לתרומות לחץ כאן

ל"ג בעומר – "עד הגל הזה" – [ב']

במאמר הקודם הובאו דברי האריז"ל שבמילה "גל – עד" המוזכרת בפגישה של לבן ויעקב – נרמז יסוד הענין שביום ל"ג בעומר – ישנו מעבר ממצב של דין למצב של רחמים.

עוד התבאר שם הקשר של יום ל"ג בעומר לענין הגלעד – על פי המבואר בסה"ק שבכל שנה מתחדשת ביו"ט ראשון של פסח מדרגה נוספת של יציאה מידי כח הרע – מעין יציאת מצרים – אחרי היום הראשון היא מסתלקת – וחוזרת כל יום על ידי עבודתנו – בכל יום מימי הספירה אחד חלקי מ"ט עד שבועות.

על פי זה התבאר – שעד ל"ב לעומר ההבדלה של ישראל מאומות העולם אינה מושלמת כי ישנה עדיין אחיזה מכוחו של לבן הארמי שאמר "הבנים בני והבנות בנותי" וביקש לעקור את הכל – ומיום ל"ג בעומר שוב אין לכוחו של לבן אחיזה בכלל ישראל – ומאירה ההבדלה של הגלעד – כי יש בו ביום זה בחינה של השלמת היציאה ממצרים והבדלת ישראל מהעמים עיי"ש.

והנה במדרש תנחומא פרשת כי תצא [אות י"ג] נאמר:

"עד הגל הזה" – זה שאמר הכתוב "ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר" רגל הוא הקיר, לפי שעבר בלעם את השבועה שנשבע ליעקב שנאמר "אם לא תעבור את הגל הזה – ואת המצבה הזאת לרעה" ובלעם זה לבן שנאמר "ארמי אובד אבי" – ועל שבקש לכלות את ישראל נקרא ארמי שנאמר "ולכה זעמה ישראל" – לכך נפרע הקיר ממנו לפי שהוא העד על השבועה כדכתיב "יד העדים תהיה בו בראשונה".

ובליקוטי תורה פרשת בלק מובא מדברי האריז"ל וז"ל:

…ולהיות כי בלעם הוא לבן עצמו ובלבן כתיב "אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה" ולכן – כיון שעבר את הגל הזה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על "ותלחץ את רגלו" – לכן לא האריך ימים רק עד ג"ל שנה כמו שאמרו רז"ל על "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" שנמצא כתוב בספרא דבלעם עכ"ל.

בדברי התנחומא ובדברי רבינו האריז"ל מבואר שלבן ובלעם הם היינו הך.

במשנה באבות פ"ה מי"ט נאמר:

כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע…ומסיימת המשנה …תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה … אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת שנאמר "ואתה אלקים תורידם לבאר שחת – ואני אבטח בך".

ומשמע מסיום המשנה שתלמידיו של בלעם הם הפך "ואני אבטח בך" דהיינו אינם שייכים למידת הבטחון.

וכן משמע בגמ' סנהדרין קו:

א"ל ההוא מינא לר' חנינא מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה א"ל מיכתב לא כתיב אלא מדכתיב "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע – א"ל שפיר קאמרת – לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס לסטאה.

גם בגמ' זו מבואר שדרשו את הפסוק "אנשי דמים ומרמה" אשר סיומו הוא "ואני אבטח בך" על בלעם – ומשמע שבלעם הוא הפך מידת הבטחון.

ובפרט לפי דברי ה"חזון איש" בספר "אמונה ובטחון" שהבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית' – הרי רואים אצל בלעם שכאשר האתון סוטה מן הדרך לוחצת את רגלו ורובצת תחתיה – בכל אלה אינו מעלה על דעתו שכל זה בא בהכרזה מלמעלה – אלא מכה אותה ומכריז שהיה הורגה אילו היה לו חרב.

וכן ממה שפירשו חז"ל שעינו של אותו רשע נסמתה כאשר התנבא "ומספר את רובע ישראל" ואז אמר מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים יסתכל בדבר זה – מבואר שלא האמין בהשגחה פרטית – בפרטי הפרטים של העולם השפל.

ולפי מה שהתבאר במאמר הקודם וכן במאמר "ל"ג בעומר – ומידת הבטחון" השייכות המיוחדת של יום ל"ג בעומר לענין מידת הבטחון הדברים הם כמין חומר.

בלעם היינו לבן – הוא כח של רע שעד יום ל"ב לעומר עדיין יש לו אחיזה בכלל ישראל – מיום ל"ג בעומר שבו מאיר השם של מידת הבטחון – שוב אין לבלעם – לבן המופקע ממידת הבטחון – שייכות ואחיזה בכלל ישראל.

וכמו כן לפי המבואר במאמר "ל"ג בעומר ומידת עין טובה" – שיום ל"ג בעומר יש בו הארה של מידת עין טובה – אם כן יש לומר – שמאחר ואחת ממידות תלמידי בלעם היא המידה של הפך עין טובה – על כן ביום ל"ג בעומר שבו יש הארה של ענין עין טובה – יש הפקעה מכוחו של בלעם.

ויובן יותר על פי מה שהתבאר שם שמידת עין טובה, היא תולדה של מידת הבטחון.

מבואר במדרש שבני ישראל יצאו ממצרים כעובר היוצא ממעי אמו – וביאור הדבר שביציאת מצרים הובדלו ישראל מאומות העולם – ונולדה המציאות המיוחדת של עם ישראל הנבדלת מכל האומות.

והנה בילקוט ראובני [פרשת בלק – אות כ"ב] הביא מספר "עמק המלך" – שכל אותם חמישים יום מיציאת מצרים עד מתן תורה שהה בלעם בהרי חושך אצל עוזא ועזאל – והיה רוצה לקטרג ולהחזירם למצרים.

ועוד מובא בספה"ק – שבני בלעם יונוס ויומברוס הם היו ראשי הערב רב – אשר בכל תקופת המדבר רצו להחזיר את ישראל למצרים.

על פי מה שעולה מהדברים – בלעם הוא כח של רע שמגמתו להחזיר את עם ישראל אל טומאת מצרים –דהיינו לבטל את ההבדלה של ישראל מהעמים – והדבר נרמז בשמו בלעם – בלע – עם.

לפי זה יש לבאר – שבל"ג בעומר שבו אין יותר אחיזה לכוחו של בלעם בכלל ישראל – נשלמה היציאה מהרע של מצרים – וכך בכל שנה יש ביום זה את ההשלמה של אותה בחינה של יציאת מצרים השייכת לשנה זו.

וישלימו לזה הדברים המובאים בדברי הקדמונים – הרמ"ע מפאנו – ה"חסד לאברהם" ועוד, שכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא הם גלגול הכ"ד אלף שנפלו בשיטים בעצת בלעם – אשר כל מטרתו היתה להסיר בזה את המחיצה שבין ישראל לאומות העולם – וביום ל"ג בעומר שבו מאירה ההבדלה של ישראל מהעמים ובו אין יותר שייכות לבלעם – פסקו מלמות.

ונראה שישנה בחינה נוספת שבה רואים כיצד ענינו של ל"ג בעומר שייך לסילוק כוחו של לבן – בלעם.

ה"שפת אמת" בתחילת פרשת בלק הקשה על דברי המשנה באבות המונה את מידותיהם של תלמידיו של בלעם – מדוע יש צורך ברב למידות רעות כאלו והרי לכאורא כל מי שאינו מתגבר על יצרו יגיע למידות אלו גם ללא רב.

ועונה ה"שפת אמת" – שלכאורא בלעם הכניע את עצמו כאשר אמר "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב – לא אוכל לעבור את פי ה'" – אבל מזה עצמו לומדים שהיה בעל נפש רחבה – כי זה נחשב אצלו לחשיבות לקב"ה מה שהוא מכניע את עצמו – אף שהוא חשוב מאד וכל ההכנעה שלו היא רק כדי לבוא למדרגה להתגאות בה אח"כ. עכ"ל.

[ובשם הקדוש ר' שלמה מקרלין מובא – שרמז כעין זה בפסוק "לא תעשה לך אשרה – אצל מזבח ה' אלקיך" – לפעמים אדם זובח את עצמו להשי"ת ומוסר את נפשו – אבל תוך כדי כך מתגאה בכך שמוסר את נפשו – והרי הוא כמי ששם אשרה של ע"ז אצל המזבח]

והנה כתב ה"בעל התניא" שביאור הענין של "הוד שבהוד" הוא בסוד "מודים דרבנן".

ובביאור דבריו שמעתי – על פי המבואר בגמ' בסוטה מ. שיסוד המודים דרבנן הוא – "מודים אנחנו לך ה' אלקינו – על שאנו מודים לך" ומפרש רש"י – על שאנו מודים לך – על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך.

ומבואר שב"מודים דרבנן" – אנו מודים לקב"ה על כך שנתנה לנו האפשרות להודות – "מודים אנחנו לך – על שאנו מודים לך" – גנוזה כאן ההכרה שגם כוחנו להודות אף הוא לא שלנו – אלא מתנה ממנו ית' – וזהו ענין "הוד שבהוד"- תכלית ההכנעה וההודאה – עד כדי ההכרה שגם כח ההודאה עצמו מתנה הוא מהשי"ת.

אם נצרף את דברי ה"שפת אמת" עם דברי בעל ה"תניא" יוצא – שיום ל"ג בעומר שבו מאיר הענין של "הוד שבהוד" הוא בדיוק ההפך מענינו של בלעם.

על פי ה"שפת אמת" בלעם מצד אחד נכנע אבל מצד שני הוא סבור שהוא הנכנע ומייחס חשיבות לעצמו על כך שהוא נכנע – והרי זה בדיוק ההפך ממידת "הוד שבהוד" – אשר ענינה לייחס גם את ההודאה עצמה אל הקב"ה.

ואם כן יש כאן צד נוסף בסילוק של כוחו של בלעם – על ידי ההארה של יום ל"ג בעומר.

[ובשם ספר "אורה ושמחה" ראיתי רמז לענין זה שאורו של רבי שמעון בר יוחאי הוא המכניע את כוחו של בלעם – שמעון בגי' בלעם בן בער]

והנה לעיל במאמר "ל"ג בעומר – ומידת עין טובה" הובאו דברי ה"נתיבות שלום" מהאדמו"ר מסלונים זצ"ל המבאר שמידתו המיוחדת של רבי שמעון בר יוחאי היתה ביטול הישות – וזה היה ענין ישיבתו במערה י"ג שנים במערה לבטל הישות ולזכך החומר.

ולכן הסיבה שבגללה היה צריך לברוח למערה היתה מפני שאמר על הרומאים שכל מעשיהם לטובת עצמם – שזה הפך ביטול הישות, כי מהות רומא שהיא אדום – ישות גאוה ואנוכיות.

ומבאר עוד ה"נתיבות שלום" שעל כן היה צריך להתחבא י"ג שנים במערה, כי כל עוד ויש משהו דמשהו מהפגם של הרשע ששייך ח"ו לצדיק לפי מדרגתו – הוא ירא אותו – על כן אחרי שנשלם הזיכוך בסוף י"ג שנה יצא מן המערה ובטלה הגזרה – כי שוב לא היה ירא מהם.

ונראה שמלבד מה שהדברים מתקשרים עם המידה של ל"ג בעומר – "מידת הוד שבהוד" שכפי שהתבאר רומזת על תכלית הביטול וההכנעה – יש כאן תוספת ביאור על השייכות של מידת יום ל"ג בעומר – לשורש ההבדלה של ישראל מהעמים – ולמידת "הוד שבהוד".

בתפילת עלינו לשבח נאמר – "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם…שהם משתחוים להבל ולריק… ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

מבואר שנקודת ההבדל שבין היהודי והגוי היא ההכנעה המושלמת לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה – ואף המילה יהודי עצמה שהיא מלשון הודאה והכנעה מורה על ענין זה – ויתבאר בזה הקשר שבין יום ל"ג בעומר לשלמות ההבדלה של ישראל מהעמים – ולמידת "הוד שבהוד" השייכת להכנעה הזו. [וראה עוד ביסוד זה במאמר "וקבעום ימים טובים – בהלל והודאה"].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *