במשנה ריש פ"ב דברכות יג. -אמר ר' יהושע בן קרחא – למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע – כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות.
וברמב"ם הלכות ק"ש [פ"א ה"ב] כתב וז"ל …ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו – ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו – ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על שאר כל המצוות.
בדברי הרמב"ם מבואר לכאורא סיבה אחרת – מהסיבה המבוארת במשנה – להקדמת פרשת שמע.
במשנה מבואר שיש להקדים פרשה ראשונה מפני שיש בה עול מלכות שמים – ואילו הרמב"ם מבאר שמקדימים אותה מפני שיש בה את יחודו ית' ואהבתו.
ואולם ברמב"ם בספר המצוות מצווה ב' – שמע ישראל כתב וז"ל:
…ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים, כי הם אומרים כדי לקבל עליו מלכות שמים – רצונו לומר ההודאה ביחוד והאמנתו.
מפורש בדברי הרמב"ם – שעול מלכות שמים וההכרה ביחודו ית' הם ענין אחד – נמצא שאין סתירה בין המשנה בברכות לדברי הרמב"ם.
ויובן לפי זה מה שכתב הרמ"א בסי' ס"א סעיף י"ד – …ויש להפסיק מעט בין אחד לברוך כי עיקר קבלת מלכות שמים הוא פסוק ראשון.
שאף על פי שבפסוק ראשון לא מוזכר כלל מלכות שמים – רק ענין יחודו ית', אף על פי כן עיקר קבלת מלכות שמים הוא בפסוק ראשון מפני שכפי שרואים בדברי הרמב"ם – מלכות שמים והכרת יחודו ית' הם ענין אחד.
ולכאורא הדבר תלוי במחלוקת המובאת במסכת ר"ה לב: שם נחלקו ר' יוסי ור' יהודה האם אפשר להזכיר כחלק מפסוקי המלכויות פסוקים המדברים על יחוד ה' כמו "שמע ישראל", "וידעת היום – והשבות אל לבבך" ו"אתה הראת לדעת",
ומשמע לכאורא שלר' יהודה שאי אפשר להזכירם במלכויות – אין זה אלא משום שמלכות ה' ויחודו הם ענינים נבדלים זה מזה.
ברם במהרש"א מבאר דעת ר' יהודה …"דבעי לשון מלכות ממש" – ולפי זה נראה שגם לר' יהודה מלכות ה' ויחודו הם דבר אחד, אלא שס"ל שבפסוקי המלכויות צריך לשון מלכות ממש – ובפסוקים אלו אין לשון מפורשת של מלכות.
ואולם בדברי הרמח"ל בספר דרך ה' [ח"ד פ"ד] משמע לכאורא שהם ב' ענינים.
בתחילת הפרק בו מדבר הרמח"ל על קריאת שמע וברכותיה – מקדים הוא שקריאת שמע ענינה הכרה ביחודו יתברך וקבלת מלכותו.
בהמשך הפרק, מאריך הוא תחילה לבאר ענין יחוד ה' בכל בחינותיו ולאחר מכן הוא מבאר לחוד את ענין מלכות ה'.
…שהוא מה שרצה הבורא ית' ברוב חסדו וטובו להשפיל כביכול בענותו את רום כבודו ולהיות מתיחס אל נבראיו אף על פי שבאמת אין להם יחס עמו עמהם כלל ורצה להיות להם במדרגת מלך אל עם. ע"כ.
ומשמע מסידור הדברים שהכרת יחודו וקבלת עול מלכותו הם ב' ענינים.
ונראה שכונת דבריו היא – שאכן לולא רצונו ית' להתייחס אלינו כמלך אל עבדיו – אזי הכרת היחוד מצד עצמה אינה מחייבת את ההנהגה של המלכות, כיון שמצד האמת אין לנו יחס עמו כלל כמו שביאר.
אבל אחרי שהוא ית' רוצה למלוך עלינו, מעתה קבלת מלכותו היא קשורה עם היחוד. – הכרת היחוד היא זו המחייבת אותנו לקבל את מלכותו.
ובהמשך דבריו שם כתב…ואולם בבחינה זו [של היותו מלך עלינו] חייבים אנו להכירו בכל יום ולקיים מלכותו עלינו ולהשתעבד אליו ואל גזירותיו כעבדים אל מלכם וזה נקרא קבלת עול מלכות שמים ונכלל ענינה בפסוק זה שמע ישראל – דהיינו – ההודאה בדבר זה שהוא מלך מלכי המלכים מולך בכל בריותיו העליונים והתחתונים וקבול עול מלכותו והשתעבד אליו.
משמע מדבריו שהואיל והכרת היחוד היא שורש קבלת עול מלכות שמים – על כן קבלת מלכות שמים מחייבת לחדש בכל יום את הכרת היחוד – וזה אשר אנו עושים בפסוק ראשון של שמע.
אמנם צריך לבאר איך באמת הכרת יחודו ית' היא השורש לקבלת מלכותו.
לשון העיקר הראשון מי"ג עיקרי האמונה הוא – אני מאמין באמונה שלמה – שהבורא ית' שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים – יחוד ה' הוא בשתי הבחינות, בבחינת הבורא ובבחינת המנהיג. ובלשון הרמח"ל – יחוד המציאות ויחוד השליטה או הפעולה.
יחוד המציאות מבואר בדברי הרמב"ם תחילת הל' יסודי התורה–
"יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא – לידע, שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". – מהכרה זו יוצאת הכרת עבדותנו לו ית' – בהקדמת מה שכתב הרמח"ל במאמר החכמה – בפירושו לתפילת עלינו לשבח – על המילים לאדון הכל. וז"ל שם.
…הנה הקדוש ברוך הוא אדון כל באמת – כי הוא לבדו המצוי הראשון וכל הנמצאים מאתו ית' נמצאו והנמצאים כולם שלו – ובבחינה זו נזכירהו בתואר זה של אדון הכל. עכ"ל. – הרי שמפני שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת המצאו – אנחנו שייכים לו ית'.
ונרמז ענין זה בפסוק "הוא עשנו – ולא אנחנו" – שהכתיב הוא לא בא' והקרי לו בו' והביא ה"שפת אמת" במכתב לחודש אלול ביאור בזה- שגם הקרי וגם הכתיב הם אמת – מפני שהוא עשנו ו"לא" אנחנו, על כן "לו" אנחנו – אנחנו שייכים לו.
והוסיף שזה נרמז במילה "אלול" שיש בה את האותיות של המילים – לא – לו – כיון שהוא ית' בראנו ולא אנחנו – על כן עלינו להתייחס אליו כעבדים אל מלכם.
נמצא שיחוד מציאותו ית' – הוא סיבה לקבלת מלכותו.
בביאור ענין יחודו ית' בבחינת ההנהגה – יחוד השליטה – כתב הרמח"ל בדרך ה' שם בתחילת הפרק – …בבחינת הפעולה הוא – שאף על פי שנתן בחוקם של הנבראים לשלוט בענינים מה שיכלתם מקפת ופועלים פעולות גדולות כל אחד כפי מה שבחק פעולתו, הנה באמת אין להם כוח ולא שליטה – אלא מה שמסר להם הבורא ית' שמו שהוא האדון האמיתי השליט וכל יכול וכל מה שהם פועלים – אינו אלא מה שהוא ית' נתן ונותן להם כח שיפעלו והוא אדון עליהם להוסיף ולגרוע כרצונו בכל עת ושעה.
ובפירושו על ספרו "קל"ח פתחי חכמה" [פתח א'] כתב – …ידיעת יחוד השליטה היא ידיעה בפני עצמה. כי היו המינים יכולים לחשוב שאע"פ שהוא לבדו ברא את הבריאה, אבל הואיל וברא בעלי רצון – בעלי בחירה, הם יכולים ח"ו לעשות הפך רצונו, על כן זהו ענין ידיעה זו לדעת – שאי אפשר שיהיה שום דבר מבטל רצונו משום טעם שבעולם וגם מה שנראה הפך רצונו, אינו אלא שהוא מרשה כך בינתיים, עד שהכל יחזור לתיקון גמור.
ובספר "דעת תבונות" סי' מ' מבואר – שהכרת האדם ביחוד השליטה שלו ית' – הוא המביא את האדם לבטל עצמו לעשית רצונו ית' ומוסיף לבאר שם – שזה היה הנסיון של אדם הראשון בחטא עץ הדעת. וזה עיקר הנסיון של האדם בעולם הזה, להכניע עצמו לרצונו ית', מתוך הכרת תוקף יחוד שליטתו.
עליו להכיר שאין לרע מציאות אמיתית [רע הוא מלשון רעוע] וכל מה שהוא הפך הדרך אשר צוה ה' אינו אלא שקר ודמיון – כי רצונו הוא לבדו השולט ואם כן אין שום אפשרות לשום טוב אמיתי זולתי בדרך ה'. ואילו היה אדם הראשון מכיר בכך וממילא לא היה נכשל בעץ הדעת עד כניסת השבת, היה העולם מגיע לתיקונו ביום אחד מה שעכשיו נצרך לכך שש אלפי שנין.
ומוסיף הרמח"ל – שכך הוא בכל יחיד וציבור, ככל שממהרים להכיר ביחוד ה' – שאין שום מציאות זולתו ואין שום הנהגה זולתו, וממילא – שאין שום אפשרות להגיע לטוב אלא בעשית רצונו ית', נחסך סבל רב של גלות ויסורים – אשר כל תכליתם להביא את האדם להכרה הזו.
לפי האמור יש לבאר את עבודת היום של ראש השנה.
ראש השנה הוא היום שבו נברא האדם – ובו חטא אדם הראשון בחטא של חסרון הכרת יחודו ית' ופגם בקבלת עול מלכותו – בזה שעבר על רצונו ית' באכילת עץ הדעת.
בכל שנה ביום זה – מתחדשת מלכותו של השי"ת ומאיר אור של גילוי יחוד מציאותו ויחוד שליטתו שהם הסיבות לקבלת מלכותו מצדנו.
יחוד מציאות הבורא הוא סיבה לקבל עול מלכותו – מפני שאנו ברואיו ושייכים לו – ויחוד שליטתו הוא סיבה לקבל עול מלכותו – מפני שאין שום מציאות של טוב אמיתי – אלא בהליכה בדרך ה'.
עבודת היום של ראש השנה היא להכיר ביחוד מציאותו – דהיינו שהוא עשנו וממילא אנו עבדים השייכים לו ית' ולהכיר ביחוד שליטתו – שאין דרך אחרת בחיים זולתי קבלת עול מלכותו, כי אין שום מציאות – זולתי חיים של עשית רצונו ית' השולט יחידי בכל.
ויתכן להוסיף ביאור בדברים על פי דברי ה"חובות הלבבות" שישנם ב' מחייבים יסודיים לעבודת האדם לאלוקיו – א] הכרת הטוב ב] היראה.
יחוד המציאות – הוא השורש להכרת הטוב– לדעת שכל אשר לנו הוא ממנו ועל כן אנו עבדיו.
יחוד השליטה – הוא שורש היראה לדעת שאין דרך לקבל טוב אלא ממנו – ואם כן עלינו לירא מלעבור על רצונו שלא נאבד את השפעתו.
