מה הדין בבחורי ישיבה שנכנסנו שקיבלו חדר בפנימית בישיבה. ומצאו שם הרבה ספרים הנושאים שם של בחור (שם משפחה) ולפי הנראה מהתאריך שנמצא בדפים שהיו בספרים. מדובר על בחור אשר למד בישיבה לפני כעשר שנים. עכ"פ הבחור אינו מוכר לבחורים. מה דין הספרים האם נחשבים כאבידה מדעת. או שיש לחשוש שהשאיל זאת לבחור. [חשש רחוק עקב כמות הספרים הרבה שאין קשר מאחד בינהם] כמו"כ רציתי לשאול מה הדין במוצא בחדר ספרים שלא רשום עליהם כלל שם. האם חשיב כאבידה מדעת.
תשובה:
שלום רב,
הדין הוא שאבידה שידוע שנאבד לפני זמן רב, אפילו אם יש בו סימן, ניתן להניח שהבעלים התייאשו ומותר ליטול אותה. אני מציע לתלות מודעה במקום בולט בישיבה לברר אם יש אחד שיודע למי שייכים הספרים שרשום עליהם שם משפחה פלונית, ואם אף אחד לא ייצור קשר, ניתן להניח שהספרים כבר נאבדו לפני שנים רבות ואף אחד מהבחורים הלומדים כעת בישיבה לא שאל אותם. רצוי להמתין לאחר פרסום ההודעה עוד מספר חודשים כדי להבטיח שהשואל של הספרים לא עזב את הישיבה ממש לאחרונה ולא הספיק להתייאש.
ספרים ללא שם אינם אבידה מדעת אלא אבידה רגילה. בדרך כלל אף אם לא רשום שם יש סימן בספר, אם בעל הספר רשם הגהות כלשהן.
מקורות:
שו"ע חו"מ סי' רסב סעיף ה.
לפי הרגילות יש חשש שבחור קנה ספרים ושכח אותם וכן שכח מקיומם, א"כ נחשוש שמא הבחור שהיה הספר שלו שכח את הספרים שם א"כ זה יאוש שלא מדעת. ואולי השולחן ערוך דיבר רק בחפץ מסוים שאדם רגיל יודע איזה חפץ שייך לו, וכשעבר זמן רב התיאש בוודאי. אבל בספרים רגילות שאדם לא זוכר את כל הספרים שיש לו, ולפעמים שוכח אחרי שנתיים שקנה את הספר ושוכח שצריך לחפש אחריו.
דין זה נפסק גם בסי' רס סעיף א לגבי מציאה שהעלה חלודה והטעם "שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים", ולא מבואר שיש חילוק בין חפצים שנשכחים או לא.
לדעתי (מבלי לעיין בספרים) ניתן להסביר את הדין בשתי דרכים: או שחז"ל סברו שחזקה שאדם נזכר מחפצים שהיו לו ולאחר הרבה זמן בודאי נזכר והתייאש (וכן משמע בתוספות ב"מ דף כו ע"א ד"ה בכותל). או שגם אבדה שאדם שכח מקיומו הרי זה כייאוש, כיון שאיבד את הקשר עם האבדה. ודין ייאוש שלא מדעת אינו רק אם יודע מקיומו של האבדה אלא שאינו יודע שנאבד לו.
השאר תגובה