שלום כבוד הרב
אודה על תשובה למרות ששאלתי אינה בהלכה
אני התקרבתי ליהדות ואני מאוד רוצה לדעת בענין זה של הגמרא
מה החשיבות של לימוד הגמרא הרי אפשר ללמוד את ההלכה למעשה מדוע צריך ללמוד את כל המשא ומתן בסוגיות?
תודה
תשובה
התורה איננה חכמה כמו שאר חכמות העולם, כל חכמות העולם אין בעצם לימודם שום מטרה, וכל המטרה היא לדעת את הנתונים של אותה חכמה, ומי שלומד רפואה אחרי שיודע את כל מה שנצרך לו בשביל העובדה שלו אין לו שום צורך להוסיף חכמה.
אבל בחכמת התורה הלימוד בעצמו היא המטרה, ולא רק ידיעת ההלכות, מצוות תלמוד תורה היא שאדם יתייגע עד שיבין את שרשם של כל דיני התורה. ולכן צריך ללמוד את הגמרא ולא מספיק ללמוד הלכה.
כמו כן גם בשביל לדעת איך לפסוק הלכה לא מספיק ללמוד רק את ההלכות אלא צריך לדעת את שורשם של דברים, שהרי תמיד מתחדשים כל מיני שאלות חדשות שלא כתוב מפורש מה דינם, וכדי לדעת את הדין שלהם צריך לדעת את שורשי הטעמים ולהבין את עומק התורה ולדמות דבר לדבר עד שמגיעים לפסיקה אמיתית, ולכן צריך ללמוד את הגמרא לדעת את שורשם של הדברים ועל ידי כן אפשר גם לדמות דבר לדבר ולהוציא פסק אמת.
בנוסף לכך, הניקוד הינו דבר שמביע את הפירוש על הדבר הנלמד, ופעמים רבות שינוי בפיסוק מביא שינוי הלכתי, ומחמת כן ישנם אכן מחלוקות בין הפוסקים הראשונים והאחרונים, ואין אנו יכולים להכריע כאחד מהם מהו הפיסוק הנכון, ומשום כך אי אפשר לנקד את הגמרא כעת.
מקורות :
בגמ' (סוטה כב.) אמרו שהמורים הלכה מתוך המשנה נחשבים ל"מבלי עולם" כיון שלא מבינים בטעם הדבר, וראה בדברי הקרן אורה (נדרים דף סב עמוד א) "והמעלה היותר גדולה היא השינון ולימוד הגמרא, הם דרכי הסברא הישרה והחידוד האמיתי. כי בשני הלימודים הראשונים עדיין לא יגיע אל תכלית השלימות, כי עדיין לא יגיעו ולא יכונו דרכיו אל התכלית האמיתי. וכמו שאמרו ז"ל (סוטה כ"ב ע"א) המורים הלכה מתוך משנתם הרי אלו מבלי עולם. מפני אשר על ידי המשנה לבדה אין הלכה ברורה, עד שישנן בחכמה ובהשכל לפלס דרכיו בפלס ומאזני צדק. וכאשר ישים מגמתו אל זה המכוון בלימודו, וככוונת אמרם ז"ל (שם כ"א ע"א) על זה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אז יגיע אל מחוז חפצו בלימודו, וידבק בה' על ידי מאור התורה. וכמו שדרשו חז"ל (סנהדרין צ"ג ע"א) על מה דכתיב בדוד מלכנו ע"ה (ש"א ט"ז י"ח) וה' עמו דהוי סליק שמעתתא אליבא דהלכתא. כי כל דרכיו שלימים וברורים היו ללכת בהם אל מקור החיים".
וראה בשו"ע הרב (פרק ב סעיף א) "כי אם אינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין ונקרא בור ולכן יש אוסרין להורות אפילו לעצמו מתוך הלכות פסוקות בלי טעמים שלמד ולפיכך אינו רשאי להתאחר מללמוד הטעמים עד שיגמור ללמוד כל ההלכות פסוקות. כי לא אמרו ליגמר והדר ליסבר אלא לסבור סברות בעומק עיון טעמי ההלכות ולהבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר להקשות ולתרץ עד שיגיע וירד לעמק הלכה שזה אין לו לעשות בתחלת למודו אלא לאחר שיגמור ללמוד כל ההלכות פסוקות בטעמיהן בדרך קצרה בלי עיון רב ופלפול להקשות ולתרץ אבל בלימוד זה לידע הטעמים בדרך קצרה מהתלמוד והפוסקים בלי עיון רב ופלפול חייב הוא לעסוק בכל יום ויום שליש זמן לימודו".
וידוע כמה הרעישו הראשונים על דברי הרמב"ם שכתב בהקדמתו לספר משנה תורה "כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר הגמרא. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה" והראב"ד השיג עליו "סבר לתקן ולא תיקן כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם והיה לו בזה תועלת גדולה וכו' אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה" והאחרונים האריכו שבוודאי אין כוונת הרמב"ם שלא יצטרכו ללמוד את הגמ', אלא רק במי שדעתו קצרה ואינו יודע, וכמו שכתב שם הכסף משנה ועוד, וראה בדברי המהר"ם חגיז (על מ"ח דברים שהתורה נדרשת בהם, משנת חכמים אות פו-פח) שביאר בשם אביו שדבריו החריפים של הראב"ד הם כדי שידעו שיש דברים שגדולי ישראל אחרים חולקים על הרמב"ם וילמדו גם דברי חבריו, ויתירה מכך, בספר מעין בית השואבה (לרבי ש. שוואב זצ"ל) הקשה מה עם מה שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה שצריך ללמוד גמרא כל יום ותירץ "לכן נראה שמה שכתב הרמב"ם שאינו צריך ללמוד תורה שבע"פ כלל, הוא רק כדי שיפטור את עצמו ממצות ידיעת התורה שהרי חייב אדם לידע את כל הדינים המבוארים בספרו של הרמב"ם שנכללו בו כל דיני התורה שבע"פ אבל עדיין לא פטר האדם את עצמו מחיוב לימוד גמרא בכל יום וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה".
