בספר "נגלות הזוהר" בפרשת וישלח מובא בענין המאבק של המלאך – שרו של עשיו – עם יעקב, ששס"ה הגידים שבאדם מכוונים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה וגם כנגד שס"ה ימות השנה, וגיד הנשה הוא מכוון כנגד היום של תשעה באב – וכשם שתשעה באב הוא יום שבו יש שליטה לס"א, כך גיד הנשה הוא מקום שיש בו אחיזה לס"א.
ולכן על אף שהמלאך לא הצליח לפגוע ביעקב אבינו בשאר אברי גופו, באותו המקום של גיד הנשה הצליח לנגוע, ומשמעות הנגיעה – שנתנה על ידי כך אחיזה בזרעו של יעקב לצד הרע, כמו שביאר ה"חתם סופר".
ועוד מביא שם את דברי הזוה"ק, שעל כן נאמר בפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל – את גיד הנשה" – "את" רומז ליום ט' באב שאסור באכילה ושתיה, ועל כן מי שאוכל בט' באב כאילו אכל מגיד הנשה. ולבאר הדברים יש להעתיק חלק ממאמר "ויזרח לו השמש" – חנוכה.
בהמשך הדברים שם בספר "נגלות הזוהר" מבואר, שנגיעת המלאך גרמה פגיעה בשלושה עניינים יסודיים בכלל ישראל.
שתים מהפגיעות הן בעניין הנבואה:
א] רק משה רבינו זכה להגיע בנבואתו למדרגת אספקלריה המאירה – מה שאין כן שאר הנביאים – אומר הזוה"ק שהסיבה ששאר הנביאים לא הצליחו להגיע למדרגה זו, היא בגלל נגיעת המלאך בכף ירך יעקב.
ב] כל הנביאים מלבד משה רבינו – בזמן שהיו מקבלים את הנבואה היו מתעלפים, כי גופם לא היה מסוגל לקבל את האור בעודו על בוריו, וגם דבר זה, אומר הזוה"ק, הוא תוצאה מנגיעת המלאך.
ג] הפגיעה השלישית שנגרמה מנגיעת המלאך היא, שנחלש הענין של תמכין דאוריתא אלו המחזיקים בממונם את לומדי התורה.
שלשת העניינים הללו נגרמו כתוצאה מנגיעת שרו של עשיו – בכף ירך יעקב
ונראה שאף שיש כאן ג' עניינים נפרדים, באמת יש מכנה משותף לכולם וכפי שיתבאר.
לאחר המאבק של יעקב עם המלאך ביקש המלאך "שלחני כי עלה השחר". אמר לו יעקב – "לא אשלחך כי אם ברכתני", ופירש רש"י: ברכתני – הודה לי על הברכות שברכני אבי שעשו מערער עליהן – "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל" ופירש רש"י – לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה – כי אם בשררה וגילוי פנים.
ונראה מכאן שאחרי המאבק ביקש יעקב משרו של עשו להודות לו על הברכות – משמע שהמאבק היה קשור עם הברכות.
מובא בתנא דבי אליהו – שכאשר עשיו ראה את יעקב חוזר מבית לבן עם כל הרכוש הגדול, שאל אותו מי אלה לך – כונתו היתה הרי חלקנו את העולמות, העולם הבא שלך והעולם הזה שלי – ואם כן מנין לך כל הרכוש הזה השייך לעולם הזה? – ענה לו יעקב – כל זה הוא לצורך העולם הבא.
ושמעתי לבאר זאת על פי משל – לאדם שחלק עם חברו בית ועליה, הבית לעצמו והעליה לחברו – והנה הוא רואה את חברו נכנס לתוך הבית, שאלו, הרי חלקך הוא העליה ולא הבית, ענה לו – הרי אי אפשר לעלות לעליה אלא דרך הבית – ואם כן ודאי שמכלל חלקי הוא, אותו חלק מהבית שדרכו עלי לעלות לעליה.
כך אמר יעקב לעשיו – אף שחלקי הוא העולם הבא – אבל בכלל חלקי שהוא העולם הבא הוא גם כל עניני העולם הזה הדרושים לי כדי להגיע לעולם הבא.
ומאחר שחלקו של יעקב הוא העולם הבא, על כן זכותו של יעקב בברכות העולם הזה אשר קיבל מיצחק מותנית בכך שהוא משתמש בהן אך ורק כדי להגיע לעולם הבא – שאם לא כן נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צואריך". כאשר יעקב נוטל את הברכות להנאת עצמו – יש לעשיו זכות טענה על כך.
כאשר יעקב אבינו חזר על פכים קטנים נאמר בפסוק "ויותר יעקב לבדו" ובמדרש – הה"ד (זה שכתוב) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".
ומבאר רבינו האריז"ל את הטעם שיעקב אבינו חזר על פכים קטנים – מפני שיעקב אבינו הגיע לדרגה שבה הבין והתייחס לכל פרט קטן מרכושו כאל כלי אשר נשלח אליו מאת השי"ת כדי לעבוד אותו בו – ועל כן מסר את נפשו כדי לשמור על הכלים שקיבל לעבודת ה'.
ושמעתי מתלמיד חכם גדול לבאר על פי זה את דברי המדרש.
כאשר יעקב הגיע לדרגה שבה כל רכושו מהוה כלי לעבודתו ית' – היה בזה דרגה של שלמות בהכרה ביחוד ה' – דרגה של "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" עכ"ד.
ומעתה יבואר מדוע מיד בהמשך אותו פסוק נאמר "ויאבק איש עמו" – אם יעקב הוא בדרגה זו שבה כל ענייניו העולם הזה עבורו הם רק כלי לעבודתו ית', אזי הוא זכאי לברכות – ואת זאת בא שרו של עשו לבדוק.
המאבק של יעקב אבינו עם שרו של עשו היה מאבק רוחני, שבו בדק המלאך את כל קומתו של יעקב אבינו – האם אכן גופו וכליו משועבדים להשי"ת ועבודתו, "וירא כי לא יכול לו" – הוא ראה שאכן כך הוא, ובזה יעקב אבינו ניצח את המלאך.
וכאשר נוכח המלאך שיעקב אבינו משתמש בכל כליו אך ורק לצורך העולם הבא – התברר שהוא זכאי בדין לברכות – ואז הודה לו עליהן.
ואולם בניצחונו זה היה שיור – "ויגע בכף ירכו" – שם, בגיד הנשה, שהוא מקום השייך ליצר הרע מעצם בריאתו כמו שעולה מדברי הזוה"ק – שם הצליח לפגוע שרו של עשיו – והפגיעה היתה באותו ענין שבו היה המאבק – הוא פגע בנקודה זו של שעבוד כל עניני החומריות לעבודת ה', ומעתה יבוארו ג' העניינים שבהם פגע המלאך.
כשם שהנצחון של יעקב הוא בזה שכל שימושו והתיחסותו לעניני החומר הם אך ורק ככלי לעבודת השי"ת כך בנקודה זו של הנגיעה בכף הירך שהיא שיור בנצחון של יעקב – הפגיעה היתה בזה שיהיה חסר אצל כלל ישראל – שלמות הקשר הנכון שבין החמריות והגוף אל הקדושה.
הפגיעה בחיבור שבין החומר והקדושה התחלקה לג' חלקים.
א] נפגעה היכולת – לזכך את החומר.
ב] נפגעה היכולת של החומר – לקבל את אור הקדושה.
ג] נפגע השעבוד של החומריות – לשמש רק ככלי לקדושה.
א] ויגע בכף ירכו – פגע ביכולת לזכך את החומריות.
ולכן הנביאים לא יכולים להגיע למדרגה של אספקלריה המאירה. הרמב"ם בשמונה פרקים מבאר שענין אספקלריה המאירה הוא שמשה רבנו זיכך את גופו ומידותיו בתכלית הזיכוך – עד כדי כך שלא היתה בו שום חציצה שתמנע את תכלית ההשגה, כדוגמת זכוכית בהירה ושקופה שאיננה מסתירה את הנראה מאחוריה שזה הפירוש אספקלריה המאירה.
נגיעת המלאך גרמה לכך ששאר הנביאים חוץ ממשה רבינו – לא יוכלו להגיע לכזאת דרגה של זיכוך החומר.
ב] ויגע בכף ירכו – פגע ביכולת של החומר לקבל את אור הקדושה.
ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ב' כתב – הנביאים מעלות מעלות הן …וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיהם מטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר באברהם "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" וכמו שנאמר בדניאל "והודי נהפך עלי למשחית – ולא עצרתי כח".
מדברי הזוה"ק מבואר – שענין זה הוא תוצאה של נגיעת המלאך בכף ירכו של יעקב – בגלל נגיעת המלאך נמנע מכל הנביאים להגיע לדרגת הזיכוך של משה רבנו אשר שכינה מדברת מתוך גרונו והוא עומד על בוריו – על כן בזמן הנבואה היה כח גופם כשל.
ג] ויגע בכף ירכו – פגע בתמכי דאורייתא.
נגיעת המלאך גרמה להחליש את עניין החזקת התורה בעם ישראל – שיחסרו מחזיקי תורה אשר יתנו מהונם להחזקת התורה – דהיינו שענין שעבוד החומר לצד הקדושה נחלש בנגיעת המלאך.
ונראה שג' הפגיעות הללו גרמו גם לצמצום השפע שיקבלו ישראל, כי הואיל וקבלת הברכות תלויה בכך שעם ישראל משתמשים עם החומריות רק ככלי לרצון ה' – אם כן כאשר נחלש היסוד הזה על ידי שלוש הפגיעות הללו, יש לזה השפעה על מידת השפע שיגיע לעם ישראל מהברכות.
ומעתה נראה, שהואיל וג' הענינים הללו הם תוצאה של הנגיעה בגיד הנשה – ומאחר שמבואר בזוה"ק שיש קשר בין גיד הנשה ובין ט' באב – שהוא היום שבו נחרבו בתי המקדש הראשון והשני – יש ללמוד מכך שהחורבן והפגיעה בבתי המקדש הוא באותם עניינים עצמם.
א] הנגיעה בכף ירך יעקב אשר מונעת מהנביאים להגיע למדרגת הזיכוך של אספקלריא המאירה – ממנה שורש לחורבן בית המקדש אשר על ידו מתכפרים עוונותיהם של ישראל ומזדככת חמריותם על ידי הקרבת הקרבנות ועבודת המקדש.
ב] הנגיעה בכף ירך יעקב אשר גרמה לכך שגופו של הנביא אינו יכול לקבל את הנבואה רק במצב של טירוף עשתונות – גרמה גם לחורבן בית המקדש שהוא הכלי קיבול לפסגת השראת השכינה שיכול עם ישראל לקבל בעולם הזה.
ג] הנגיעה בכף ירך יעקב אשר החלישה את השעבוד של החמריות להחזקת התורה – היתה שורש לחורבן בית המקדש שכפי שמבאר הרמח"ל בספר "דעת תבונות" [סי' קס] – מהות העבודה שם היתה חיבור וקישור כל החמריות שבעולם אל גילוי כבודו ית'.
וז"ל שם: "הכהנים בעבודתם היו מכוונים לקשר כל הנבראים בבורא ויודעים מה שצריך להשלמת ענין זה – ומכוונים בכל הפרטים המצטרכים שהם סתרי העבודה בכל עניני הקרבן, ובזריקת הדם ובהקטרת הקטורת כולם עשויים סתרים עמוקים להשלמת כל הנמצאות בהדבקם בבורא ית' שמו… ואמנם הכונה הכללית הוא לקשר כל הנמצאים – התחתונים – והעליונים שעל גביהם כולם בכבוד העליון שנא' "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" – וזה באותם הסדרים המתוקנים לזה וזה בבחינת עבדים המתקבצים תחת צל אדוניהם", עכ"ל.
מבואר שסוד עבודת בית המקדש היה לקשור את כל הנבראים לכבוד ה' – וזוהי מהות הקרבן – מלשון קרוב, להקריב את הבהמיות להשי"ת.
על פי האמור יובן שמלבד מה שבית המקדש היה מקום ירידת השפע לכלל ישראל – הוא גם היה הסיבה לזכותם של ישראל לקבל את השפע הזה.
בפי' ההגדה – [חד גדיא] כתב הגר"א: "כלל גדול הוא אצלנו שכל הטובות שהיו ויהיו עוד בין בעולם הזה ובין בעולם הבא – את כולם ירשנו מאבותינו בעת שבירך יצחק את יעקב – ולולא הברכות חסרנו את הכל – והכל היה לעשיו", עכ"ל.
מבואר שכל השפע של כלל ישראל הוא מברכותיו של יעקב אבינו שנתברך מיצחק – ולולא הן היה עם ישראל ריק ח"ו מכל טובת העוה"ז ממש.
מאחר שקבלת הברכות של יעקב תלויה בכך שעם ישראל משעבד אותן לעבדות השי"ת ומאחר שנתבאר שהכח הזה לשעבד את החומר לקדושה – הוא מעצם מהות עבודת המקדש, נמצא שקיומו של בית המקדש והעבודה בו היו סיבה לכך שעם ישראל יקבל את השפע מהברכות שקיבל יעקב אבינו.
