א] בשו"ת משאת בנימין (חידושי דינים שבהשמטות בסה"ס אות ד') כתב וז"ל: מצאתי כתוב בשם מהר"ש השני, בליל ראשון של חג השבועות ממתינין עם הקידוש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מעט מיום מ"ט לספירה, וכתיב "שבע שבתות תמימות תהיינה", עכ"ל. וכ"כ בס' עמק הברכה לאבי השל"ה וכ"כ השל"ה, וכך העתיקו המג"א והט"ז, הפרמ"ג והמשנ"ב ושאר אחרונים (בסי' תצ"ד). וסברת הדבר צ"ת, דהלא הספירה כבר נסתיימה וכו', וכבר נודע מה שביארו בדבר דחזינן מהכא שמלבד שצריך לספור את מנין הספירה, צריך גם שיהיו "ימים ספורים", ושה"שבע שבתות" יהיו תמימות מבלי לגרוע אותם בכניסת חג השבועות ביום המ"ט, ואכמ"ל. אולם יש כאן מלבד הנ"ל מספר נושאי דיון יסודיים, וכדלקמן:
ב] הנה בפשטות אנו מתפללים מעריב ומקדשים בחג השבועות קודם הלילה בכדי שלא נקדים את כניסת החג כל עוד יום המ"ט לספירה לא הושלם. ולפי"ז יקשה טובא מדוע דין זה נאמר רק לגבי תפילת ערבית וקידוש ולא לגבי דין תוספת יו"ט, אשר כל בית ישראל מקבל תוספת יו"ט בחג השבועות, כפי שמקבלים בכל ער"ש ועריו"ט.
וביותר יש להקשות ע"ד הט"ז עצמו, שבר"ס תצ"ד פסק שמאחרים תפילת ערבית בשבועות ולקמן (בסי' תרס"ח סק"א) חלק על המהרש"ל שכתב שאין לאכול בסוכה בליל שמיני עצרת אם הוא עדיין יום, כיון שמעיקר הדין צריך לברך "לישב בסוכה", אך מכיון וקיבל עליו קדושת שמיני אין יכול לברך, ולכן לא יישב אז בסוכה. וכתב ע"ז הט"ז וז"ל: "ודאי המוסיף מחול על הקודש הוא עשה ע"פ ציוווי תורתינו וכבר הלך וחלף ממנו חובת היום מה שהיה עליו קודם זה, והוה כמו לילה ממש". ובסוף דבריו כתב: "הפה הקדוש יתעלה ב"ה שצוה עליו מצות סוכה ביום ההוא, הוא הפה הקדוש שהתיר לו אחר שקיבל עליו שמיני עצרת", עכ"ל. ולפי"ז ביותר יקשה, דכיון דמשמע מיניה שהיו"ט הגיע ובא החל מקבלת התוספת יו"ט, ע"כ חסר ב"תמימות" ומדוע מקבלים תוספת יו"ט בחג השבועות, ומאי שנא תוספת יו"ט מתפילת מעריב, וצ"ע.
ואכן בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב רצ"ו) התעורר בזה וכתב דאדרבה, להט"ז י"ל דכיון דתוספת יו"ט דאורייתא, א"כ נימא ג"כ דהפה הקדוש שאמר "תמימות תהיינה", הוא עצמו ציוה להוסיף מחול על הקודש וא"כ קיים מצות "תמימות" עד קבלת היו"ט, כי אותו היום האחרון איננו כמו שאר ימי הספירה, אלא יומו מגיע עם קבלת היו"ט. ויש להעיר שבדבריו רק הואלנו להבין את אפשרות קבלת תוספת היו"ט מדאורייתא, אך זה ברור שגם לא מצאנו שאסור להקדים תוספת יו"ט בשבועות לפני הזמן הנקוב להתוספת, והרי אפשר גם לקבל שבועות כבר מפלג המנחה. וע"ז אי אפ"ל שאותה תורה שציוותה על "תמימות", היא ציוותה על תוספת יו"ט. מפני שהתורה לא חייבה לקבל תוספת משעה כה מוקדמת, וצ"ע. ועוד קשה לפרש כן באשר הוא נגד דברי הט"ז בסי' תצ"ד כמובן, וצ"ע.
ג] ועוד התקשתי קושיה אלימתא, דהנה הש"ך ביו"ד ר"ס קצ"ו הביא דברי האגור (סי' אלף שע"ז) שכתב להוכיח שתוספת שבת אינה מחשיבה את התוספת ללילה לכל דבר. וראייתו מדברי התוספות הנודעים בכתובות (מ"ז א') גבי שמחה ומאכילת מצה ופסח וסוכה, וכתב וז"ל: "וכן יש ראייה מספירת העומר דלא חשבינן ללילה אפילו בערב שבת דתוספת שבת דאורייתא". והנה א"נ שהפוסקים שבסי' תצ"ד מסכימים עם דברי האגור, אשר נקט כן בפשטות ומשמע דכן הוא הדין לכו"ע, ע"כ צע"ג שמחד אנו אומרים שלא להקדים מעריב וקידוש בשבועות, ומשמע שהוא חסרון ב"תמימות" מצד התוספות יו"ט. ומנגד נאמר גבי ספירת העומר גופא, שלמרות שקיבל שבת יכול עדיין לספור את ספירת היום הקודם, וא"כ חזינן לכאורה שהתוספת אינה גורמת לבוא היום הבא, וצ"ע.
ד] על שאלתנו הראשונה, בדברי הט"ז בסי' תרס"ח, נראה דאין ההבנה בט"ז שתוספת שבת ויו"ט פועלת שמגיע ובא לו היום הבא בשעת התוספת אלא שהיום נשאר יום שישי או ערב יו"ט ורק ע"י התוספת חלים בו דיני השבת. או באופן דומה, שבנוסף לחלות דיני השבת גם חלה קדושת השבת, אך עדיין ערב שבת הוא שהתווסף בו קדושת ודיני השבת. ובזה פליגי המהרש"ל והט"ז, שהמהרש"ל סבר שתוספת שבת ויו"ט עניינה רק להוסיף קדושה ודיני השבת, אך לא לגרע ולבטל את דיני ער"ש. אך הט"ז סבר שע"י תוספת השבת ויו"ט מתבטלים דיני הערב שבת ויו"ט ובאים דיני השבת ויו"ט. ולפי"ז א"ש, דאה"נ וקבלת תוספת יו"ט דשבועות מחילה בזמן התוספת את דיני החג, אך התאריך נשאר כשהיה, יום המ"ט, מפני שהתוספת לא משנה את היום והתאריך וממילא לא חסר ב"תמימות" (וצריך להאריך בדבר בדיני תפילת מנחה דער"ש אחר זמן תוספת שבת, ובדברי התוס' ריש ערבי פסחים לענין מצה בזמן התוספת וכו', ואכמ"ל).
ה] אולם מחמת שאלתנו השניה, מספירת העומר אחר זמן תוספת שבת והסתירה מזה לחידוש הפוסקים דשבועות, נראה לחדש חידוש חדש והוא שאכן דלא כנ"ל, אלא שע"י תוספת השבת ויו"ט משתנה לו התאריך וזמן התוספת נחשב ליום הבא. וממילא כשמקבל תוספת יו"ט ייחשב זמן זה ליום הנ', וממילא ייחסר ביום המ"ט, וייחסר ב"תמימות". אולם שאני ספירת העומר שהתאריך שבו משתנה בשעת לילה, וכדברי הש"ס בפ"ו דמנחות. וע"כ גם אם "התאריך" שאחר קבלת התוספת הוא יום החמישים, מ"מ גבי ספירת העומר משתנה הספירה בזמן והספירה שהוא בלילה. וע"כ אף שהיום השתנה מבחינת התאריך, עדיין זמן הספירה לא השתנה ושפיר אפשר לספור גם לאחר שהיום כבר נחשב לשבת. ודמיא למש"כ הט"ז בסי' תרס"ח שם גבי ק"ש, שא"א לקרות ק"ש לאחר זמן התוספת שבת, דמ"מ השמש זורחת ואינו לילה וק"ש קוראים רק בלילה. וכן הוא בספירת העומר, שלמרות שהתאריך שונה ע"י התוספת. אך הספירה משתנה רק בזמן הספירה, והוא בלילה, וא"ש.
אמנם לפי ביאור זה ייקשה דאם תוספת היו"ט משנה את התאריך ממ"ט לנ' והוא חסרון ב"תמימות". א"כ מדוע להפוסקים רק מקדימין מעריב וקידוש ולא מבטלים את קבלת תוספת היו"ט, וכקושייתנו הראשונה. ולקמן יתבאר בס"ד.
ו] והנה המעיין בדברי הפוסקים יראה מחלוקת גדולה האם צריך לאחר את התפילה (כמש"כ הט"ז והמשנ"ב וסיעתו) או את הקידוש (כמש"כ המשאת בנימין וסיעתו), וסיבת פלוגתתן צ"ת.
ז] ונראה שאור חדש האיר לנו הפרמ"ג בהאי עניינא, שכתב שאף שבמשאת בנימין כתב שרק מאחרים הקידוש, "מ"מ יראה דגם ממתינים בערבית, דהא באבילות ונדה י"א שאם התפללו הקהל ערבית שכבר עשאו לילה וכו', א"כ הא בעי' תמימות מ"ט יום וכשמתפלל ערבית ומזכיר בתפילה יום השבועות מבעו"י, הרי חסר ממ"ט יום" , עכ"ל. והנה בנדה ואבלות אין הנדון קשור לדיני תוספת שבת ויו"ט, דמיירי שם בימות החול. וכן ממש"כ דהחסרון משום שמזכיר בתפילה את חג השבועות חזינן דאין החסרון משום תוספת שבת ויו"ט, אלא דעצם תפילת המעריב גורמת להכניס את היום הבא, וכן איזכור חג השבועות גורם שייחשב ליום השבועות וממילא חסר ב"תמימות". (ועיין ג"כ שעה"צ תרס"ח י"ב גבי תרתי דסתרי). אולם החולקים סברו שתפילת המעריב ואיזכור חג השבועות בתפילה אינו מחשיבו ליום הבא, וכמש"כ העמק ברכה בעצמו, שהרי מצינו בברכות (כ"ז ב') דרב התפלל של שבת בער"ש, והיינו דהתפילה אינה משנה את היום.
אמנם בשו"ע הגר"ז כתב שמהטעם שמאחרין להתפלל ערבית, ג"כ אין לקדש מבעוד יום אף קודם תפילת ערבית, וציין לעיין בסי' רס"א, שעוסק בדיני תוספת שבת ויו"ט, ומשמע מיניה דמדין תוספת יו"ט קאתי עלה, וצ"ע.
