לתרומות לחץ כאן

שבועות – כפה עליהם הר כגיגית

בגמ' שבת פה. – "ויתיצבו בתחתית ההר" – א"ר אבדימי בר חמא בר חסא – מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם – אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

ובתוד"ה כפה עליהן כתבו – ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע – שמא יהיו חוזרין כשיראו האש הגדולה – שיצאתה נשמתן.

שאלת התוס' מדוע היה צורך לכפות עליהם הר כגיגית – אחרי שאמרו "נעשה ונשמע" – כבר נשאלה על ידי המדרש תנחומא בפרשת נח והמדרש עונה על כך – שכלל ישראל אמרו "נעשה ונשמע" על תורה שבכתב מפני שהיא כללים ואין בה יגיעה וצער והיא מעט – אבל על עמל תורה שבעל פה שיש בה צער גדול ונדוד שינה ודורשת מהאדם ויתור על עונג העולם – על כך היה צורך לכפות עליהם הר כגיגית.

לכאורא דברי התוס' ודברי המדרש הם ב' ענינים נפרדים – אבל יתכן לומר שבאמת גם דברי התוס' עולים בקנה אחד עם דברי המדרש.

הרמח"ל בספר "דרך ה'" [חלק ד' פרק ב'] בפרק המדבר על תלמוד תורה מאריך לבאר – שעיקר מעלת התורה היא בזה שבתוך המילים והמאמרים שבה – גנז הקב"ה את ההשפעה הנעלה ביותר שיש בבריאה – אשר ההשפעה העליונה הזו היא כלשון הרמח"ל …תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאים מעין המציאות האמיתית שלו ית' – ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו ית' – והוא הוא מה שמחלק האדון ברוך הוא מכבודו ויקרו אל ברואיו.

וממשיך הרמח"ל ואומר – כיון שעיקר מעלת התורה היא ההשפעה העליונה הזו הגנוזה בתוך הדברי תורה – על כן אי אפשר לזכות להשפעה הזו אלא כאשר אדם ניגש אל לימוד התורה מתוך הכנעה וכובד ראש – יראת שמים ותיקון המעשים, שרק על ידי ההכנה הזו של קדושה וטהרה יכול לזכות לאותה השפעה עליונה – אבל ללא ההכנה הראויה – לא יזכה להשפעה הזו ונמצא לימודו כקורא אגרת ומחשבותיו כחושב בדברי העולם.

ממשיך הרמח"ל ומבאר – שזהו מה שמוצאים במסכת סוכה שהתנא הקדוש יונתן בן עוזיאל הגיע למדרגה עליונה שבזמן לימודו כל עוף שהיה פורח עליו היה נשרף – מפני שמי שמטהר ומקדש את עצמו הוא ממשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו.

והנה התוס' במסכת סוכה כח. ד"ה כל עוף שהיה פורח עליו מיד נשרף – ביארו את הענין – שזה מפני שהיו הדברים שמחים כנתינתן בסיני – שנתנה תורה באש.

אם נצרף את דברי הרמח"ל שיונתן בן עוזיאל זכה לאש הגדולה מכח הכנתו הגדולה – עם דברי התוס' שהאש הזו היא האש של נתינת התורה בסיני – יעלה בידינו שכדי לזכות בלימוד התורה לאותה אש שהתגלתה בסיני אשר נראה שהיא האור וההשפעה הגנוזים בתוך דברי תורה – יש צורך בהכנה גדולה של קדושה טהרה ויראת שמים. [וראה עוד במאמרי ל"ג בעומר – מאמר "תורה עם קניניה"]

מעתה יתכן לבאר את דברי התוס' במסכת שבת – באופן שיתאימו עם דברי התנחומא.

התוס' כתבו שלכך כפה עליהם הר כגיגית – שמא יחזרו בהם כשיראו את האש הגדולה שיצתה נשמתן.

הגרי"א חבר בספרו "אור תורה" כתב – שהטעם שפרחה נשמתן הוא מפני שגופם לא היה מסוגל לקבל את הנשמה אשר התעלתה על ידי הדבור של ה' – ורק אחרי שהזדכך גופם כאדם הראשון קודם החטא חזרה נשמתם אל גופם.

הוא אשר כתבו התוס' – כיון שבמעמד הר סיני פרחה נשמתן מחמת האש הגדולה – הבינו בני ישראל שכדי לזכות לאש הגדולה הגנוזה בתוך התורה – יש צורך בזכוך הגוף ובעזיבת כל תענוגי העולם – ועל כן היה חשש שלא ירצו בכך ויחזרו בהם כשיראו את האש הגדולה – שיצתה נשמתן כמו שכתבו התוס'.

ואם כן יתכן לומר שהם הם דברי התנחומא – בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" על תורה שבכתב שאינה דורשת מהאדם כל כך ויתור על עניני הגוף – אבל עדין היה צורך בכפיה על עמל התורה שבעל פה הדורשת מהאדם זיכוך הגוף כדי שיוכל הגוף לקבל את האש הגדולה שבתורה – האש שכאשר זכה לה יונתן בן עוזיאל בשלמות – מכח הכנתו הגדולה – כל עוף שהיה פורח מעליו היה נשרף.

ולפי זה גם לפי התנחומא וגם לפי התוס' הכפית הר כגיגית היתה – על קבלת תורה שבעל פה.

והנה במסכת שבת קו. א"ר יהודה אמר רב – כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו שנאמר – "ויקברו אותו …מצפון להר געש" – מלמד שרגש עליהן הר להרגן.

וביארו בזה המהר"י אסאד – וכן בספר "עטרת שלמה" להגר"ש לניאדו זצוק"ל – על פי מה שהתבאר במדרש תנחומא – שכפית ההר כגיגית היתה על תורה שבעל פה – ושם נאמר שאם לא היו מקבלים את התורה שבעל פה היו נקברים חיים על ידי ההר – ועל כן קורח ועדתו שכפרו במשה שהוא אב לכל החכמים נקברו חיים – ולכך מי שמתעצל בהספדו של חכם ומראה בזה זלזול בחכמי תורה שבעל פה – ראוי לקוברו חיים מחמת אותו ההר שכפה עליהם כגיגית.

ולפי דבריהם יש לומר – שרגש עליהם ההר – הכונה היא להר סיני שמי שאינו מקבל עליו את עול תורה שבעל פה ואינו מכבד את חכמיה – ראוי להיות נקבר תחתיו חי.

אמנם צריך להבין מדוע באמת העונש על הניתוק מתורה שבעל פה – הוא קבורה מחיים?

בספר "אוצר הברית" מביא את שאלת החיד"א על הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" כיון שדבר זה חל על כל צאצאי אדם הראשון – איך התקיים הדבר באליהו וחנוך אשר עלו חיים השמימה – ומביא שענה על כך ה"פני מנחם" – שהפסוק הזה התקיים בערלה שלהם שנתנה אחרי המילה – בעפר.

ויתכן להוסיף בזה ביאור.

לכאורא יש לשאול על הנאמר לאדם הראשון אחרי החטא "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – אם הסיבה שהאדם צריך לחזור לעפר על ידי המיתה היא מפני שיסודו מעפר – ועל כן סופו לעפר – מדוע התחדש דבר זה רק אחרי החטא – והרי עוד קודם החטא נאמר "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה"?

והביאור בפשוטו – שקודם החטא היה העפר שבאדם דבוק בנשמת חיים – ועל כן לא היה צריך לחזור לעפר – אבל אחרי החטא שבו העפר נמשך אחרי תאותיו ונפרד מהנשמה – כיון שהוא עפר שאינו דבוק בנשמת חיים – נוצר מצב חדש שבו אחרי תקופת חייו עם הנשמה – הוא נפרד ממנה וחוזר אל העפר.

והנה ענין הערלה נראה שגדרה הוא – שהיא חלק בגוף האדם אשר הנשמה אינה יכולה להתחבר אליו לפי שזה הוא מקום שיש בו אחיזה לצד הרע [ערלה אותיות להרע] ולכן אמרו חז"ל "כל הפורש מן הערלה – כפורש מן הקבר" – כי הערלה היא כגוף המת שאין הנשמה מחוברת אליו – ולא זו בלבד שאין הנשמה מתחברת אל הערלה – אלא שכל זמן שהערלה נמצאת בגוף האדם – אין הנשמה יכולה להתחבר אל כל גוף האדם בשלמות.

וכלשון הזוה"ק בפרשת לך לך הנאמר בליל הברית – שעל ידי המילה אתאחדת נשמתא ביה – רק על ידי הסרת הערלה מתאחדת הנשמה בשלמות עם הגוף [וכך כותב ה"שפת אמת"] – ועל כן רק אחרי המילה נותנים לתינוק את השם שהוא קשור עם הנשמה.

מעתה יש לומר שאמנם האדם אשר יסודו מעפר צריך לשוב אל העפר – רק אחרי שהוא נפרד מהנשמה – ולכן האדם רק אחרי פטירתו כאשר הגוף מתנתק מהנשמה אז הוא חוזר לעפר – אבל הערלה שעוד בהיותה מחוברת לאדם אין בה חיבור לנשמה – יש לכרתה מיד ביום השמיני ולהטמין אותה בעפר – מפני שגוף שאינו מחובר לנשמה – עליו לשוב אל העפר.

והנה בגמ' גיטין ס: – א"ר יוחנן – לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנא' – "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל".

ובילקוט שמעוני בדברי הימים על הפסוק – "ויהי יעב"ץ נכבד מאחיו" אומר ריש לקיש – שהפעם הראשונה שמוצאים בתורה את הביטוי "נכבד" על אדם – הוא על יעבץ שנאמר בו "ויהי יעבץ נכבד מאחיו" – לפי שעסק בתורה ונאמר "כבוד חכמים ינחלו" – יעבץ הוא עתניאל בן קנז אשר החזיר בפלפולו את ההלכות אשר נשתכחו אחרי פטירת משה – והמשמעות היא שהוא היה הראשון לחדש הלכות באופן זה של יגיעה ועמל להוציא את התורה שבעל פה אל הגילוי.

המסילת ישרים [בסוף פרק י"] כותב …הכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת – וכן אמרו ז"ל אין כבוד אלא תורה שנאמר "כבוד חכמים ינחלו" – וזולתה אינו אלא כבוד מדומה וכוזב הבל ואין בו מועיל. עכ"ל.

כיון שאין כבוד אלא תורה – על כן רק "חכמים כבוד ינחלו" – על ידי ידיעת התורה – החכם מחובר אל התורה – כי הידיעה היא החיבור אל התורה כמו שנאמר "וידע האדם את חוה אשתו"- והואיל והתורה היא הכבוד על כן "כבוד חכמים ינחלו".

ומאחר והפעם הראשונה שמוצאים לשון כבוד על חכם בתורה הוא דוקא על עתניאל בן קנז אשר היה ראשון לחדש תורה שבעל פה מכח עמלו – יש ללמוד מכאן שהחיבור אל התורה – הוא רק על ידי עמל תורה שבעל פה.

ויתבארו בזה דברי ר' יוחנן שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על דברים שבעל פה – כי ברית פירושה חיבור – והחיבור אל התורה שהיא אחד עם קוב"ה – היא רק על ידי תורה שבעל פה.

והנה על התורה נאמר "כי הם חיינו – ואורך ימינו" – ובמשנה באבות "מרבה תורה – מרבה חיים" ומסופר על הגאון ר' ברוך בער ליבוביץ' זצ"ל בעל ה"ברכת שמואל" שנכח פעם אחת במקום שרב אחד דרש שהתורה היא לנו כאויר לנשימה – קם ר' ברוך בער ממקומו מחה ואמר – התורה איננה כמו אויר – התורה היא החיים בעצמם.

מעתה יש לומר שמי שמחובר אל התורה שבעל – פה או על ידי שעמל בה בעצמו או על ידי שמכבד את עמליה חכמי התורה שבעל פה – הוא הדבק בחיים – כי התורה היא החיים בעצמם והדרך להיות מחובר אליה הוא העמל והיגיעה והכבוד לתלמידי חכמים – אבל מי שמתנתק ממנה אם על ידי שאינו מקבל אותה [ואם לאו פה תהא קבורתכם] – או אינו מאמין במשה רבינו [קרח] – או מזלזל בחכמים [מתעצל בהספדו של חכם] – כיון שהוא מאבד בזה את החיבור לתורה שהיא עצם החיים – על כן ראוי לקוברו בחייו שהרי הוא כמו הערלה שאין לה חיבור לנשמה – ועל כן בחיי האדם כורתים אותה מהגוף וטומנים אותה בעפר.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל