ונשמרתם מאד לנפשותיכם … (דברים ד, טו)
המקור לשמירת הגוף מדברי הפסוק
קריאת הפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" בתוך הקונטקסט של הפסוקים אינה מרמזת על התוכן המקובל של המילים, דהיינו, חובת האדם לשמירה על בריאות גופו, ולמניעה מכל היזק ופגע רע. דברי הפסוק הינם סניף לאיסור עבודה זרה עליו מדברים הפסוקים הסובבים: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר או נקבה" (דברים ד, טו-טז) ((כעין פסוק זה מצינו בצוואת יהושע לעם ישראל קודם מיתתו (יהושע כג יא-יב) "ונשמרתם מאד לנפשתיכם לאהבה את ה' אלהיכם: כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה הנשארים האלה אתכם והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם".)).
אולם, דברי הפסוק מצוטטים בפי העם וסופריו כהוראה כללית על שמירת הגוף והנפש. המקור לשימוש זה בדברי הכתוב הוא בדברי הגמ' (ברכות לב ע"ב): "תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא שר אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו, אמר לו [-השר] ריקא! והלא כתוב בתורתכם, 'רק השמר לך ושמור נפשך', וכתיב 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'. כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי?".
לאחר בקשת רשות, ענה לו החסיד בזה הלשון: "אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו?" ענה לו אותו שר שבוודאי שלא היה מחזיר לו שלום, ואילו היה מחזיר לו שלום היה מתחייב בנפשו. סיים החסיד ואמר: "והלא דברים קל וחומר: ומה אתה, שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר, כך אני, שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה". הגמרא מסיימת שמיד התפייס אותו השר, ונפטר החסיד לביתו לשלום.
המקור, אפוא, לשימוש בדברי הכתוב בהקשר של שמירת הגוף מפגע רע, הוא מדברי השר אל אותו חסיד, כפי שהובאו בגמרא. המקור אמנם אינו מובהק, אך הלשון נעשתה שגורה בפי כל, ומצאנו אף באחד הפוסקים, הרי הוא הקיצור שולחן ערוך ((וכן ציין בפשיטות בפרי מגדים (או"ח סי' שכח סק"ו) על דברי המג"א שם שכתב שאם לא רוצה החולה לאכול את רפואתו בגלל חשש איסור שבת, בשעה שהוא נתון בסכנה, כופים אותו על כך, וביאר שם הפמ"ג שהוא חסידות של שטות משום החיוב של "ונשמרתם".)), שציין את דברי הכתוב כמקור לחובת שמירת הגוף והנפש: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, כי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברים והמחלימים את הגוף. וכן הוא אומר, 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'" ((כן ציין לפסוק זה בספר המוסר "מסילת ישרים" (פרק ט) בדברו על מידת הביטחון והזהירות מהפזיזות, מציין שאל לו לאדם להיות פזיז במעשיו, שהרי יש לו לשמור על גופו ממאורעות הטבע, וציין אף הוא לפסוק זה.)).
איסור חובל בעצמו
אם כי ציינו את דברי הפסוק בפרשתנו כמקור אפשרי לחובת שמירת הגוף, הרי שרוב הפוסקים לא הזכירוהו בהקשר זה כלל – דברי השר שנאמרו לאותו החסיד נשארו, לדעת רוב הפוסקים, מחוץ לדיון ההלכתי ((מכל מקום מצינו בדברי הפוסקים בתשובותיהם שהסמיכו לאיסור פגיעה בגוף מפסוק זה, וכפי שכתב בשו"ת הרשב"ש (סי' א), החוות יאיר (שו"ת סי' קסג), והחתם סופר (שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן רמא ד"ה אמנם) שכתב בטעם איסור מזיק "אמנם בניזקין מילתא אחריתי היא דעיקור ענין נזיקים היא גדר למ"ע ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ואל תעמוד על דם ריעך", ומדבריו משמע שהוא דין ולימוד גמור לאיסור נזק הגוף, וככל הנראה מקור דבריהם הוא מדברי התוספות (שבועות לו ע"א ד"ה ושמור), וכפי שהעיר בזה במקצת המהרש"א (חידושי אגדות, ברכות לב:). וכן מצינו בדברי הפוסקים שמציינים דבר זה כבדרך אגב לענין שמירת האדם מהסכנה, וכפי שרימז לזה רבי חיים פלאג'י (שו"ת חיים ביד סי' א ד"ה ותשובתם אלי), שו"ת כתב סופר (אהע"ז סי יט) באזהרתו לממוען מכתבו שישמור על בריאותו "ויהיה לנגד עיניו תמיד קרא 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'".)). יש אפוא לדון במקור ההלכתי לחובת האדם לשמור על בריאות גופו ולהימנע מכל דבר המזיק.
המקור הראשון בו מבואר איסור על האדם לחבול בעצמו הוא במשנה (ב"ק דף צ ע"ב). המשנה מספרת על מקרה בו בו אדם פרע את ראשה של אשה בשוק, דבר העשוי לגרום לאשה בושה עמוקה. רבי עקיבא, שדן את דין האיש בבית דין, חייב אותו לשלם סך גדול של ארבע מאות זוז. בתגובה לפסק הדין, הלך אותו איש והכין תחבולה בשביל להראות שאין האשה ראויה לפיצוי המכובד. הוא הלך לפתח חצרה של האשה, ושבר לפניה כד מלא שמן יקר. בראות האשה את השמן נוטף לאיבוד מתוך הכד, יצאה האשה מחצרה, גילתה את שערה כדי לסוך את ראשה בשמן מהכד. האיש העמיד עליה עדים, וחזר לרבי עקיבא כשטענתו בפיו: "לזו אני נותן ד' מאות זוז?" רבי עקיבא השיב לו: "לא אמרת כלום! החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, פטור. אחרים שחבלו בו, חייבים".
מדברי רבי עקיבא למדנו שאין האדם רשאי לחבול בעצמו – ומתוך סיפור הדברים, למדנו שאיסור זה חל גם במקום שיש אפשרות של רווח, דהיינו הרווח של סיכת שיער האשה בשמן ההולך לאיבוד. דין בושה, לאור דברי המשנה, הרי הוא כדין שאר חבלות, וגם במקרה שעשוי להרוויח אין האדם רשאי לבייש את עצמו או לחבול בעצמו.
לאחר דיון, הגמרא (דף צא ע"ב) מסיקה שדין חובל בעצמו שנוי במחלוקת בין המשנה אליבא דרבי עקיבא, לבין ברייתא שמביאה את דעת רבי עקיבא שמותר לאדם לחבול בעצמו. דעת הפוסקים, דהיינו הרמב"ם (הל' חובל ומזיק, פרק ה, ה"א) והשולחן ערוך (חו"מ, סימן תכ, סע' לא), הוא כדעת המשנה בשם רבי עקיבא שאין האדם רשאי לחבול בעצמו. כפי שמשמע מדברי המשנה, תוספות (שם, ד"ה אלא) כותבים שאיסור זה תקף גם במקום צורך.
דעת רב חסדא
בהמשך דברי הגמרא (שם) מצאנו מקור שלכאורה סותר את המסקנה הנ"ל. הגמרא מציינת את מעשה רב חסדא, שהיה מציל את בגדיו מלהיקרע בקוצים על חשבון פציעת רגליו: "ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאניה. אמר, זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה".
מכאן לכאורה למדנו שמותר לאדם לחבול בעצמו לצורך הצלה מהפסד ממוני, הלכה שסותרת, לכאורה, את הנלמד לעיל באיסור חובל בעצמו גם במקום צורך. אכן, הרמ"ה כתב להלכה (הו"ד בשטמ"ק, ב"ק צא ע"ב, ובטור, חו"מ סימן תכ) ע"פ דברי הגמרא שמותר לאדם לחבול בעצמו, כשהכוונה (כמו שכתב בים של שלמה, ב"ק שם) שמותר לעשות כן בשעת הצורך. אמנם לפי ביאורו של האגרות משה, כפי שיובא בהמשך אין כאן מחלוקת, כיון שדברי הרמ"ה נאמרו באופן שאין כאן ביזיון.
אולם, ממקור נוסף בדברי הגמרא משמע ששיטת רב חסדא שיטה מיוחדת היא, ונדחית מהלכה. בגמרא שבת (דף קמ ע"ב) מצאנו בדברי רב חסדא שאסור לאדם לאכול לחם חיטים (היקר) כשיכול לאכול לחם שעורים (הזול), משום איסור בל תשחית. הגמרא מוסיפה שאין דברי רב חסדא נכונים להלכה, משום ש"בל תשחית דגופא עדיף". כיון שלחם האפוי מחיטים בריא יותר מלחם האפוי משעורים, הרי שעדיף לשמור את בריאות הגוף מלשמור את רכושו. "השחתת הגוף" חמורה יותר מ"השחתת רכוש".
דעת רב חסדא, שלא הסכים עם מסקנת הגמרא, היא לכאורה שמותר ואף חובה "להשחית" את הגוף (דהיינו, לא לדאוג לבריאותו) לצורך מניעת בזבוז רכושו (משום איסור בל תשחית). בזה נוכל לומר שמה שרב חסדא היה מגביה את גלימתו כך שלא תיקרע, והיו רגליו נפצעים מהקוצים, היינו רק משום שיטתו המיוחדת שיש לשמור על רכוש גם על חשבון בריאות הגוף (וכן כתב בביאור הגרי"פ לרס"ג, מ"ע מז-מח). להלכה, לא התקבלה שיטתו. אסור לאדם לחבול בגופו לצורך שימור רכושו, ומותר לאכול אוכל בריא, גם כשהוא יקר יותר מאוכל זול.
שימוש בגופו
בכדי להעמיק את הבנתנו בנושא, נקדים את הטעם באיסור האדם לחבול בעצמו. למה מעשה זה נאסר?
בנוגע להלכה הקובעת שאין אדם נאמן על עצמו כלפי חיוב מכות (בבית דין), ביאר הרדב"ז (על הרמב"ם, הלכות סנהדרין פרק יח, הלכה ו) שגופו של אדם אינו רכוש עצמו: "אפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו, אלא קנין הקב"ה, כנאמר ביחזקאל (יח), הלכך לא תועיל הודעתו בדבר שאינו שלו… אבל ממונו הוא שלו ומשום הכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו כך אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו".
בשו"ע הרב (הלכות נזקי הגוף, ה"ד) כתב טעם דומה: "אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער, אפילו מניעת איזה מאכל ומשתה".
לפי טעם זה, היה נראה לכאורה שגם רצון האדם וצרכיו לא יועילו להתיר את החבלה בעצמו, שכן גוף האדם אינו קניינו ורכושו, ואסור לו להזיק את גופו כמו שאסור לו להזיק ממון אחרים.
אולם, לשון הגמרא שבת הנ"ל מורה שהאיסור על חבלת עצמו שייך לאיסור בל תשחית, כלשון הגמרא "בל תשחית דגופא עדיף". מכאן נראה שיש איסור בחובל בעצמו מעין האיסור של "בל תשחית" על רכוש, דהיינו "לבזבז" את הרכוש, או את הגוף, ללא צורך. אמנם הגוף אינו רכושנו, אבל הקב"ה נתן לנו את גופנו בשביל שישמש אותנו להשיג תכליות שונות אותן מבקשים אנו להשיג. לאור הבנה זו, ניתן להניח שבנסיבות מסוימות יהיה מותר לאדם לחבול בגופו.
אי-לכך, חרף דבריו שהביא קודם לכן השולחן ערוך הרב הנ"ל שאין הגוף רכוש האדם, ממשיך השו"ע הרב וכותב שמותר לאדם לפגוע בגופו לצורך בריאות הנפש: "אין לאדם רשות על גופו… אלא א"כ עושה בדרך תשובה, שצער זה טובה היא לו להציל נפשו משחת, ולכן מותר להתענות לתשובה אפילו מי שאינו יכול להתענות, ומי שיכול להתענות מותר אפילו שלא בדרך תשובה אלא כדי למרק נפשו לה', שאין טוב למעלה מטובה זו".
בל תשחית בגוף
ראינו בדברי הגמרא (שבת קמ ע"ב) שבל תשחית של הגוף דוחה בל תשחית ברכוש. אולם, הגדרת האיסור לחבול בגופו כאיסור בל תשחית עשויה להוביל להשלכות הלכתיות חשובות.
השלכה אחת יכולה להיות שהאיסור לא יהיה כה חמור באופן שהגוף יבריא מהחבלה. בזה, למשל, נוכל לפרש את מעשה רב חסדא (שמתוך דברי הגמרא לא משמע שנסתר מדברי המשנה) שהיה מציל את בגדיו על חשבון פציעת רגליו. רב חסדא סבר שמותר לחבול חבלה זמנית בגופו לצורך הצלת בגדיו מקרע שאין לו תקנה.
בקונטרס אחרון (ס"ב) כתב בשולחן ערוך הרב שמותר לאדם לחבול בגופו לצורך הרווחת ממון – ושלא כדברי התוספות והים של שלמה הנ"ל שאין היתר לעשות כן. כראיה לדבריו הביא השולחן ערוך הרב את דברי הכתוב גבי יעקב אבינו, "אכלני חורב וקרח בלילה", דהיינו שהיה מזיק את גופו לצורך פרנסתו. שוב, ניתן להציע שהסבל מהקור והחום אינו חמור כחבלה גמורה, משום שאין בכך אלא נזק זמני.
בדומה לכך, כותב שם השו"ע הרב שמותר לאדם לבייש את עצמו לצורך פרנסתו, והוכיח כן מדברי הגמרא "פשוט נבילה בשוקא ואל תזדקק לבריות" – עדיף לעבוד בעבודה בזויה ומביישת מאשר להישען על נדבות הציבור. כנ"ל, ניתן לומר שרגשי הבושה יעברו, ומותר לסובלם לצורך פרנסה.
לדעת שו"ע הרב, נראה שמה שאסר רבי עקיבא לאותה אשה לסבול בושה לצורך סיכה בשמן, היינו משום שמדובר לא על צורך קיומי, אלא על תענוג של סיכה בלבד, ולצורך כך אין היתר לצער או לבייש את עצמו.
דיאטה וניתוח פלאסטי
מצאנו הבחנה חשובה נוספת בדברי הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, חו"מ ח"ב, סימן סו). בנוגע לשאלת אשה שרוצה לעבור ניתוח פלאסטי לצורך קוסמטי, כתב הרב פיינשטיין שאין בזה איסור של חובל בעצמו, משום שכל האיסור נאמר רק במקום שהחבלה נעשית בדרך בזיון, ולא במקום שהחבלה נעשית בדרך כבוד ולצורך (ע"ש שהביא כמה מקורות לכך).
גם הבחנה זו ניתן להבין לאור הדברים הנ"ל. כיון שאיסור חובל בעצמו עניינו ל"בל תשחית", אזי יש לומר שאין האיסור אלא בדרך השחתה, דהיינו בדרך של בזיון ונציון כנ"ל, ולא בדרך שהינה במהותה חיובית ותועלתית.
באגרות משה מוסיף שבלי ספק מותר לאדם לעשות דיאטה, דהיינו למנוע מעצמו מאכלים מסוימים, לצורך בריאות הגוף, ואף לצורך קוסמטי אין ספק שמותר לעשות כן. אם הדיאטה היא לצורך בריאות, אזי אין לומר שחובל בגופו, שהרי הדיאטה היא לתועלת וצורך גופו; וגם אם הדיאטה היא רק לצורך קוסמטי, הרי שהצער שאשה סובלת במניעת מאכלים מסוימים מתקזז בעונג שהיא מתענגת ביופיה, וממילא אין בזה סרך איסור.
אולם, הוא כותב עוד שאם הדיאטה היא כה חמורה עד שהאשה סובלת כאבי רעב, דהיינו שאינו אוכלת די סיפוקה, אזי נחשב הדבר כמי ש"חובל בעצמו", ואסור לעשות כן לצורך קוסמטי ((ראה עוד בדברי מהרי"א אסאד (שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' קס) שמדי דברו בחולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה או מרור בפסח האם רשאי להחמיר על עצמו בזה והאם יכול לברך על אכילה זו, וכתב "פשיטא מלתא דעל זה נאמר 'אל תצדק הרבה למה תשומם' ולא זה שחסיד שוטה הוא, אלא דאיסורא עביד דכתיב 'אלה המצות וכו' וחי בהם ולא שימות בהם' וכו' וממילא אם אוכל מכל מקום, אין זה מברך אלא מנאץ דאיך יאמר וציונו ותורה אמרה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם וכן וחי בהם וכו' וגם אין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו".)).
יש להעיר שנידון זה של ניתוח פלסטי יש חילוק בין ניתוח של אשה שמותר באופנים הנ"ל, לבין גבר שיש פעמים שאסור לעשות ניתוח פלסטי ליופי משום איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה" ויתבאר במאמר בפני עצמו.
יש עוד כמה נושאים שיש לדון בהם בהקשר זה: תרומות דם, תרומות אברים, ועוד שאלות, ובס"ד עוד חזון למועד.
יש מצוה להתענג בשבת ,מה הדין של דיאטה בשבת?האם מותר לוותר על העוגות?אני מכין עוגות בריאות, אבל נותן לילדים עוגות "רגילות" עם כל החומרים והכימיכלים שבתי החרושת התחילו להכניס בכמאה השנים האחרונות שהם יותר טעימים ומחזיקים הרבה יותר זמן על המדף…,וכן אני מכין שוקולד בריא אך נותן לילדים שוקולד לא בריא כי זה יותר טעים להם… . השאלה היא האם אני חייב להתענג בשבת בדבר שהוא הכי טעים , או שמותר לי לאכל את העוגה ההכי טעימה שאפשר, עם חומרים טבעיים ובריאים(שהוא כמובן פחות טעים)?האם מותר לשתות מים , כאשר יש אפשרות להתענג עם משקאות ממותקים שהם לא מומלצים מבחינה בריאותית?
החיוב להתענג בשבת רק מחייב לאכול סעודות שבת, אבל אין חיוב לאכול מאכלים שאינן בריאים, בשום אופן. לא נאמר בשום מקום חיוב לאכול מה שהכי טעים, יש לאכול אוכל טוב המענג את הגוף וזהו.
השאר תגובה