לתרומות לחץ כאן

דרוש לספירת העומר – ר' עקיבא

א. רבי עקיבא – מלשון עקביות

מכות כ"ד. "וכבר היה ר"ג וראב"ע ור' יהושע ור"ע מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי… והתחילו בוכין ור"ע משחק… שוב פעם אחת היו עולים לירושלים כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכים ור"ע מצחק… אמרו לו עקיבא ניחמתנו… וכו'".

מבואר בגמ' שהתנאים סברו שיש לבכות לפי מה שראו עיניהם, ואילו ר"ע סבר שיש לצחוק, וצ"ב במה נחלקו תנאים אלו, ומדוע בסוף הודו לר"ע שאמרו לו: "עקיבא ניחמתנו" –מעיקרא מאי קסברו והשתא מאי קסברו.

נראה שניתן לבאר דבר זה לפי מעוט השגתנו ע"פ מעלה מיוחדת המודגשת ושזורה בתוך כל דברי חז"ל על מהותו של ר"ע והיא אשר הביאה דווקא אותו לצחוק ((כמובן שאין לנו שום קצה יד ורגל בהבנת דרגתו של תנא אלוקי כר"ע אך דברי חז"ל מורים שבאו ללמדנו מוסר מתוך מעלות של ר"ע שניתן להפנימה לליבנו.)).

בחז"ל מבואר ש"מעשה המפתח" שחדר לליבו של ר"ע היה בהתבוננותו במים החודרים אט אט בתוך אבן קשה ויוצרים בה נקב – וצ"ב מה ראה רבי עקיבא בתופעה זו.

הנה, אדם הנשאל אם יתכן הדבר שטיפות מים יוכלו לחדור לתוך אבן קשה בוודאי שבהשקפה ראשונה יענה לשלילה, והנה ר"ע כשראה שהדבר יתכן, מיד חדרה בליבו ההבנה כי גם דבר רך בכח עקביותו והתמדתו יוכל לחדור בדבר קשה אף שזה נראה כבלתי אפשרי. ולמד מזה רבי עקיבא שגם אדם כמוהו שהיה עם הארץ שאפילו קרוא וכתוב לא ידע, ע"י כח התמדתו ועקביותו יוכלו מי התורה הזכים לחדור לליבו ולהפכו לגדול כל הדורות. ואף שנראה הדבר כבלתי אפשרי בהשקפה ראשונה, ידע הוא שבמבט למרחקים יוכל הוא לדלות מלבו מים עמוקים. (וכפי שאמר שלמה המלך "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות יידלנה"). נמצא שעיקר עלייתו של ר"ע היתה טמונה בהסתכלות למרחק, ומעבר למבט העכשוי וזהו סוד העקביות "שקומץ על יד ירבה" ואט אט בכח ההתמדה מגיעים לגדלות (((את הפתח למהלך זה שמעתי מהאברך החשוב ר' שלום פאסס שליט"א).)).

לפ"ז יובן מאוד שרבי עקיבה כשמו כן הוא, שידוע שהאור זרוע קרא לספרו כך משום מעשה שקרה איתו שהסתפק אם יש לכתוב "עקיבה" או "עקיבא" עד שגילו לו מן השמים שצריך לכתוב "עקיבה" לפי הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" סופי תיבות – עקיבה. ולפי דברינו מובן היטב שזה מלשון עקב ועקיבה – שהולך עקב בצד אגודל בצורה עקבית.

ומעתה יתבאר היטב מדוע בזוה"ק מכונה ר"ע אבי התורה שבעל פה ((זה שמעתי ממו"ר הגר"א עוזר שליט"א בפסח התשס"ז).)) דהנה ב' חושים הם חוש הראות וחוש השמיעה. ולכאורה הראיה עדיפה וגדולה מהשמיעה (דסומא חשוב כמת משא"כ חרש). ברם, ישנה מעלה אחת מיוחדת שטמונה בחוש השמיעה שלא שייכת בחוש הראיה: כשאדם מדבר עם חברו שנמצא מעבר לקיר, הוא לא רואה אותו, אבל יכול לדבר עמו כיון שהוא שומע אותו. כלומר: שמיעה – זו בחינה של שימוש בחושים מעבר למבט השטחי, העכשוי והסתכלות אל עומק ושורש הדבר.

וזו הבחינה של תושבע"פ את התורה שבכתב קוראים מהכתוב ומשתמשים בחוש הראות. אבל את התורה שבע"פ לומדים דרך חוש השמיעה מרב לתלמיד או ע"י פלפול התלמידים. וטעם הדבר הוא שכל התושבע"פ היא מתנה מהקב"ה להבין מעבר לשטחים הרגילים – וכשלומדים אותה בעיון רב מגלים עוד ועוד אוצרות ופנינים חדשות שלא היו ידועים.

וא"כ ר"ע שכל המשניות, הספרא, הספרי והתוספתא כולהו אליבא דר"ע, א"כ הוא ה"מרא דתושבע"פ" ומתאים מאוד לפי תכונתו ומעלתו לראות הכל מעבר למבט השטחי.

ולפ"ז יובנו דברי תוס' בכתובות ס"ג ששאלו איך התיר ר"ע לכלבא שבוע את הנדר והרי אין פותחים בנולד ומה שנעשה ת"ח הוי נולד.

וענו: "דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול". ותמוה, א. הרי לעינינו הרואות לא מתגלה כלל שכל ההולך ללמוד נעשה אדם גדול ב. ואדרבה, חז"ל בעצמם אמרו שמתוך אלף שנכנסים למקרא רק אחד יוצא להוראה. אלא, התשובה פשוטה: דרך הוא בהולך ללמוד כר"ע הוא שנעשה אדם גדול – בעקביות התמדה עם רצון ומבט למרחקים הוא שנעשה ת"ח.

ומעתה תובן פלוגתת התנאים במכות, שאמנם במבט העכשוי שרואים קול המונה של רומי ושועל יוצא מבית קודשי הקודשים אכן ישנה סיבה לבכותו לכן בכו כל התנאים. אבל ר' עקיבהשכל תכונתו ומבטו למרחקים א"כ הוא יודע שכל החורבן עתה הוא הכנה לתיקון השלם ולביאת המשיח במהרה בימינו אמן, וכפי שאמר להם שאם נתקיימה נבואת החורבן בודאי שתתקיים נבואת הנחמה ולכן שחק.

(ידוע המשל שאדם אחד הגיע בערב שבת וראה שהבית מבולגן והרהיטים מצויים באי סדר ומים בכל מקום והנה בשבת נעשה הכל נקי ומסודר והסיבה לכך היא שכשבא ביום שישי הוא היה באמצע ה"ספונג'ה" כך גם הרואה את החורבן צריך לידע שמה שרואה עכשיו זה רק הכנה לקראת ביאת הגואל.) ולכן אמרו לו התנאים בסוף: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

ומעתה מובן מאוד מה שכתוב בשאילתות (שאילתא מ' פרשת שמות) שהפועל שדן לכף זכות את מעסיקו בשבת בפרק מפנין, היה ר"ע כי כל התכונה של לדון לכף זכות טמונה במעלה של לראות מעבר למה שרואים עתה.

ואכן לפ"ז מיושב היטב מה ראתה בתו של כלבא שבוע – רחל, שדווקא רועה צאן זה יוכל לגדול להיות ר"ע אלא אמרו תוס' וכך ביאר המהרש"א את הגמ', שר"ע היה צניעא ומעלי – שהיה בעל מידות טובות ונוח לבריות, והבינה רחל שאם ילך ללמוד תורה הוא יגדל להיות גדול הדור וא"כ אף לה היתה ראייה זו למרחוק, שהיא הבינה שאדם בעל מידות כאלו בוודאי יוכל להפנים כל מעשה שרואה, ועי"ז לגדול וללכת ללמוד את התורה בשלימות. ולפ"ז מתאים מאוד שדווקא היא נישאה לר"ע.

ולפ"ז יובן מעשה נוסף שמביאה הגמ' בנדרים דף נ.: וכפי שפרשו שם הראשונים "שהיה רבי עקיבא מקפח את טורנוסרופוס לפני הקיסר בקראי, פעם אחת הלך לביתו זועף, אמרה לו אשתו: מפני מה פניך זועפים היום א"ל: מפני פלוני שמצער אותי. אמרה לו: אלוקיהם של אלו שונא זימה, תן לי רשות ואכשיל אותו בדבר עבירה. והלכה וקישטתה עצמה ובאת לפני ר"ע, כשראה אותה רקק ושחק ובכה, אמרה ליה: "פרש לי שלושה דברים הללו", א"ל: "שתים אפרש והשלישית לא אפרש, מה שרקקתי שאת כותית ובאת מטיפה סרוחה ופסולה, ומה שבכיתי על האי שופרא דבלי בארעא" ומה ששחק לא פירש לה, והוא שחק לפי שראה ברוח הקודש שעתידה להתגייר ולהנשא לו, אמרה לו: "יש לי תשובה?" א"ל: "הן". הלכה ונתגיירה… ונשאה". גם כאן חדר ר"ע מיד לעומק הדבר שבאה מטיפה סרוחה ועתידה לבלות בקרקע (ולהנשא לו) ופשוט שר"ע "הלך בזה לשיטתו" ע"פ מעלתו לראות למרחקים, מעבר להיבט השטחי הראשוני, והוא ראה את האמת המסתתרת מעבר לאותה שטחיות ((ועיין בבית ישי (דרשות) עמ' ש"ו – ש"ז ודבריו מתאימים מאוד עם דברינו.)).

וזהו שכתוב במסכת ברכות (ס:) שר"ע אמר על כל צרה "כל דעביד רחמנא לטב עביד" וגם בשעה שנתפס ר"ע על דברי תורה והוציאוהו ליהרג היה משחק (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה וסוטה פ"ה ה"ה). ולא רק ביסורי עצמו ראה ר"ע טוב וחסד אלא אף בחליו ויסוריו של רבו הגדול ר' אליעזר בן הורקנוס (כמבואר בסנהדרין ק"א.) וכל זה לשיטתו אזיל שמבטו לעבר העתיד ואל האמת הצרופה הגלומה מעבר למבט השטחי העכשוי המצומצם והבנתו התדירה שבכל דבר שה' עושה טמון אך טוב וחסד ((קטע זה לקחתי מהגדת "מנחת אשר" עמ' קכ"ג)).

ובזה נראה להסביר עוד את הגמ' שמספרת כשסרקו את בשרו של ר"ע במסרקות של ברזל צווחו מלאכי השרת: "זו תורה וזו שכרה" ואמר להם הקב"ה: "שתקו, ולא, אחריב את עולמי". וחידה היא, מה ענה קוב"ה לטענתם של מלאכי השרת. אלא משל למה הדבר דומה, למלך שביקש שיתפרו לו בגד מיוחד במינו שאין כמותו בעולם כולו, העשוי זהב ויהלומים, חפשו עבדי המלך אומן שידיו רב לו במלאכה זו. ומצאו אומן מומחה, הביאו לו את החומרים והלה ישב חודש שלם ותפר למלך את חליפתו. ואכן כעבור חודש הראה האומן את יצירתו למלך והלה התמוגג משמחה, גאווה ואושר והרבה את כבודו של אותו אומן, וכדרכם של דברים, צמחו לאותו אומן קנאים שדיברו עליו סרה לפני המלך והעלילו שגנב הוא חלק מהחומרים, המלך זעם ובקש מהאומן שיוכיח שלא גנב. ענה לו האומן שאם יתנו לו שבוע בחדר סגור ויתנו לו את הבד הוא יחזיר אותו לקדמותו וישיב את החומרים למלך. וכך היה, אלא שלאחר שבוע יצא האומן ובידו שקיות עם זהב ויהלומים אך הבגד איננו וצערו של המלך היה רב. כך גם אמר הקב"ה למלאכי השרת: כל מהלך בבריאה תוכנן מראש עוד לפני בריאת העולם ולפני בריאת המלאכים, וכדי להבין כל פרט ופרט בסדר הבריאה צריך להפוך את העולם בחזרה לתוהו ובוהו ואז להראות איך שכל מהלך תואם, אמיתי ונכון אלא שאת זה לא יכולים אתם מלאכי השרת להבין כי לא הייתם לפני בריאת העולם.

וכשנתבונן נראה, שלר"ע עצמו לא היתה שום קושיה ובשמחה ללא גבולות מסר נפשו על קדוש השם עד שאמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ובהכרח שהוא אזיל לשיטתו שאינו מביט במבט העכשווי החשוך והאפל, אלא יודע הוא שכל מהלך בבריאה טוב ומתוכנן ושמחתו היתה עצומה במוסרו נפשו לכבוד ה' יתברך.

וע"פ הדברים הנ"ל יש לבאר נקודה תמוהה עד מאוד, מדוע נענשו כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבה על עבירה שנראית לכאורה קטנה יחסית, על שלא נהגו כבוד זה בזה כמבואר בגמ' ביבמות (ס"ב ע"ב), ושם בגמ' מבואר שהיה העולם שמם מתורה עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ומי היו רבותינו שבדרום – תלמידיו האחרונים של ר"ע: ר' מאיר, ר' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע.

והנה כל התושבע"פ שיש לנו היום היא מתורתם של אותם חמישה תלמידי ר"ע, ונתאר לעצמינו שלו היתה לנו תורה של כ"ד אלף תלמידיו, העולם היה פורח ונראה אחרת לגמרי. וא"כ על מה הגיע העונש הנורא שבגינו נפטרו כל כ"ד האלף תלמידי רבי עקיבא והיה העולם שמם.

וידועה התשובה שתלמידי ר"ע מתו משום שהם נבחרו להיות מעתיקי השמועה ומוסרי התורה שבע"פ לכל ישראל בדורות הבאים וברגע שהיה להם פגם בכבוד הזולת כבר היה זה פגם בכבוד התורה ולא יכלו להעביר את התורה הלאה.

אלא שהדברים טעונים חידוד מדוע פגיעה בכבוד הזולת יש בה כדי פגיעה בכבוד התורה.

ולפי דברינו, הדברים מאירים ושמחים, שכן הסברנו שכל מעלתה של התורה שבע"פ נובעת מאותה מעלה של האוזן וחוש השמיעה מחוש הראיה שע"י השמיעה אפשר להתקשר גם עם מי שנמצא מעבר לכותל ואינו נראה, כי שמיעה זו התקשרות וראיה עמוקה מעבר למבט השטחי הרגיל ולכן ר"ע היה אבי התושבע"פ. ובאמת התושבע"פ נצרכת לתכונה זו וכפי לשונו של המדרש תנחומא בפרשת נח שהתושבע"פ קשה כשאול ורחבה מדי ארץ… ואין לך מי שלומד את התושבע"פ אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו" כיון שהתושבע"פ קשה להשגה ודרוש עמל ויגיעה מרובים ע"מ להשיגה, אך ההולכים בחושך ומתיגעים בעסק התורה ראו אור גדול. וע"כ זקוקים לראיה עמוקה הצופה למרחקים, ולב המשתוקק לאהבת ה' ואמונה ובטחון בו ע"מ לעסוק בתורה שבע"פ ולכן נתיחד עם ישראל מכל האומות בתורה שבע"פ, שהנה אנו רואים שלאומוה"ע יש השגה בתנ"ך ויודעים מה שכתוב בו, אבל בתושבע"פ אין להם כל מושג מכיוון שזקוקים לתכונות מיוחדות הטמונות אך ורק בעם הסגולה כדי להשיג אותה.

וכשנתבונן, כל היסוד של קיום בשלמות את המצוות שב"א לחברו נובע מהרגשה פנימית עמוקה: "מה חברי ירגיש כשאעשה את המעשה הזה". "ואיך הוא ירגיש אם אומר את המילה הזו". אדם יכול להגיע לשלימות בקיום המצוות שב"א לחברו אך ורק אם צופה ומתבונן מעבר למבט השטחי האנוכי העכשוי וחושב על זולתו איך הוא ירגיש מאותו מעשה שהוא חפץ לעשות ברגע זה.

וזה מה שטמון במה שאמר ר"ע: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".

כמה הדברים מתאימים ומתוקים שדווקא רבי עקיבא הוא זה שאמר כלל זה שכן הוא הוא אבי התורה שבע"פ שיכול לומר ש"ואהבת לרעך כמוך" – שכשתנסה להכנס לתוך לבו של חברך כאילו הוא אתה, זהו כלל גדול בתורה – שהוא המפתח להבנת כל התורה שבע"פ שזקוקה לתכונת נפש מיוחדת זו של הסתכלות ומבט עמוק מעבר למציאות השטחית.

וא"כ מובן מאוד שכשפגמו תלמידי ר"ע באותו כלל גדול ולא נהגו כבוד זה בזה, א"כ היה חסר להם את עיקר התמצית של היסוד והשורש של התושבע"פ, ולא היה מנוס אלא להמיתם רח"ל עד שהיה העולם שמם.

עד שהלך ר"ע לתלמידיו שבדרום ודרכם העביר את התורה הלאה לדורות הבאים.

ומה נפלאים דברי הרה"ג אשר וייס שליט"א בספרו "מנחת אשר" (שיעור שבועי על פרשת אחרי – קדושים שנת תשס"ז) שמצא מקורות ברחבי התלמוד והמדרשים שאותם חמישה תלמידים של ר"ע התייחדו בקיום המצוות שב"א לחברו (ע"ש ותרווה נחת)

ועוד הוסיף מרגניתא טבא שהנה מ"ט ימי העומר מכוונים כנגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, וכאשר סופרים אנו במדות אלה מידה כנגד יום נמצא שביום ל"ב מימי הספירה עלינו ללמוד וללמד את המידה "אוהב את הבריות". וכאשר תלמידי ר"ע תיקנו עצמם ב"עם לב" באהבת הבריות – פסקה המגיפה ביום ל"ג.

ב. סודו של ר"ע – התנתקות מהגשמיות  ((רובו של המהלך הזה שמעתי מהרה"ג אשר זנובסקי שליט"א בניסן, אייר התשס"ד.)).

בחז"ל מבואר שמי שהביא את ר"ע למעלתו זו רחל אשתו. וכפי שאמר ר"ע לתלמידיו: "שלי ושלכם – שלה!" – מה הסוד שגילתה רחל לר"ע שבאמצעותו גדל להיות ר"ע.

בגמ' בכתובות בדף ס"ב: מבואר שהיא אמרה לו: "אי מקדשנא לך אזלת לבי רב?" ומדגישה הגמ' שהיא לא התנתה איתו שילמד תורה אלא "שילך לבי רב". ונראה שהדגשה זו שזורה כחוט השני בכל המעשה כפי שמובא בחז"ל: דהנה הגמ' בנדרים דף נ'. מביאה את המעשה בתוספת פרטים: ר"ע, התקדשה לו הבת של כלבא שבוע, והוא הדיר אותם הנאה מכל נכסיו, אך הם התחתנו בסתר והיו גרים במתבן, והיה ר"ע מלקט התבן משערותיה. אמר לה: אם אתעשר אעשה לך תכשיט של זהב שירושלים מצויירת בה. (זה נקרא "בתי נפש שמצויירת בכל עניני ירושלים" עי' במפרש שם).

יום אחד בא אליהו כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם, ונדמה אליהו לאדם עני וקרא מבחוץ, ובקש שיביאו לו מעט תבן כיוון שאשתו ילדה ואין לו אפי' תבן לכסות את התינוק.

אמר רבי עקיבא לאשתו: "ראי אדם דאפי' תבן אין לו…"

והנה רחל עונה לו לכאורה שלא ממין הטענה: "זיל הוי בי רב" ומספרת הגמ' שאכן אז רבי עקיבא הלך ללמוד תריסר שנים וכו'.

ולכאורה דבר זה צ"ב שר"ע בא לספר ולנחם את אשתו שיש עניים יותר מהם, והיא בלא לומר שום מילה בנושא זה, מיד אומרת לו: "זיל לבי רב" – וגם כאן היא לא אמרה לו ללמוד תורה, אלא אמרה לו: ללכת לבהמ"ד. והדברים דרושים באור רב!

וכך גם בהמשך שר"ע אומר שהתורה "שלי ושלכם – שלה" מסביר הר"ן: "שנתנה לי עצה ללכת לבי רב" – מה הדגש בזה?

והגמ' ממשיכה לספר שר"ע הלך ללמוד תריסר שנים לפני ר"א ור' יהושע, וכשהושלמו התריסר שנים הוא חזר לביתו ושמע שרשע אחד מקנטר את אשתו והיא עונה לו שהיתה מעדיפה שילך בעלה ללמוד עוד תריסר שנים. וכך ר"ע הלך ללמוד. וכעבור שתים עשרה שנים נוספות הוא חזר עם כ"ד אלפי זוגי תלמידים. וכל בני העיר יצאו לקראתו וגם היא יצאה. והנה הגיע אותו שכן רשע ואמר לה שאין לה בגדים ראויים כדי ללכת לפני גדול הדור. והיא עונה לו: "צדיק יודע נפש בהמתו" ומסביר המהרש"א "יודע צדיק שאין לי בגדים חשובים ושהבטיחני כשיהיה ספק לו אף על בת נפש דהיינו ירושלים של זהב" עכ"ל.

ולכאו' הדברים תמוהים מאוד מה ראו חז"ל כ"כ להדגיש לנו איזה תכשיט ר"ע הבטיח לאשתו אם יהי לו כסף, וביותר, מה רחל ראתה בתכשיט זה חשיבות כה גדולה עד שאמרה לאותו רשע שר"ע הבטיח לה תכשיט זה וזוכר הוא בוודאי הבטחה זו.

אלא, רחל שראתה את המידות הטובות שהיו ברבי עקיבא, הבינה שאם ילך וילמד את התורה בשלימות הוא יהא גדול הדור, וכפי שהתבאר לעיל. אלא שידעה רחל שא"א להגיע לשלימות בתורה אם נשארים קשורים לעפריות החומר שבעוה"ז. ור"ע, שהיה עם הארץ, בן ארבעים, רועה צאן פשוט שלא ידע אפילו קרוא וכתוב, כדי להגיע לגדלותו האמיתית בתורה צריך להתנתק מאותם כבלים גשמיים והיא בעצמה, מן הסתם, ידעה שאם תתקדש לר"ע, אביה ידירה מכל נכסים והסכימה לזה כי הבינה את אפסיות החומר, ומבטה ומגמתה היתה אך ורק לשלמותו של ר"ע בתורה וכל זה, כמובן, ע"פ תכונתה שנתבארה לעיל במבטה החודר והצופה לפסגת השלמות. ולכן התנתה עמו ואמרה לו :"זיל לבי רב" – לך לבהמ"ד ותעזוב את הכל מאחוריך, העיקר שתלך לבהמ"ד. ולא התנתה עמו שילמד תורה גרידא אלא שילך לבי רב – שכל הליכתו ומגמתו תהא לבהמ"ד עם התנתקות מוחלטת מכל עולם החומר וילך וישתקע בד' אמות של הלכה בדבקות מושלמת ברוחניות ע"י התורה הקדושה.

ואכן מבואר בחז"ל, שר"ע בתחילה הלך ללמוד, אלא שהיה צריך לעשות זאת מההתחלה – ללמוד את צורת האותיות, לקרוא ולכתוב, והדבר היה לו לבזיון גדול, לשבת בין הילדים ולנסות להבין בשנותיו המתקדמות מה שילדים רכים קולטים במהירות.

ואכן מבואר בחז"ל שבתחילה ר"ע לא הצליח ללמוד וחזר לביתו מחמת ריבוי כשלונותיו. עד שבא אליהו ונדמה להם כעני ובא לנחמם שישנם עניים ומסכנים ועלובים יותר מהם שלדעתם בעלי התבן הם בעלי המאה. או אז הבריקה בראשו של ר"ע ההבנה המוחלטת והמושלמת שכל קנייני העוה"ז אפסיים ומדומים, ומה שנראה לאדם אחד כעושר לחברו זה נראה כעוני ומיד פנה עם הבנה זו לרחל אשתו.

וכששמעה היא והבחינה שחדרה הבנה זו לתוך תוכו של ר"ע מיד הבינה שמה שעד עתה לא הצליח הוא בלימודו , כיוון שלא הגיע לשלימות המירבית בהטפלת קנייני העוה"ז, ועתה שהגיע לשלימות זו זוהי העת המיוחלת שיכול הוא ללכת לבהמ"ד ולגדול להיות אבי התושבע"פ וע"כ מיד אמרה לו: "זיל לבי רב" – עתה הגיעה השעה שתוכל לבטא את שלימותך ולהגיע לפסגת רום המעלה וע"כ השלך הכל מאחוריך ולך להשתקע בקנייני התורה.

ומעתה מאיר ומזהיר מה שאמר ר"ע לתלמידיו "ששלי ושלכם – שלה" ומפרש הר"ן: "תורתי ותרכם בשבילה, היא שנתנה לו עיצה למיזל לבי רב".

ולפי"ז יאירו בגוון חדש דברי התוס' בדף ס"ג בכתובות, שאמנם דרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול, ובארנו שכך אמנם הדרך במי שהולך ללמוד כר"ע שמבטו למרחקים –לפסגת השלמות אך תוס' הוסיפו לפנ"כ כמה מילים: "דהכא לא חשיב נולד כיוון שהלך לבי רב, דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול". עכ"ל. מי שמתנתק מכל עניני העוה"ז והולך לבהמ"ד אז הוא נעשה אדם גדול.

ולפי"ז יתבאר מה שר"ע הבטיח לאשתו "ירושלים של זהב": דהרי מבואר בגמ' בסוטה דף מט: דעיר של זהב היא עטרות כלות וחתנים על שם הכתוב "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – ומה העניין להעלות את ירושלים וצער החורבן בתוך שמחת חתן וכלה?

ועוד, כתוב בגמ' בברכות ט' שכל המשמח חתן וכלה כאילו בונה חורבה מחורבות ירושלים – אתמהה? מדוע לא הוי כבונה וילה בסביון או גורד שחקים בניו יורק – מה העניין בחורבה מחורבות ירושלים?

אלא, כשיהודים בונים בית, הרי שכל כוונתם היא לבנות מעון להשראת השכינה, מקום שכל כולו מיועד לעשות את רצון ה' בשלימות וזה המביא מקום זה לידי השראת השכינה בתוכו.

וא"כ הסמל למקום להשראת השכינה הרי הוא ביהמ"ק שנמצא בירושלים. וא"כ מבואר היטב – זוג יהודי בונה חורבה מחורבות ירושלים – הוא בונה עוד נדבך ועוד חלק ומקום שיהא פתח להשראת השכינה בתוכו. ואין חיי הגשם מקבלים משמעות אצל הזוג היהודי אלא כדבר טפל ואמצעי לעבוד את עבודת בוראם. וא"כ ר"ע בא לרמז לאשתו שכיון שכל ביתם יועד להשראת השכינה בשלימות אין דבר מתאים יותר מאשר "ירושלים של זהב" שיתן לה כהוקרה והערכה על כל מסירותה שכן זה היה כל הדגש שהיא הדגישה לו לעזוב את כל הגשמיות וללכת לבהמ"ד ולשקוע בעולם התורה, בקדושת השכינה.

ופשוט ומובן שעפ"ז יתבארו דברי המהרש"א לאשורם שזה מה שענתה רחל לרשע, שהיא לא יוצאת בבגדים מכובדים ולא מתבזה בזה כיוון שר"ע בוודאי לא מסתכל על זה אלא כל כוונתו ורצונו לבניית ירושלים של זהב להשראת השכינה ועתה שהגיע לפסגת שלימותו זו העת שהוא אכן יחל אליה להעניק לה תכשיט זה כדגל ואות על מסירות נפשה לתורה.

ובזה תאיר ותשלים הגמ' בשבת בדף כ"ה: האומרת: ת"ר איזה עשיר… ר"ע אומר כל שיש לו אשה נאה במעשים, ובאר המהרש"א שם שנתכוין ר"ע לאשתו. ולפי דברינו הדברים מאירים שכן כל שלימותו של ר"ע היתה בעזרת אשתו שלמדה אותו להטפיל את עניני העוה"ז ולמסור נפשו לתורה, והרגישה היא שזוהי העשירות האמיתית להדבק בה', וכך חש ר"ע ולכן אמר שמי שאשתו נאה במעשים כרעייתו שלו הוא העשיר האמיתי.

ולפי"ז יבואר היטב מה היה הגורם שכ"ד אלף תלמידי ר"ע מתו במגיפה כיון שלא נהגו כבוד זה בזה. שהרי זה ברור שאין לנו קצה השגה במעלתם הנשגבה, אלא שחז"ל למדונו שכיון שהיה פגם דק מן הדק עד אין נבדק, בהנהגת הכבוד שלהם לזולתם הרי שלא יכלו לשמש כנתיב למסירת התושבע"פ לדורות הבאים. כי בתור תלמידי ר"ע הם היו צריכים להגיע לשלימות בהטפלת עניני העוה"ז, וידוע שהקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם ואם ישנו פגם דק בענין זה, הרי הוא מערער את כל יסודות מסורת התושבע"פ ולכן הוצרכו למות במגיפה הנוראה.

ולפי"ז מובן שר"ש בר יוחאי הוא הסמל לתלמידו של ר"ע שהוא הרי לשיטתו בגמ' בברכות חולק על ר' ישמעאל וסובר שתורה יש ללמוד בשלימות דאם אדם יחרוש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה. וכו'. כי הוא באמת היה ההמשך של מסירת התושבע"פ מאת ר"ע ((תוספת זו שמעתי מאמו"ר שליט"א)).

ובאמת נראה לומר שכל המעלה הזו השניה בדרכו של ר"ע, בהתנתקותו מכל עניני העוה"ז, היא עצמה טמונה במעלתו הראשונה שחודר הוא לתוך עומקו ושורשו של הדבר מעבר למבט השטחי, שאף שקניינים ארציים בעוה"ז הם יקרים, אך במבט אמיתי נבחנים קנינים אלו לאפסיים ולהבנה זו הגיע ר"ע דרך מעלתו.

ועפי"ז ניתן לומר עוד, שהנה ר"ע כשהיה עם הארץ אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור" ולא אמר ככלב, שהכלב רק נושך בבשר והחמור משבר את העצם. ובאור הדבר הוא כך: הנה ידועה הגמ' בנדה שהאודם שבוולד ניתן לו מאימו, דהיינו הבשר. והלובן – דהיינו העצמות ניתן לו מאביו. כלומר האמא מופקדת על הדאגה הגשמית לבנה – החום האהבה המזון. וזהו הרמז בבשר. ואילו האב מופקד על עניניו הרוחניים – על שדרתו ועיקר צורתו של בנו – עיקר בניינו – העצמות והיינו רוחניותו של בנו. ואכן כך ביאר הגר"א מה שאמר לבן – "כי עצמנו ובשרנו אתה" – שפרושו שאתה קרוב משפחתנו בין מהאב (עצמי – מלשון עצמות) ובין מהאם (בשרי – מלשון בשר וזהו רמז לאמא).

וא"כ ר"ע שכל מידתו היתה להתנתק מהגשמיות ולהדבק רק בתורה בדביקות מושלמת כפי שבארנו הוא היה תיקון למה שאומר בשעה שהיה עוד "עקיבה הרועה" שאז הוא אמר "מי יתן לי ת"ח ואשכנו כחמור" שחמור הוא רמז לחומרניותו כשמו כן הוא, וא"כ אמר ר"ע שהוא לא רק ישך את הת"ח בבשרו ויפגע בגשמיותו, אלא רצה לשבור לו את העצמות ולפגוע גם ברוחניותו של הת"ח ולהפוך אותה לחומרנית ע"י "החמוריות" שבו. וזהו "אשכנו כחמור השובר את העצם".

ונמצא שר"ע שבסוף התנתק מכבלי החומר הרי שהוא הגיע לשיא השלימות שלו והפך להיות "כיששכר חמור גרם" שזו בחינת חמור בצד הקדושה – שזה אבי התושבע"פ שכן יששכר יודעי בינה לעיתים והם עוסקי התורה בעמל עצום. (וכך באמת שמעתי שכתוב שר"ע הוא תיקון של יששכר שהוא יעץ לחתוך את כתנת יוסף בחרב שיראה כאילו חיה נשכה את הכתונת וכנגד זה סרקו את בשרו של ר"ע במסרקות של ברזל).

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. מאד התרגשתי למקרא הדברים
    תא שמע אכן מחודד ביותר בחושך
    ומתוך החושך (תושב"ע) יצא האור (רשב"י שר הזוהר) וירושלים של זהב יכולה לעטור רק את ביתו של מי שמאס בהבלי העולם הזה… .
    ואשרי הדור שנתנו לרבי עקיבא ללמוד עם תינוקות א ב בגיל מבוגר ואח"כ לא מנעו ממנו ללמוד עם גדול הדור אשרי העם שאלו הם בניו אשרי העם שאלו אבותיו

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *