יש כאן יהודי שיש בבעלותו מפעל לעיטור כלי זכוכית.
הוא קונה את הכלי מוכן ושלם מהסינים, ורק מעטר אותם.
הוא מעוניין לעשות כאן מקווה לטבילת כלים, ע"מ לטבול את כל הכלים כשהם מגיעים למפעל
וע"י כך להרוויח: א: לפטור את הקונה מטבילה ולהקל מעליו,
ב: לפעמים הטבילה מקלקלת את העיטור, ומי שמקפיד על טבילת כלים, ייתכן ולא יקנה כלל.
אך שמעתי שיש דעות שטוענים שלא עוזר טבילת הכלי לפני הקניה, והקונה הוא זה שצריך לטבול.
האם זה נכון?
ואם כן איך ניתן למצוא דרך לפטור את הכלי מטבילה?
יוסי גולדשטיין
YIWU CHINA
תשובה
דעת הרבה פוסקים שאם טובלים את הכלי ביד המוכר אינו נחשב טבילה, וכשהקונה קונה את הכלי צריך עוד פעם לחזור ולטבלו.
מקורות
השו"ע יו"ד [קכ,ח] כתב דיש מי שאומר שאם אדם קנה כלי שלא לצורך סעודה, אלא כדי לחתוך בו קלפים וכדומה, והשאילו לאחר א"צ להטבילו. אמנם עיין בש"ך ובט"ז שכתבו שהאו"ה חולק וס"ל שצריך להטבילו ולכן כתבו שיטבילנו בלא ברכה [וסברת האו"ה הוא שמכיון שאם הראשון שקנה את הכלי היה עכשיו רוצה להשתמש בו לצרכי סעודה היה חייב להטבילו א"כ זה ששואל ממנו עכשיו ג"כ צריך להטבילו] ולעניין הלכה דעת הפר"ח כהשו"ע והרמ"א שא"צ טבילה וכ"ד הבינת אדם והערוה"ש [סעיף מ"ד] שא"צ טבילה וכן הלכה.
ועי"ש בט"ז שכתב שלדעת השו"ע הנ"ל שאינו חייב בטבילה, אם הטבילו המוכר, ואח"כ מכרו לישראל אחר, הקונה צריך לחזור ולטובלו בלא ברכה ע"כ. ומש"כ שמטבליו בלא ברכה היינו משום שהולך לשיטתו שיש לחוש לדעת האו"ה שחייב בטבילה ולפ"ז יצא ידי טבילה ולכן כתב שלא יברך, אבל לפי מש"כ שדעת רוב הפוסקים כדעת השו"ע שאינו חייב בטבילה, א"כ אין טבילתו חשובה כלל וצריך לחזור ולטובלו בברכה, ומבואר א"כ בט"ז שכלי שביד המוכר שאינו חייב בטבילה, גם אם עבר והטבילו לא יצא ידי טבילה, וכ"כ להדיא החת"ס על השו"ע סי' ק"כ.
