בגמ' שבת פח.- א"ר חמא בר חנינא – מ"ד כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה התפוח הזה פריו קודם לעליו – אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
ובתוס' שם ביארו – שתפוח הכונה לאתרוג – שהואיל והוא דר באילנו משנה לשנה – הפרי הנשאר באילן משנה שעברה – קודם לעלים של השנה החדשה.
וביאור המשל הוא שהואיל והפרי הוא התכלית על כן הוא משל ל"נעשה" והעלים שהם ההכנה לפרי, הם המשל ל"נשמע" – ועל כן הקדמת הפרי לעלה – היא משל לאמירת "נעשה" קודם ל"נשמע".
שואלים התוס' – אך תימה שמביא קרא "כתפוח בעצי היער" – דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח – אלא הקב"ה, כדכתיב "כן דודי בין הבנים" – וקרא ד"ריח אפך כתפוחים" הוה ליה לאתויי טפי.
וב"נפש החיים" [שער א' פ"ט] מיישב קושית התו' – שהקב"ה מתגלה אלינו באותה דרך שאנחנו מתראים לפניו, וועל כן כיון שבפסוק "כתפוח בעצי היער" מבואר שהקב"ה נגלה אליהם בדמות תפוח, יש ללמוד מכך שהנהגתם של ישראל דומה לתפוח.
וצריך להבין בשלמא ישראל נמשלו לתפוח, כי הקדימו נעשה לנשמע – אבל באיזה הנהגה של הקב"ה רואים את הדמיון לתפוח?
במסכת שבת פ"ט: – אמר לו ליצחק בניך חטאו לי, אמר לפניו – רבש"ע בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה ונשמע – קראת להם בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך?
ופירש רש"י – קראת להן "בני בכורי ישראל" – שהיה גלוי לפניך, שהן עתידין לומר לפניך בסיני "נעשה ונשמע" – לקבל עולך מאהבה כבנים.
יתכן לומר, שכאן היא ההנהגה הדומה לתפוח. כשם שישראל נמשלו לתפוח, בזה שהקדימו נעשה לנשמע – כך נגלה עליהם הקב"ה בדמיון התפוח, בזה שהקדים לקרוא להם בני בכורי ישראל, עוד קודם שאמרו "נעשה ונשמע".
ויש להוסיף ביאור על פי דברי רש"י שם פח:- גבי הוא צדוקי שאמר לרבא – עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו ופי' רש"י – קודם ששמעתם היאך היא קשה ואם תוכלו לעמוד בה, קבלתם עליכם לקיימה.
ורבא ענה לו – אנן דסגינא בשלימותא כתיב בן "תומת ישרים תנחם" ופי' רש"י – התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו.
משמע מרש"י שעיקר מעלת "נעשה ונשמע" היא, מה שסמכו על הקב"ה שלא יטעינם יותר מכוחם – וזה כדרך העושים מאהבה.
אם כן יש לומר, שכדרך שהם מאהבתם להשי"ת – קבלו עולו ית' קודם ששמעו וסמכו עליו שלא יטעינם יותר מכוחם, כך השי"ת קרא להם "בני בכורי", עוד קודם שאמרו "נעשה ונשמע" – וסמך עליהם מאהבתו אותם – שאכן יאמרו "נעשה ונשמע".
ויש לבאר באופן נוסף – מדוע מה שקרא להם הקב"ה "בני בכורי" – זו הנהגה הדומה לתפוח.
מובא בפרשת "בהעלותך" שכאשר בני ישראל התלוננו ורצו בשר – אמר משה – "האנכי הריתי את העם הזה – אם אנכי ילידתיו" – ולמדו מזה שגם מה שלא היה בכוחו של משה רבינו לשאת, אילו היה אביהם מולידם של ישראל היה מחויב בדבר.
ואם כן יתכן שכיון שבהנהגה של אבא עם בן, כלולה התחייבות מראש למשא הקשה ביותר, ממילא בענין בני בכורי ישראל – יש מידה כנגד מידה של השי"ת, לאמירת "נעשה ונשמע" של ישראל.
כנגד מה שקבלו עליהם עול מלכותו ית', עוד טרם ששמעו במה מדובר – קרא להם השי"ת "בני בכורי" לאמור שיתנהג עמם כאב לבנו, הנכנס בכל משא, גם הכבד ביותר לטובת בנו.
אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא
בגמ' פסחים סח: – א"ר אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי "לכם" – מאי טעמא יום שנתנה בו תורה הוא.
וברש"י דבעינן נמי לכם – שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שנתנה תורה בו…
וממשיכה הגמ' – רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא.
וברש"י – אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי – הרי הרבה אנשים ששמן יוסף ומה ביני לבינם.
קודם מעמד הר סיני נצטוו ישראל על פרישה ועל הגבלה.
ונראה שהפרישה וההגבלה הם בעצם ב' ענינים הפכיים. הפרישה שלא להתקרב אל אשה שייכת לריחוק מהחמריות, ואילו ההגבלה היא – שלא להתקרב להר סיני יתר על המידה, דהיינו שלא להתקרב אל הקדושה מעבר למידה הראויה.
שגרת הלשון המקובלת היא לקרוא לימים שלפני שבועות שלשת ימי הגבלה, ופלא הוא שבשם שניתן לימי ההכנה לקבלת תורה – מדגישים דוקא את הציווי שלא להתקרב להר סיני ולא את צד הפרישה.
בבריאת האדם נאמר – "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה – ויפח באפיו נשמת חיים – ויהי האדם לנפש חיה ".
ומפרש התרגום "לנפש חיה" – לרוח ממללא – כח הדיבור הוא המחבר את העפר מן האדמה – הגוף – עם הנשמת חיים.
ושמעתי לבאר – שעל כן נקרא אבר הדיבור – לשון, שכן הלשון כביכול לשה ומערבבת את הגוף עם הנשמה.
על פי זה יתכן לומר – שהביטוי "הגבל את ההר" וכן "ימי הגבלה", רומזים אף הם לענין של גיבול ולישה, יתכן שלשון זו באה לרמוז לנו שתכלית מתן תורה הוא החיבור שבין העליונים והתחתונים – בין הגוף והנשמה.
בכדי שהחיבור יהיה שלם – אזי באותה מידה שיש לפרוש מהחומר, יש להזהר שלא להתרחק ממנו יותר מדאי ועל כן נצטוו ישראל שלא להתקרב להר סיני במידה שהגוף לא יוכל להצטרף – כי תכלית נתינת התורה הוא החיבור שבין הגוף והנשמה – שעל זה מורה לשון הגבלה מלשון גיבול ולישה.
על פי זה יש לבאר את דברי הגמ' בפסחים – "הכל מודים בעצרת – דבעינן נמי לכם".
נראה שמה שכתב רש"י – שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שנתנה תורה בו…הכונה היא שמעיקרי העבודה של יום מתן תורה הוא – לבטא את השמחה של הגוף שגם הגוף שמח בתורה – וזה משום שהחיבור בין הגוף והנשמה הוא התכלית של מתן תורה – על כן הכל מודים בעצרת דבעינן נמי "לכם".
ונראה להוסיף עוד שהשמחה המיוחדת של שבועות, היא ברוממות שהתורה נותנת לכל החיים הטבעיים, אותם חיים שללא תורה – הם נראים כפי שהם נראים בחיי השוק, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות דיעות – כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדיעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו… ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר.
ומובן בזה מה שפירש רש"י "אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי – כמה יוסף איכא בשוקא. רש"י למד – שרב יוסף מכוין בדבריו על אותם המעשים שבהם יש שיתוף עם אנשי השוק, אכילה ושתיה, דיבור ומשא ומתן. על אלו המעשים שעל ידי התורה שלמד – נתרומם רב יוסף לעשותם באופן שאיננו כמו אותם שבשוק – ועל כך שמח בשבועות.
אותם מעשים לולא התורה, היו הם מעשים של גוף בלבד, על ידי התורה הקדושה מתרוממים הם להיות מעשים של גוף ונשמה – ואז הם נעשים נאים ומתוקנים ביותר, כלשון הרמב"ם.
ויתכן להוסיף ביאור בדברי רש"י על פי מה שכתב מרן החזו"א בספר "אמונה ובטחון" [פרק ד' אות י"ב.].
…כהית האור הנפשי קראוה שפלות הנפש. שפלות הנפש היא כדלת סוגרת את השער ואין מקום למוסר נפשי, האוכל בשוק אין עוסקים עמו בזמרת עדנים – ומי שדרכו לרכוב בעיר לא ירכוב על במתי שמימיים… אנשים כאלה אינם ראויים ללימוד של בחינות המוסר המיוסד על דקות ועדינות – ולעולם לא ימצאו אלה מזור למשחתותם בלימוד המוסר.
שפלות הנפש אינה דבר ממשי וחיובי רק אפיסה ושלילה, נטול האור של צחצחות הנפש ואשר רפואתה בטוחה בעמלה של תורה ואור התורה מחייהו. עכ"ל החזו"א.
מדברי החזו"א עולה – שמהלך ההשתלמות של האדם מחייב ראשית לכל את היציאה מן השפלות על ידי עמל התורה – כי ללא הרוממות שלימוד התורה מרומם את הנפש, אין לה לנפש כלי קיבול למוסר אשר יעדן את מחשבותיה ויתקן את מעשיה.
בזה נבין את דברי רש"י – אילולא האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי – כמה יוסף איכא בשוקא.
אילולא התורה שלמדתי לא היה בי את הכח להתרומם משפלות הנפש – של חיי השוק – וממילא לא הייתי יכול לזכות בשום מעלה נפשית ורוחנית.
