"וזה מעשה המנורה מקשה זהב…כן עשה את המנורה" (במדבר ח', ד')
"וזה מעשה המנרה, שהראהו הקב"ה באצבע, לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה."
"כן עשה את המנורה, מי שעשאה. ומדרש אגדה, על ידי הקב"ה נעשית מאליה" (רש"י בשם תנחומא)
בדברי המדרש המובאים ברש"י מבואר שבתחילה התקשה משה במראה המנורה ועל כן הראה לו הקב"ה את תבניתה באצבע. אח"כ כשבא לבנותה התקשה באופן עשייתה שהרי היתה צריכה להיעשות כולה מקשה אחת, אמר לו הקב"ה שישליך את הזהב לאש וכך יצאה המנורה מאליה בדרך נס.
ולכאורה יש לתמוה, אם בסופו של דבר המנורה לא נעשתה ע"י משה אלא יצאה מתוך האש בדרך נס, מדוע נזקק משה לכך שיראה לו הקב"ה בתחילה את תבנית המנורה, הלא בין כך לא הוא יצר אותה אלא יצאה בצורה ניסית?
שמעתי מפיו של הגאון ר' יצחק ברטלר שליט"א ראש ישיבת "תפארת אברהם – איתרי" שנראה שלימדה אותנו כאן התורה יסוד גדול. כשזורקים דבר לאש ללא שום הכנה, לא מובטח כלל שתצא מנורה. גם אם החומר שנזרק הוא זהב, אם הוא נזרק ללא כוונה והכנה ראויה, עלול לצאת ממנו "עגל". כדי שתצא מנורה מהאש היה צריך משה רבנו ע"ה לראות את תבנית המנורה ולעשות את כל שבאפשרותו בכדי ליצור מנורה, ולכן היה זקוק לראותה ואכן כך יצאה המנורה הטהורה.
בכל התחלה חדשה ישנו קושי מסוים, ולכן אמרו חז"ל ש"כל ההתחלות קשות". אולם ההתחלה משולה לאש. בחור שמתחיל את לימודיו בישיבה חדשה, או חתן וכלה צעירים המניחים זה עתה את אדני ביתם הראשונים, או כל אדם המתחיל התחלה חדשה בחייו, עליהם לבחון טרם כניסתם, איזו מנורה ברצונם להוציא מאותו מסלול שזה עתה עומדים הם בשעריו.
בחור המתחיל את דרכו בישיבה, המתבונן כי מטרתו היא לצאת בעצמו תלמיד חכם, שהוא בבחינת מנורה המאירה לכל רואיה באור יקרות של תורה, הלכה ומאור פנים. הוא אכן יממש את הכוחות הגלומים בו להוציא אל הפועל את שאיפתו הטהורה.
חתן וכלה שישימו ליבם שתכליתם לבנות בית בעם ישראל שיהווה מעון להשראת השכינה, חוליה נוספת בשרשרת הדורות בעשיית רצון ה' בשלמות, ולהעמיד עובדי ה' נוספים שיפארו את יוצרם בהתנהגותם ויקדשו שם שמים, הם יזכו לנצל גם את יופי נפשם בהסברת פנים זה לזה ולזולתם, וביתם אף יאיר לעולם. כך שמ"בארם יידלו וישתו הבריות" ו"מעציהם יצאו פירות מתוקים שינעימו לעולם כולו במעשיהם".
מי שיתחיל את צעדיו הראשונים מתוך התבוננות עמוקה בתכליתו, יזכה שרק ההתחלות יהיו מעט קשות, אך המשך דרכו תאיר לו פנים כמאמר הכתוב "והעם ההולכים בחושך ראו גדול".
אולם אדם הצועד "עם הזרם" בעיניים עצומות ובחוסר התבוננות ועושה כן רק משום שכך עושים כולם ומתחיל את התחלתו כסומא באפילה ללא שום הכנה, הרי הוא כזורק הזהב לאש שלא מובטח לו שתצא ממנו 'מנורה' ולא 'עגל'…
על פי דברים אלו יש לבאר מה שדרשו חז"ל על הפסוק "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" ויחל – עשה עצמו חולין, מ"איש צדיק תמים" הפך ל"איש האדמה". והדברים צריכים ביאור מה היה הפגם במעשה זה של נטיעת הכרם שבעקבותיו דרשו חז"ל שירד נח ממדרגתו והפך להיות מכונה "איש האדמה"?
על פי מה שנתבאר הדברים מובנים. כשיצא נח מהתיבה אחר שנכחד כל העולם שלפני המבול ועל נח היה מוטל לייסד את הבסיס הראשון לעולם חדש, היה עליו להתחיל בדבר לשם שמים. אמנם גם גפנים נחוצים לעולם, אולם התורה ראתה זאת כפגם, שהדבר הראשון שעשה נח, שהיווה התחלה לעולם החדש, היה נטיעת כרם. מעשה זה בעיני התורה היה מעשה חולין שבעקבותיו כונה נח "איש האדמה".
בדרך זו ניתן לבאר את דברי הירושלמי (המובאים בתוספות במסכת חגיגה דף ט"ו ע"א) שביאר מה הסיבה שאלישע בן אבויה ('אחֵר') שהיה רבו של ר' מאיר יצא לתרבות רעה עד שחילל את השבת ורצה להרוג בני תורה. ומבאר הירושלמי ש'אחֵר' דרש על עצמו את הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו" והבין שכיון שראשיתו לא היתה טובה, הוא הפסיד את אחריתו. ומעשה היה בברית המילה שלו, שאבויה אביו היה מחשובי ירושלים והזמין את חשובי ירושלים לברית המילה והושיב אותם בבית אחד, ואף את ר' אליעזר ור' יהושע הזמין והושיבם במקום אחר. בשעה שהציבור אכל,שתה ורקד אמרו: "עד שאלו עוסקים בשלהם, נעסוק אנו בשלנו". ישבו ועסקו בתורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להם אבויה: "מה באתם לשרוף את ביתי". אמרו לו: "ח"ו, אלא שיושבים היינו וחוזרים דברי תורה מהתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, ואלו באש ניתנו". אמר להם: "הואיל וכך כחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה, לתורה אני מפרישו". ומסיים הירושלמי "ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לכך לא נתקיימו בו".
והדברים תמוהים, וכי בגלל מחשבה דקה שלא לשם שמים יוצא הבן לתרבות רעה? יתרה מזו, הלא הגמרא שם אומרת ש'אחר' יצא לתרבות רעה רק כשנכנס לפרד"ס, וא"כ נראה שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר ורק שם נפל ולא בהתחלה?
אלא לפי הדברים שהקדמנו יש לבאר, כשבונים בניין צריך לבנות לו יסודות. ככל שהבניין גבוה וגדול יותר, כך יסודותיו צריכים להיות איתנים יותר. אם יהיו פגימות קלות ביסודותיו של בניין נמוך וקטן לא יערערו הם את חוזקו של הבניין. אולם פגימות קלות ביסודותיו של בניין גדול ועצום עלולות למוטט אותו.
לכן אלישע בן אבויה שהגיע לגדלות עצומה בתורה עד שנכנס בשערי סודות התורה, כיון שהיתה פגימה קלה בתחילתו של הבניין שהיה שלא לשם שמים אותה פגימה גרמה לו להתמוטט.
נמצאנו למדים שסוד ההצלחה בכל דרך חדשה מונח בהתבוננות מעמיקה בשעריה של כל התחלה על תכליתה של אותה דרך והגדרת השאיפה הטהורה מהי המטרה.
