רפואה מול ביטול מצוה
אדם שנאלץ לעבור ניתוח במיתרי קולו הלקוי, כאשר הרופאים אוסרים עליו לדבר ולהוציא קול הברה במשך שבוע מהניתוח.
נפשו בשאלתו:
א. האם יכול לקרוא ולא להשמיע לאוזנו (אלא רק להוציא בשפתיו) ק"ש ותפילה, ברכת המזון ושאר תפילות וברכות. ב. האם עדיף שיתפלל בהוצאת שפתיו בלבד או שאחרים יוציאוהו ידי חובתו? ג. במידה ואינו יכול לצאת ידי חובה מאחר ואינו יוצא ידי חובה אם לא משמיע לאזנו האם מותר לעשות ניתוח זה ועובר על לאו מהתורה לצורך רפואת גופו?
תשובה:
א] נפסק בשו"ע (ס"ב, ג') שצריך להשמיע לאוזנו את קריאת שמע שמוציא בפיו, ולדעת הב"ח הוא דרבנן ולדעת הראב"ד (הו"ד במ"ב) הוא לכתחילה מדאורייתא. ואם הוציא בשפתיו ולא השמיע לאוזנו יצא בדיעבד, וכן הוא גבי ברכות ק"ש (מ"ב שם וסי' ר"ו ג'). ולגבי תפילת שמו"ע כ' השו"ע שצריך להשמיע לאוזנו, ובמשנ"ב הביא דעות האם לדעת הזוה"ק צריך להשמיע לאוזנו או שעדיף שלא ישמיע לאוזנו, וכ' שסו"ס אם לא השמיע לאוזנו יצא, כיון שחתך בשפתיו. וכן בעי' לכתחילה להשמיע לאוזנו בקידוש ובברהמ"ז (עי' שו"ע קפ"ה, ב') ובעוד ענינים.
ב] נפסק שאין צורך להוציא עבור קיום מצות עשה יותר מחמישית מנכסי האדם (כתובות נ', ב'. רמ"א או"ח תרנ"ו, א' ובעוד דוכתין), והוא הלמ"מ (שנות אליהו להגר"א ריש פאה, אהבת חסד פי"ט ד' בהגה"ה, שו"ת אגר"מ יו"ד קמ"ה). וכ' בשו"ת בנין שלמה (סי' מ"ז) שמכיון שצער הגוף שווה לאדם יותר מחומש נכסיו, א"צ לקיים מ"ע על חשבון צער גופו. ובחלקת יואב (דיני אונס ענף ז') כ' שכשם ש"עד חומש" הוא שיעור בנדו"ד, כך "צער הגוף" הוא שיעור בפנ"ע, ולכן א"צ לחשב בכל צער גופו האם יהיה מוכן לבזבז מנכסיו חומש עבור ריפוי צער שכזה, מפני שעצם החולי והצער פוטרו ממ"ע. וכן המשנ"ב (תע"ג מ"ג) כ' שהחושש לבריאותו א"צ לאכול מרור בפסח, אלא רק ילעס בפיו או יאכל מעט. וראה כעי"ז בשו"ת אבני נזר (יו"ד שכ"א) שאם ישנו חשש שקיום ברית מילה ביום השמיני יגרום לו לצליעה כל ימיו, יכול לדחות את המילה. ובשו"ת אגרות משה (או"ח א' קע"ב) כ' שחולה הנמצא בבית רפואה לנפש יכול להישאר בביה"ח להשגחה, ולוותר על שמיעת תקיעת שופר, מפני שההפסד העלול להיגרם מיציאתו עולה על בזבוז חומש מנכסיו. ובשו"ת מנחת שלמה כ' שאדם שיקיים מ"ע דפו"ר יגרום שילדיו יהיו חולים במחלתו התורשתית, פטור ממ"ע זו, כיון שצער זה גדול יותר מהוצאת חומש למ"ע.
ג] ואולם בשיעור צער הגוף אשר נפטר על ידו מקיום מ"ע, מצינו לכאו' הגדרה בשו"ע תע"ב י"ב, שכ' שגם אדם ששתיית ד' כוסות מזיקה לו, חייב לשתותן. וכ' המשנ"ב דהיינו שמצטער בשתייתו וראשו כואב לו, אך לא הכוונה להיזק שעי"כ יפול למשכב, וכ' השעה"צ דכה"ג מיפטר משום דאינו דרך חירות. ומקורו מד' הרשב"א שהביא הב"י שכ' שכל א' צריך לדחוק עצמו ולנהוג כר' יהודה בר אילעי, ששתה ד' כוסות וחגר את ראשו מרוב כאבי ראש עד חג השבועות (נדרים מ"ט, ב'). ואמנם מד' השעה"צ שאם נופל למשכב פטור משום דכה"ג לא נחשב לדרך חירות, משמע שאילולי פטור זה עליו לשתות למרות שיפול למשכב, וצ"ע. ואולי שאני ד' כוסות דהוי מצוה שיש בה פירסומי ניסא וצריך גם לחזר על הפתחים למענה. [ואולי זה גופא שהצריכו אדם להצטער בצער נפשי כה גדול, לחזר על הפתחים, דלא כל ברנש סביל דא, חזינן דמצוה זו שאני שגם במקום צער צריך לקיימה]. וכן מצינו בתשובות בשמים ראש שכ' לחדש דבכל מצוות פטורים כשנפל למשכב ואילו בד' כוסות מחייבים מפני פרסומי ניסא. ואולי באמת צער שיגרום לכאב ראש של חודשיים אינו נחשב עדיין לצער הגוף שנפטרים ממנו במ"ע. ולפי"ז י"ל דהא דכ' המשנ"ב שהחושש לבריאותו פטור ממצות מרור, היינו בחשש רציני של חולי אמיתי ומקום סכנה, וצ"ע.
ד] ומסתבר שבפרק זמן ארוך של שבוע עדיף שיוציא עצמו בתפילה וק"ש וברכות ויוציא בשפתיו, מאשר שאחרים יוציאהו, וכן שמעתי השבוע מגדולי הוראה. ואם רוצה שאשתו תוציאו, מסתבר שאין כה"ג הא דאמרו בברכות כ' ב' וסוכה ל"ח ב' שתבוא מארה למי שאשתו מוציאתו, כיון דטעמא משום שלא למד, ודפירש"י. אך כאן למד ויודע לברך בעצמו, ורק מחמת אונסו נאלץ שתוציאנו ידי חובתו, וז"פ.
ה] ובדין לעבור על לאו לצורך סכנת אבר, כ' הש"ך (יו"ד קנ"ז) לעיין באו"ח שכ"ח י"ז, וכ' דנראה להקל בזה, ועי' פרמ"ג. וביאר האגר"מ (יו"ד ב' קע"ד ד') שכוונת הש"ך דאע"ג שבסי' שכ"ח כ' שעל סכנת אבר אין מחללים שבת, מ"מ י"ל דהתם מיירי בחולה בסכנת אבר, אסור להציל האבר בחילול שבת. אך כשהוא אנוס לעבור על לאו (כגון שגוי מחייבו) ובחתיכת אבר יוכל להינצל מהלאו, אינו מחויב לחתוך אבר בכדי להינצל מהלאו. וכוונתו דכה"ג חשוב אונס ואונס דאברים רחמנא פטריה. ובס' שבת שבתון הביאו מגדולי פוסקי דורינו שחייבים לצום ביום כיפור, למרות שעי"כ יתעוור. ורק אם ע"י העוורון יסתכן בנפשו אסור לצום.
ו] ובספר משנת פיקו"נ (סי' פ"א) הביא שמרן הגראי"ל שטינמן שליט"א אמר שבודאי שא"צ לעבור על לאו מפני סכנת אבר, וראייתו מכך שיהודים התגייסו בכל הדורות לצבאות הגויים,וכאשר הוצרכו לחלל שבת ולעבור על איסורי תורה במקום פיקו"נ, עשו זאת, ולא פטרו עצמם מגיוס לצבא ע"י שחתכו את כף ידם וכדו'. וכ' דטעמא דמילתא משום דחשוב אונס, או מפני שהרי גם לחבול בעצמו איסור הוא וע"כ גם לצורך שלא יעבור איסורים לא התירו לחבול בעצמו, עכתו"ד.
ולענ"ד יש לחלק טובא. שהעומד בפני איסור לאו שאם יעבור עליו יסתכן בסכנת אבר, אפשר דמחוייב בזה, כיון שסכנת אבר אינה פיקוח כל נפשו ולולי ד' הש"ך אסור לו לעבור על לאו לצורך הצלת האבר. אך בגיוס לצבא הרי כעת איכא פיקו"נ לפניו, ופיקו"נ דוחה לאוים, וזה לא מצינו שצריך למנוע עשיית האיסור ע"י סכנת אבר צדדית שאינה קשורה לגוף האיסור ואינה עומדת למולו, ופשוט.
.
לסיכום: א] על המנותח להתפלל ולקרוא ק"ש רק בשפתיו מבלי להשמיע לאוזנו, כאשר גם במקרה שהיה נאלץ שלא לקרוא ק"ש בכלל, מותר היה לו לוותר על המצוה כדי שיתרפא. ב] מסתבר שעדיף שיעשה כנ"ל ולא שאחרים יוציאוהו ידי חובתו, ובמקרה הצורך (ובמקומות שההלכה מאפשרת זאת), תוציאנו אשתו. ג] לדעת הש"ך ניתן לעבור על לאו כדי למנוע סכנת אבר, וישנם פוסקים הנחלקים עליו. כ' השולת שמולא השמיע לאוזנו יצא בדיעבד, וכן הוא גבי ברכות קתווח. במקרה שהיה נאלץ שלא לקרוא
הכותב:
הרב שמואל ברוך גנוט
