התריתי באשתי לבל תיפגש עם בעל אחותה שהיה נפגש איתה לצורך התיעצויות שונות. אמרתי לה שזה חשוד מאוד בעיני ולא מקובל עלי. למרות כך היא התעקשה שכוונותיו טהורות ונפגשה עימו כשלא הייתי בבית. לאחר כחודש היא התוודתה בפני שהוא נישק אותה אלא שלטענתה זה היה נגד רצונה המוחלט האם עלי לגרש את אשתי בשל כך?
תשובה:
אכן מקרה קשה וחבל. אולם אין חובה לגרש, אם כי יש זכות לגרש וכנראה אפילו בלי כתובה – אם תגיעו לבי"ד ושם יחקרו את הכל וישמעו גם שהיא מודה בסיפור זה.
כדי שאשה תיאסר על בעלה, כלומר הוא יהא "חייב" לגרשה, צריך שיהיו "עדי טומאה", כלומר שני עדים שראו שזנתה תחתיו במעשה ממש, או לחילופין שיהיו "עידי קינוי וסתירה". פירוש "עדי קינוי וסתירה" הוא כדלהלן:
'קינוי' היינו אזהרה מפורשת של הבעל לאשתו שלא תתייחד עם פלוני, ו'סתירה' היינו כניסה עמו למקום סתר, כלומר יחוד. אשה שהוזהרה על ידי הבעל שלא תתייחד עם פלוני, ושני עדים כשרים מעידים שראו שנתייחדה עמו, נאסרת על בעלה, וחייב לגרשה, וכופין אותו על כך, ומפסידה את כתובתה. אשה זו היא ה'סוטה' האמורה בתורה; אמנם מדין תורה צריך שגם הקינוי יהיה בפני שני עדים, דקיימ"ל כר' יהושע בסוגיא, (וזה מה שפסק השו"ע בסי' קטו ס"ח), אבל זה רק מחומר מחיקת שם ה', משא"כ בזה"ז שאין מחיקת ה' והנידון הוא רק גירושין, חוששים לסוברים שגם קינוי בלי עדים הוי קינוי, ולכן גם בקינוי בינו לבינה אם בנוסף יש עדים שנתייחדה – היא אסורה כנ"ל. (כן פסק השו"ע בסי' קעח ס"ז).
הקינוי הוא דווקא התראה בנוסח ברור, כמו 'אל תיסתרי', או 'אל תתייחדי איתו". אבל אם הזהרתה אותה רק בנוסח כללי: 'אל תתעסקי איתו', או 'אל תתייחדי עם אנשים' אין זה קינוי. (ועיין בפד"ר ח"ז עמ' 187 בדבר לשונות נוספים של קינוי).
היחוד האמור כאן אינו דווקא באופן שיש איסור יחוד, אלא אפילו אם היה פתח פתוח לרה"ר וכיוצ"ב, או קינוי על יחוד עם אביו וכיוצ"ב, אם עברה על אזהרתו בזה יש לו זכות לגרשה בע"כ ולהפסידה כתובתה. (מפורש ברמ"א קעח ס"ח, וכ"מ בשו"ע שם ס"ה. והנה, דעת האור שמח (פכ"ד מאישות הכ"ה) שבזה"ז שיש חדר"ג לגרש בע"כ אינה נאסרת אלא כשנתייחדה ביחוד אסור; מ"מ עיין בפד"ר הנז' מה שהביאו כנגד זה. גם יש להוסיף מ"ש בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' מ ס"ק ה) דאף כשנתייחדה עם שחוף ובוודאי לא היתה ביאה, נאסרת על בעלה, דבקפידת בעל תליא מילתא. ובספרנו משפט הכתובה הבאנו ראיות ליסוד זה.
בשני המקרים הנ"ל אם הבעל אינו רוצה לגרש, אלא להשאר עמה (בלי לשמש), להרמב"ם (פכ"ד מאישות הי"ח) אינו רשאי, וכופין אותו לגרש (מחשש תקלה). אבל התוס' (זבחים ב: ד"ה סתם) ס"ל דאינו חייב להוציא, רק רשאי להוציאה בע"כ, אבל כמו"כ רשאי גם להשאירה תחתיו כשפחה לשמשו. וכתב הרשב"א (ח"א סי' תת"מ) דהיינו דווקא שלא יתייחד עמה אלא בפני עדים. ובפשטות השו"ע (סי' קעח סי"ח) ס"ל כהרמב"ם, ומהרמ"א (סי' קיז ס"א) נראה דס"ל כהתוס' אפילו באסורה עליו מחמת רמ"ת, וכ"ש באסורה עליו מחמת זנות שהיא מאוסה עליו. אך האחרונים (הביאם בשו"ת חלקת יעקב אבה"ע סי' צא) כתבו שבזמננו שהפריצות גדולה אין לסמוך על שום היתר בזה, אלא יש לגרשה. ולכו"ע כאשר הבעל מגרשה – אין לה כתובה כלל.
אם לא היה אחד משני הציורים הנ"ל, אלא דרגה פחותה מכך, דהיינו קינוי ואח"כ סתירה בלי עדים, פירוש שהבעל הזהיר אותה לבל תתייחד עם פלוני, והוא עצמו ראה שנתייחדה, הוא חייב לגרשה (לפי דבריו שקינא וראה), ואפילו כשהיא מכחישה, אבל מאידך חייב לשלם את הכתובה שהרי א"א להפסידה ממון בלי עדים (ואפילו יש עד אחד).
כמו"כ אם היה קינוי, ואח"כ היו רינונים (אבל לא עדים) שנתייחדה, מצטרפים שני הדברים ומחייבים אותו לגרשה. אבל נחלקו רש"י והתוס' אם בכה"ג מפסידה את הכתובה, כיון שאין עדים. והב"ש (סי' קעח סק"י) כתב דבזה"ז לכו"ע מפסידה את הכתובה. כמו"כ אם היא מודה שנתייחדה (ובצירוף קינוי), היא מפסידה את הכתובה. (בשו"ע סי' קטו ס"ט).
ובאופן שהיו עדי כיעור כשלמעשה רוב המצבים הבאים לביה"ד אינם עדי טומאה או קינוי וסתירה, אלא דרגות פחות חמורות, הנקראות "עדי כיעור". כלומר שלא ראום ממש כדרך המנאפים, אלא רק במעשים מכוערים (מאותם המנויים בשו"ע סי' יא ס"א, או כיוצא בהם – עיין פד"ר ח"ב עמ' 125, וח"ח עמ' 344). והדין בזה הוא שהבעל אינו חייב לגרשה, ואפילו היו "מעשים מכוערים בתכלית הכיעור" (וכמסקנת הכנה"ג שם הגב"י אות יב). ובשו"ת נדיב לב (סי' יב) רצה לומר שעכ"פ בי"ד מנדין אותו שיוציאנה כיון שעשתה כך, אבל בתשובת הבי"ד שם (סי' יג) חלקו על זה. וכשהיא נשארת תחתיו, יש לה גם את הכתובה כמקדם.
אך אם הבעל "מואס בה" בגלל הדברים המכוערים הללו ודורש לגרשה, הוא רשאי, ואפי' בע"כ, ואפילו בזה"ז, כי אין חדר"ג על העושָה מעשים כאלה. (כ"כ הב"ש סי' יא סק"ו). ואז היא מפסידה את כתובתה, עיקר נדוניא ותוספת, וכדין כל יוצאת משום שם רע שאין לה כתובה כלל.
במקרים אלו (עדי כיעור), אין הבדל בדין אם היה או לא היה קינוי לפני כן, שבשניהם אינו חייב לגרש, ובשניהם הוא רשאי לכופה לגט.
שתשמע בשורות טובות.
תראה את התשובה לאשתך, שתראה עד היכן היא הגיעה: בהלכה כבר יש מקום לגירושיה, וההלכה מונעת ממנה כבר את זכות כתובתה!
הרב אליהו בר שלום
דיין ומו"צ
מח"ס משפט הכתובה
