לתרומות לחץ כאן

שלח – לקיחת טלית חבירו שלא מדעתו

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית

(במדבר טו, לח)

פרשתנו כוללת בסופה את מצוות ציצית. תנאי הכרחי לקיום המצווה הינו בעלות על הטלית: כפי שדרשו חז"ל, לא נאמרה מצוות ציצית אלא ב"כסותך", דהיינו בבגד השייך ללובשו ((חולין קלו, א)). "טלית שאולה", כדברי הגמרא, פטורה מן הציצית.

עם זאת, כתבו הפוסקים שמי ששואל טלית מצויצת מחברו, מקיים בה מצוות ציצית, ואף רשאי לברך על לבישתה. הסיבה לכך היא שכיוון שרוצה המשאיל שיקיים השואל מצוות ציצית, מסכים בהשאלת הטלית לא רק שיהיה חבירו "שואל" הטלית, אלא שתיכנס הטלית לרשות השואל לגמרי, כדין "מתנה על מנת להחזיר". השואל "קונה" את הטלית לזמן שלובשה, מקיים בה מצוות ציצית, ו"מקנה" את הטלית בחזרה לבעליה המקורי בגמר השימוש ((ראה משנה ברורה, סימן יד, סקי"א)).

שאלתנו, אמנם, נוגעת למי שרוצה ליטול את טליתו של חבירו ללא רשותם של הבעלים. כאן מתעוררת שאלה מעניינת: האם ניתן להעביר את הבעלות בטלית ללא ידיעת הבעלים מכך? הדבר רלוונטי במיוחד לכוהנים לא-נשואים, שלפעמים מחפשים טליתות מיותרות להתעטף בהן לצורך ברכת הכוהנים – אבל השאלה יכולה להיות אקטואלית לכל אדם שנמצא, מאיזה טעם שיהיה, ללא טלית בבית הכנסת. האם רשאי הוא ליטול כל טלית (פרטית) שימצא, להתעטף בה ולברך עליה ברכת הציצית?

על כך נדון בס"ד במאמר זה.

שימוש או קניין?

למדנו בשולחן ערוך ((סימן יד, ס"ד)): "מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת". מבואר להדיא בשולחן ערוך שגם ללא מתן רשות מהבעלים, רשאי אדם ליטול טליתו של חבירו, להתעטף בה, ולברך עליה.

וכבר תמה המגן אברהם ((סק"ח)) על הדברים, שהרי גם אם מניחים אנו שניחא לו לאדם שיעשו מצווה בממונו, כמבואר בגמרא ((ב"מ כט, ב)), הרי שתועיל הסכמת הבעלים למתן רשות מכללא להשתמש ברכושו לצורך קיום מצווה, אבל מניין לן אסמכתא לעשות קניין ברכושו ולהעביר את הבעלות בו, כפי שדרוש לעניין קיום מצוות ציצית?

משום קושיא זו הסיק המגן אברהם מסקנה מחודשת: באמת כשאדם נוטל טלית חבירו אינו קונה בה קניין, ואין הטלית נכנסת לרשותו – ועם זאת, רשאי הוא לברך עליה ברכת הציצית. הסיבה לכך היא משום שאמנם פטור הטלית מקיום המצווה, אבל גם במצב של פטור, הרי לעולם יש "קיום מצווה" בטלית זו, על דרך נשים שפטורות מקיום מצוות עשה שהזמן גרמא, ולעולם יש להן קיום בעשיית המצווה. כיוון שיש קיום במצווה בלבישת הטלית, רשאי הלובש אף לברך על עטיפת טלית ((ראה גם במשנ"ב, סימן יד, סק"ט)).

בדברי המג"א שמענו ב' חידושים גדולים.

א) דאע"פ שטלית שאולה פטורה מן הציצית, לעולם יש בה קיום מצוות ציצית. והוא באמת חידוש רב, שהרי לכאורה פשוט שאין קיום מצווה בקביעת מזוזה על חדר שפטור מן המזוזה, דכיון שפטרה התורה את החפץ (החדר) מחובת מצווה, שוב לא שייך בו קיום מצווה כלל. ולכאורה הוא הדין לעניין טלית, דכיון שפטרה התורה טלית שאולה מן המצווה, שוב לא שייך לקיים בה מצוות ציצית – ולא דמי לאשה שחל הפטור על ה"גברא" ולא על ה"חפצא", דאז אמרי' שיכולה היא לקיים את המצווה בגדר של "אינו מצווה ועושה", דכאן אין חפצא של מצווה כלל, ולא שייך שום קיום מצווה.

ב) גם אם יש מצווה, הרי שבא המג"א לפרש את דברי השולחן ערוך, ודעת השולחן ערוך ((סימן יז, ס"ב)) שאין לאשה לברך על קיום מצווה שאין לה חיוב בה, וא"כ למה הורה השולחן ערוך שיש לברך על טלית זו, למרות שאין עליה חובת ציצית? וגם לדעת הרמ"א שאשה מברכת על קיום מצווה, יש לחלק ולומר שאין לברך במקום שיש סיבה לפטור מן המצווה, כמו במי שעוסק במצווה ופטור מן המצווה שאין לו לברך על קיום אותה המצווה שפטור ממנה ((ר' משנה ברורה, סימן תעה)), ולא נאריך כעת בנקודה זו.

ובכן, דברי המג"א מחודשים היטב, ואין זה פלא שמצאנו שבעל נתיבות המשפט חלק על דין זה, וכתב ((דרך חיים, סימן יד)) שהנוטל טליתו של חבירו אין לו לברך עליו ((ע"ש שמשום ספק יטול על-מנת שלא לקנות)), ושלא כדעת השולחן ערוך.

המקדש אשה בממון חברו

אולם שלא כהנחת המגן אברהם, לפיה אין אדם יכול לקנות חפץ של חבירו שלא מדעתו, מתוך דברי הנתיבות המשפט ((סימן קצה, סק"א)) עולה שבאמת ניתן לקנות דבר שלא מדעתו, ע"ש שכך הבין בדברי הש"ך ((סימן שנח, סק"א)).

ואם כי הדבר נשמע כחידוש רב, הרי שמצאנו לו בית אב בדברי הרמב"ם ((אישות פ"ה, ה"ח)), וז"ל: "הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן, וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אע"פ שאמר לו, 'למה לא נתת לה דבר זה, שהוא טוב ממה שנתת לה', אינה מקודשת – שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל, ואינה מקודשת. ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק".

והנה זה ברור שלצורך קידושי אשה צריך המקדש להיות בעלים על החפץ שמוסר לאשה לשם קידושין, וכמו שכתב הרמב"ם בתחילת דבריו שאין אדם יכול לקדש את האשה בממונו של חבירו, וזה ברור. וא"כ מבואר מתוך סוף דברי הרמב"ם שבדבר שאין בעליו מקפיד עליו, "כגון תמרה או אגוז", יכול אדם לעשות לקנות את הדבר להיות שלא, למרות שהבעלים אינו מודע לקניין כלל ((ובביאור דברי הרמב"ם ראה באבני מילואים, סימן כט, סקמ"ט, ובנוד"ב אה"ע סימן נט)).

לפי דברי הנתה"מ ודברי הרמב"ם הנ"ל, יש לבאר את דברי השולחן ערוך בדין הנוטל טליתו של חבירו כפשוטו, ואין צורך לחידושים שכתב המג"א. כי אע"פ שאינו נוטל רשות מחבירו, כיון שאין הבעלים "מקפיד" על הטלית (משום שניחא ליה שאחרים יעשו מצוה בממונו), הרי שדי בכך שיקנה הנוטל את הטלית להיות שלו, ולקיים בה מצות ציצית.

הנוטל אתרוג חבירו

אלא שסברא זו נסתרת, לכאורה, מדין הנוטל אתרוגו של חבירו לשם קיום המצווה. כי מבואר בשולחן ערוך ((סימן תרמט, ס"ה)) שאע"פ שרשאי אדם ליטול אתרוגו של חבירו שלא מדעתו, ולצאת בו מצוות ד' מינים (ומשום שניחא ליה לאיניש שיעשה אחר מצוה בממונו), היינו אך ורק בשאר ימי הסוכות, אבל ביום הראשון של סוכות, שבו יש צורך שהאתרוג יכנס לבעלות הנוטל, אינו יוצא באתרוגו של חבירו.

ומכאן כדברי המגן אברהם, שאע"פ שמסכים אדם שיעשה אחר שימוש בממונו, לעולם אין לראות בכך "דעת קניין" בשביל שיוכל האחר לקנות את החפץ ולהכניסו לבעלותו, שמשום כן אינו יוצא באתרוג חבירו ביום א' דסוכות.

ונמצא לפנינו סתירת דברים, שמחד מבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל שיכול אדם לקנות חפץ שאינו מפקיד עליו חבירו, ולקדש בו את האשה (לפחות ברובד של ספק קידושין), ואילו בדברי השולחן ערוך (בדין אתרוג) מבואר שאין אדם יכול לקנות אתרוגו של חבירו, אע"פ שנוח לבעליו שיקיים אחר מצווה בממונו, וצ"ע ביישוב הדברים.

חילוק בין חפצים שונים

ונראה שיש לחלק בין סוגי חפצים שונים. כי יש לומר שמה שכתב הרמב"ם שיכול אדם לקנות "תאנה" או "אגוז" של חבירו שלא מדעתו, נראה שמדובר על פירות המושלכים ומוזנחים בשדה, ובזה כתב הרמב"ם שכיון שאין הבעלים מקפיד, יכול אחר ליטול את הפירות ולקנות בהם קניין.

והביאור בדין זה הוא כי כיון שאין הבעלים מקפיד על נטילת הפירות, רואים אנו שיש "דעת כללית" להקנות את הפרי לאחרים, ואע"פ שאינו מודע כלל למה שנוטל אחר את הפרי, מועילה "דעת כללית" זו לצורך הקנאת הפרי לאחר.

ומעין סברא זו מצאנו בשיטה מקובצת ((ב"מ דף י ע"ב בשם ר"ש די וידש)) בדין קניין חצר, שמצאנו שיכול חצרו של אדם לקנות לו שלא מדעתו (החצר קונה נכס הנמצא בה גם ללא ידיעת הבעלים), וביאר בשטמ"ק שאין הכוונה בכך שאין צורך בדעת הבעלים, אלא שכיון שכל אדם מצפה שיקנה את מה שמונח בחצרו, הרי שיש "דעת כללית" לשם קניין מה שנמצא בחצר, ודי בכך לחלות הקנין. ועל דרך זה נאמר כאן, שיש להסתפק ב"דעת כללית" של הבעלים שאינו מקפיד על נטילת הפירות על-ידי אחרים, ודי בכך להוות "דעת המקנה" לצורך חלות הקניין.

בזה יבואר החילוק בין תאנה ואגוז שדיבר בהם הרמב"ם, לבין דין אתרוג של השולחן ערוך. כי אע"פ שמסכים האדם שיקיים אחר מצווה בממונו (באתרוג שלו), לעולם אין כאן "דעת כללית" להקנות את האתרוג, ר"ל מצב מנטאלי שמסכים לא רק לשימוש באתרוג אלא אף בקניינו לאחרים.

דין טלית בבית הכנסת

לפי הדברים האלה, אולי יש לפרש את דברי השולחן ערוך במי שנוטל טליתו של חבירו שלא דיבר השולחן ערוך אלא טלית שנמצאת תדיר בתוך בית הכנסת, ובמציאות בה יש אנשים רבים שאין להם טלית, ומשתמשים בדרך רגילות בטליתות של אחרים. במצב עניינים שכזה ניתן לומר שיש "דעת כללית" של בעל הטלית להקנות את הטלית לכל מי שנוטלה, שכן נטילת הטלית על-ידי אחר אינה מקרה ספציפי, אלא המצב הכללי הוא כזה שהטלית ניטלת על-ידי אחרים, כעין מצבם של פירות מושלכים בשדה, שעצם מצבם מורה על דעתו של הבעלים לאפשר את נטילתם על-ידי אחרים, וה"ה לענין הטלית המונחת בבית הכנסת.

בניגוד לכך, במקרה של אתרוג אין מצב כללי בו לוקחים אנשים את אתרוגיהם של חבריהם, אלא כל נטילה מהווה מקרה בפני עצמו, כך שלעולם אין מצב של "דעת כללית" שתאפשר קניין האתרוג על-ידי אחר. משום כן, אין אדם מקיים מצוות ד' מינים באתרוג חבירו (ביום הראשון של סוכות) כשנוטלו שלא מדעתו.

ומכאן יש לערער קצת על הדין בזמן הזה, שכן בזמן הזה המציאות השתנתה, כך שכמעט ואין אנשים שבאים לבית הכנסת בלי טליתם בידם, ועוד שרוב אנשים שומרים את טליתם בביתם ולא בבית הכנסת, וקשה להצביע כיום על "דעת כללית" להקנות את הטלית לכל מאן דבעי. וצ"ב אם באמת ישתנה הדין, וכיום נטה את ההלכה לדעת הנתיה"מ הנ"ל ((בדרך חיים)) שפסק שאין לברך על טלית חבירו כשנוטלה שלא מדעתו.

הספרים של היום

כיון שדיברנו על סוגיית נטילה ושימוש בממון אחרים שלא מדעתם, ראוי להעיר על כך שייתכן וישתנו ההלכות בדינים אלו לפי הזמנים.

שהנה מצאנו במשנה ברורה ((סימן יד, סקט"ו)) שכתב לחלק בין הדין של טלית ותפילין, בהם רשאי אדם ליטול את של חבירו לשם קיום המצווה, לבין ספרים של אחרים, שאין לו ליטול ספר של אחר לצורך שימוש עצמו, ע"ש שתמה המשנה ברורה על מנהג העולם להקל בזה. החילוק בין ספרים לבין טלית ותפילין הוא שבטלית אין הבעלים מקפיד על שימושו על-ידי אחרים, ואילו בספר אדם מקפיד על שימוש אחרים, מחשש שייקרע הספר.

והנה כיום נראה שההיפך הוא הנכון. כיום ספרים הם יחסית זולים, כרוכים היטב, וניתנים להחלפה בקלות יחסית, והמציאות מורה שאנשים מקפידים הרבה פחות על שימוש בספר מאשר על שימוש בתפילין. וכך גם המנהג, לפחות בבתי כנסת ובתי מדרש, שמי שאינו אוסר בפירוש את השימוש בספריו, סימן שאינו מקפיד עליהם, ומותר להשתמש בהם.

בניגוד לרוב ענייני ההלכה, בתחום הזה ההלכה דווקא כן משתנה עם הזמן!

[כמובן, אין הכוונה במאמר זה לפסוק הלכה פסוקה, אלא רק לעורר את לב המעיין לסוגיות ושאלות הלכתיות.]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *