואם כן אף אם לא סיכם מראש על שכר עבודה הרי זה כאילו סיכם ורשאי לנכות מכספי מעשר. עוד מחדש שאף אם התנה מראש שעובד בחינם, מכל מקום עצם העבודה היא צדקה ורשאי לכוון מראש שהעבודה היא במקום צדקה. ומוכיח שעבודה נחשבת כנתינה, שהרי ניתן לקדש אשה בעשיית מלאכה. וכן נראה דעת כל הפוסקים (זולת הגר"מ פיינשטיין) שסתמו שרשאי לנכות שכר העבודה מכספי מעשר ולא כתבו שיש לקבוע שכר מראש.)). ויש שהוסיפו שאפילו אם לא התכוון מראש לנכות מכספי מעשר, יכול לומר בפני עדים שחוזר בו ואינו מוכן לעבוד חינם, אלא בניכוי התשלום עבור מה שיעבוד מכאן ולהבא מכספי מעשר ((כן פסק המהרי"ל דיסקין שם, וטעמו שפועל יכול לחזור אפילו בחצי יום, ואף אם נאמר שאסור לו לחזור בו מדין נדר לצדקה, מכל מקום עצם קיום הנדר היא מצוות צדקה.)). לכל הדעות אינו יכול להחליט לאחר שסיים את העבודה לנכות את התשלום שהיה מגיע לו מכספי מעשר ((כן כתב המהרי"ל דיסקין שם, וראייתו ממה שכתב הט"ז בסי' רמט סק"א שאדם שקנה עליה לתורה אינו יכול לשלם תמורתה מכספי מעשר, אלא אם כן תכנן כן מראש, שאם לא תכנן כן מראש, התחייב כסף לבית הכנסת מהעליה שקנה, ואינו יכול לשלם חובו מכספי מעשר. וסובר המהרי"ל דיסקין שעבודה לעני אינה צדקה, אלא גמילות חסד בגופו, ואינו יכול לצאת בכך חובת צדקה אלא אם יתכוון מראש שהעבודה תחשב לצדקה. אמנם אפשר לחלק, שקניית עליה היא מקח וממכר ממש, ורק אם מתכוון לתרום לצדקה ניתן להחשיב את העליה לטובת הנאה בלבד, אבל עבודה לעני ללא תמורה היא נתינה לעני ממש. וגם אין לטעון שאינה כי אם גמילות חסד בגופו, שהרי הרבה סוברים שניתן לשלם מכספי מעשר עבור מצוות, כשאין חשש שעשה נדר לתת רק לצדקה.)).
