רציתי לשאול את הרב שאלה. הבן שלי הוא בן 14 והוא מגיע אחרי תשע בערב כל יום מהישיבה. כשהוא מגיע הביתה הוא מאד עייף. הוא קם בשבע כל בוקר ונמצא כל היום בישיבה. בזמן האחרון יוצא שכל יום אני רק שואלת אותו מה שלומך, מה היה לאכול, איך היה בישיבה. על כל השאלות הוא עונה לי בקצרה. ואין לי עוד נושאים לדבר איתו וזה מאד איכפת לי. מה אני יכולה לעשות? זה לא טוב שהקשר שלנו הוא כל כך שיטחי. אבל הוא מצד עצמו כמעט לא מספר, ולי אין משהו מיוחד לספר לו. אנא תן לי עיצה איך שיהיה קשר יותר טוב ביננינו. תודה רבה ותזכה למצוות.
תשובה:
שלום לך.
שאלתך היא לצערי נחלת רבים, שמתמודדים עם ההתבגרות של הילדים ומוצאים את עצמם לפתע כמעט ללא קשר עמם.
ובכן, כדאי לדעת שחלק מתהליך ההתבגרות כולל בתוכו צורך לנפרדות ולעצמאות, הן בחלק המעשי, והן בחלק הרגשי, אך תפקידנו כהורים לשמור ולהמשיך להיות שם לפחות בחלק הרגשי, תוך מתן אפשרות לנפרדות ולעצמאות, אנסה אולי להסביר קצת יותר, כל ילד בגיל שנתיים עד שלוש בודק את הקשר שלו מול ההורים ובעיקר מול האמא, היכן מקומו והיכן מקומה, עד כמה הוא חלק ממנה ועד כמה הוא מציאות בפני עצמו, כך שניתן לראות את הילד זוחל ויוצא מהחדר, אך מהר מאד חוזר לבדוק אם אמא עדיין נמצאת שם ונשארה אמא עבורו, ככל שהוא גדל הוא לומד לראות שגם כשהוא מתרחק אמא נשארת שם בשבילו, ואז הוא מנסה צעד נוסף, וכאן מגיע הגיל שכולנו מכירים בגילאים הצעירים של גיל המרי, דהיינו, מבדק נוסף לאמא מה קורה כשאני מתמרד ומנסה לקחת את המקום שלי באופן עצמאי, אחרי שהוא לומד שגם אז אמא נשארה אמא והעולם לא התהפך, הוא מתייצב ומתחיל את גדילתו.
כך בדיוק בגיל ההתבגרות, בתחילה מנסים לראות מה קורה כשאני רק קצת מתרחק, ואח"כ מנסים לראות מה קורה כשאני הולך נגד, אם ההורים הצליחו לתת את התחושה שהם תמיד שם בשבילו, הרי שהוא יכול להתיצב ולהמשיך בחיים מתוקנים.
כלומר: עצם הנתק שנוצר עם בנך, הוא חלק מתהליך הגדילה וההתבגרות שלו.
אך תפקידך כאמא הוא להישאר שם בשבילו, וכאן אולי המקום לפרט על קצה המזלג בנושא של קשר רגשי הורים וילדים.
אין מצב בו קשר רגשי הוא חד צדדי, אנחנו לעיתים מצפים מהילדים שהם ישתפו אותנו בקורות אותם בחיי היום יום, אך מאידך אנחנו חיים מולם בהסתרה רגשית, כלומר מעולם לא ניסינו לשתף את הילדים בחוויות רגשיות שלנו, וכמו שאת כותבת "לי אין משהו מיוחד לספר לו" את לא צריכה משהו מיוחד לספר לו, את יכולה לשתף אותו בארועים ובחוויות היומיומיות שארעו לך ובבית, כולם יודעים שחינוך עיקרו הוא הדוגמא האישית שאנחנו מראים לילדים, כך גם בחלק הרגשי הדוגמא האישית שלנו היא הנותנת לילדים את היכולות להגיע לדו שיח רגשי. ואז לפתע יהיו לו גם דברים לשתף אותך, הוא ילמד שלא צריכים דווקא "דברים מיוחדים" לשתף בהם, אלא הרעיון העיקרי הוא עצם השיתוף, וזו מתנה גדולה שאת יכולה להעניק לו לכל חייו.
אולי קיצרתי במקום שהייתי אמור להאריך, אך זה מה שניתן לעשות מעל גבי האתר, מעבר לכך זה אידווידואלי לכל אחד ואחת.
בברכת רוב נחת יהודית
הרב יהודה ליב אוירבך
מנהל ואחראי המוקד הטלפוני של ארגון "בינת הלב",
מפקח ארצי במרכזי הטיפול של "מרכז החינוך"
טל. 02,6587003
נייד. 052,7643333
פקס. 02,6587006
