כפי שנהגו כלל ישראל יש בט"ו בשבט דגש מיוחד על ענין הברכות שמברכים על פירות האילן – ובפשטות תכלית ברכות הנהנין היא כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות לזכור את ה' וליראה אותו – דהיינו, להכיר שהוא הבורא את הכל – ולהכיר שהוא ית' מנהיג הטבע.
המועד שאחרי ט"ו בשבט הוא ימי הפורים.
בגמ' בחולין נאמר – אסתר מן התורה מנין שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר" ומבאר הגר"א – שכונת הגמרא היא, היכן נרמז בפסוק שהתוכן של מגילת אסתר הוא – שהיא באה לגלות את השגחת השי"ת על עמו גם בתוך ההסתר – ועל כך מביאה הגמ' את הפסוק – "ואנכי הסתר אסתיר" שבו נרמז ש"אנכי" – השי"ת – נמצא עם עם ישראל – גם בתוך ההסתר.
נמצא שהגילוי של ימי הפורים – שייך להארה בתוך החושך של הנהגת הטבע.
שלושים יום אחרי פורים מגיעים ימי הפסח.
אע"פ שהיום הראשון של פסח הוא יום של גילוי הניסים הגלויים של גאולת מצרים, אבל כבר כתב הרמב"ן בסוף פרשת בא:
…מן הניסים הגדולים המפורסמים – אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה – שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו – עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים – אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל – בין ברבים בין ביחיד – אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו – ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו – הכל בגזרת עליון…עכ"ל שם.
ועל כן ממחרת השבת מתחילים לספור ארבעים ותשע יום שהם שבע כפול שבע ימים – המספר שבע אומר המהר"ל – רומז להנהגת הטבע.
ובביאור הדבר יש לומר – שעבודת הימים האלו של ספירת העומר היא – ללמוד מהניסים הנגלים ביציאת מצרים – את הניסים הנסתרים בתוך הנהגת הטבע.
ועל כן ממחרת השבת מקריבים את קרבן העומר.
מובא בילקוט שמעוני …לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך – ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן.
מבואר שתחילת הישועה בנס פורים בתלית המן היתה בט"ז בניסן – וכן שישועה זו קשורה לקרבן העומר שמקריבים באותו היום.
המהר"ל ב"אור חדש" על הפסוק "ויקח המן את הלבוש" מבאר את הקשר בין קרבן העומר והישועה בימי הפורים על פי דברי המדרש בענינו של קרבן העומר וז"ל.
…הנס הזה היה בזמן שלא היה ניסים ונפלאות בעולם – אלא עולם היה נהוג כמנהגו ולפיכך עמדה להם מצות העומר, כי העומר מביאים אל הקב"ה בשביל שהוא מנהג הטבע ואין הטבע מעצמו – אבל הוא ית' מנהיג הטבע.
מבואר אם כן – שממחרת השבת – יו"ט ראשון של פסח – בה אנו מדגישים את הנסים העל טבעיים של יציאת מצרים – מביאים את קרבן העומר המבטא שהשי"ת הוא מנהיג הטבע – שעל כן נס תלית המן השייך למערכת הניסים שבתוך הטבע – התרחש באותו יום.
ומבואר אם כן שימי ספירת העומר הנמצאים בתקופה בין ט"ו בשבט לט"ו באב אכן שייכים לעבודה של גילוי אור ה' בתוך הטבע.
על ידי עבודתנו בימי ספירת העומר זוכים לקבל תורה ביום החמישים. את התורה המדריכה אותנו – איך להשתמש בטבע כרצונו ית'.
ארבעים יום אחר כך מגיעים ימי בין המיצרים – ימי האבלות על הסתר החורבן והגלות – שהם של עבודת השי"ת בתוך ההסתר, עד סמוך לט"ו באב.
כבר התבאר לעיל בתחילת מאמרי חנוכה ש"תשעה באב", למרות מהותו המיוחדת כיום של אבלות וצער, נקרא הוא "מועד" ואין אומרים בו תחנון משום כך.
וביאור הדבר כמו שכתב בספר "עלי שור" [ח"ב עמוד תיא] בשם המשגיח ר' ירוחם זצ"ל שתשעה באב הוא מועד של ריחוק – דהיינו עצם ההכרה בכך שאנו רחוקים מהקב"ה היא מדרגה של התיחסות – הידיעה שאנחנו רחוקים.
החל מט"ו באב – מתחילה תקופה חדשה – ההחלשות של כח החמה, רומזת על החלשות הנהגת הטבע שהיא תחת השמש – והתחזקות ההנהגה מעל הטבע.
בתוך התקופה הזו שבין ט"ו באב לט"ו בשבט נמצאים חודשי אלול ותשרי – שבהם המועדים של ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות.
חודש אלול – והימים הנוראים הם ימי התשובה אשר נבראה קודם לבריאת העולם כי כולה שייכת להנהגה שמעל הטבע אשר בה שורש התשובה.
חג הסוכות כמו שביאר הגר"א מצותו העיקרית לצאת מתחת הנהגת השמש מלך עולם הטבע – ולהכנס בצל האמונה שהיא מעל השמש ומעל הטבע – על ידי מצות סוכה.
וסיום מועדי התקופה המתחילה בט"ו באב – הוא בחנוכה, המועד שימיו הם שמונה המספר השייך להנהגה שמעל הטבע – שמצותו העיקרית היא "פרסומי ניסא" – לפרסם את הנס שמעל הטבע – וזה עצמו הנצחון על "וחושך זו יון" – מלכות יון הרואה בבריאה רק טבע.
על פי המבואר יש להבין מה שאמרו במסכת תענית שמט"ו באב, שאז הלילות מתחילים להתארך והימים להתקצר, חייבים להוסיף בלימוד התורה בלילה.
המהר"ל מבאר שמעלת לימוד התורה בלילה הוא – מפני שאז העשיה של העולם הזה שובתת, וממילא קל יותר להתעלות אל התורה שהיא מעל העולם הזה.
ומעתה יש לומר – שמאחר ומט"ו באב נחלש כח השמש שהיא מלך עולם הטבע – מכאן ואילך העבודה היא בבחינה שמעל הטבע, על כן יש להרבות בלימוד התורה בלילה, שאף הוא באותה בחינה, של עסק התורה בזמן שעניני העולם הזה שובתים.
ומעתה על פי מה שהתבאר בדברי רבי אליעזר הגדול – שמיום זה של ט"ו באב תשש כוחה של חמה – שדבר זה מורה על החלשות בהסתר של הנהגת הטבע – יש להוסיף ולומר שיש בזה גם החלשה של כוחו של עמלק.
הואיל וכמו שהתבאר עמלק שייך להסתר של הטבע – על כן העמיד משה רבינו את גלגל החמה בזמן מלחמת עמלק – כדי להחליש את כוחו של עמלק.
ואם כן יש להמשיך את הדברים ולומר שכיון שהיום שבו נחלש כוחה של השמש – הוא מסוגל לביטול כוחו של עמלק – על כן הוא מסוגל לבנין בית המקדש – כמו שהתבאר שמחיית עמלק קודמת לבנין בית המקדש.
ומעתה מתבארים ענינו של יום ט"ו באב וחיבורו אל הענינים השייכים אליו.
בכל שנה ביום ט"ו באב מתחיל להחלש כוח החמה השייך להנהגת הטבע – כח הרע של עמלק משתמש בהסתר של הנהגת הטבע כדי למנוע את החיבור של קוב"ה וכנסת ישראל – ועל כן ההחלשות של הנהגת הטבע היא גם חולשה בכוחו של עמלק המונע את הזיווג והיחוד – ועל כן יום זה מסוגל לבנין בית המקדש מקום היחוד וכמו שכתב ה"פרי צדיק" – ועל כן הוא גם מסוגל לענין הזיווגים כאן בארץ.
על פי זה מובן הענין שכל ששת הטעמים לשמחת ט"ו באב המובאים בגמרא קשורים או לבית המקדש או לענין הזיווגים.
ב' מהטעמים קשורים לכך שסרו מניעות בענין הזיווגים.
א] הטעם הראשון של רב יהודה אמר שמואל – מפני שאז הותרו השבטים לבוא זה בזה – וסרה ההגבלה שהיתה בדור המדבר שכל שבט יתחתן רק בתוכו.
ב] הטעם השני של רב יוסף אמר רב נחמן – מפני שאז הותר שבט בנימין לבוא בקהל – אחרי שהדבר נאסר עליהם במעשה פילגש בגבעה.
ב' טעמים נוספים קשורים לענין בית המקדש.
א] הטעם שאמר עולא – שביום זה הוסרו המחסומים אשר שם ירבעם כדי למנוע עליה לבית המקדש.
ב] הטעם של רבה ורב יוסף שאז נשלמה כריתת העצים למערכה.
טעם נוסף הוא הטעם של רבה בר בר חנה א"ר יוחנן – שכלו מתי מדבר והתחדש הדיבור למשה.
טעם זה קשור להשלמת העונש על חטא המרגלים באופן שמעתה אפשרית הכניסה לארץ ישראל – מקום היחוד של קוב"ה ושכינתיה – "ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה".
ועל פי כל האמור יאירו דברי המהרש"א שהמשנה בתענית שאמרה "ביום שמחת לבו" – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו – התכוונה ליום ט"ו באב – ובפרט לדברי ה"פרי צדיק" שביום זה יבנה בית המקדש במהרה בימינו – כי סגולתו המיוחדת של יום זה לענין הזיווגים – שרשה בקשר לבנין בית המקדש שיבנה ביום זה במהרה בימינו.
ויש להעיר שט"ו באב הוא יום של אמצע החודש שבו הוא המצב של "סיהרא באשלמותא" – הירח נראה במצב שבו הוא מקבל מהשמש את מלא האור שביכולתו לקבל במילואו באופן שאין חוצץ בין השמש המשפיעה והירח המקבל – שזה מורה על שלמות הזיווג וקבלת השפע.
נמצא שהן הטעמים שהובאו בגמ' לשמחת יום ט"ו באב – והן הטעם שביום זה היו בנות ישראל יוצאות וכו' – שרשם ביסוד הזה שבט"ו באב נחלש כח הנהגת הטבע וממילא נחלש גם כוחו של עמלק וכיון שכח הרע של עמלק הוא מניעת היחוד והזיווג – מסוגל יום זה הן להסרת המניעות מעניני הזיווגים של מטה – והן להסרת המניעות מהזיווג של קוב"ה ושכינתיה בבנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.
ובט"ו באב מתמעט כוחה של החמה – ומט"ו בשבט מתחזק כוחה של החמה.
כתב הגר"א בפי' לספר יונה וז"ל:
והענין כי כל מעשה העולם הזה ועשרו וטובו הכל מן השמש והוא שאמרו [מו"ק כח.] במזלא תליא מילתא כפי אשר השמש עומדת במזלות והוא ידוע להחוזים לכך כתבה התורה באספך וכו' …ותפרוש מעושר העוה"ז.
רק תשב בצל שלא תחת השמש – ויהא תורתך קבע ומלאכתך ארעי וזהו צילתה [עסק התורה] מרובה מחמתה [השמש, מלאכת העולם הזה] עכ"ל.
ונראה שכונת הגר"א כדברי המהר"ל שהשמש היא מלך הנהגת הטבע – דהיינו שדרכה יורד השפע של הנהגת הטבע – וענינה של המצוה לשבת בצל הסוכה – רמז יש בכך שאין אנו תחת שלטון השמש – הנהגת הטבע – אלא חוסים בצילא דמהימנותא – תחת ההנהגה העל טבעית המיוחדת לעם ישראל – ההנהגה של "כי חלק ה' עמו".
ועל כן לשון הפסוקים הוא – "אין חדש תחת השמש", – "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" – תחת השמש פירושו תחת הנהגת הטבע – ושם אין יתרון ואין חדש, אבל למעלה מן השמש בהנהגה שמעל הטבע – יש יתרון ויש חדש.
על פי זה יש לומר – שהשנה מתחלקת לשני חלקים של חצי שנה – כאשר בכל אחד מהחלקים יש מועדים המתאימים לעבודה השייכת לאותו זמן.
במועדים החלים בתקופה שמט"ו בשבט ואילך עד ט"ו באב, שאז הוא הזמן שהשמש מתחזקת – העבודה היא תחת השמש – בתוך הנהגת הטבע [אולי לכן ט"ו בשבט בגי' חשך – רמז לכך שאז מתחילה תקופת העבודה לגלות את כבוד השי"ת בתוך החשך של הטבע]
לעומת זאת במועדים החלים בתקופה שמט"ו באב ועד ט"ו בשבט – שאז השמש נחלשת – העבודה שייכת יותר למדרגת– מעל השמש – מעל הטבע.
