לתרומות לחץ כאן

ל"ג בעומר – "עד הגל הזה" [א]

במאמר "ל"ג בעומר – ומידת הבטחון" הובא מספר "עד הגל הזה" – שאף שבשו"ע מבואר הטעם לשמחת ל"ג בעומר מפני שאז פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות – עם כל זה מדברי האריז"ל בשעה"כ רואים – שיום ל"ג בעומר הוא יום גדול מצד עצמו וטעם הדבר – לפי שימי ספירת העומר עד ל"ג בעומר הם ימי דין – וביום ל"ג בעומר מתחלף השם של מידת הדין – מתגלה ומאיר שם של רחמים – ובו, בשם הזה תלוי הבטחון בה'.

עוד מובא בשעה"כ שם שבענין ה"גל – עד" שבנה יעקב אבינו ע"ה בכדי להבדיל בינו ובין לבן הארמי נרמז אותו שם של רחמים השייך להארה של ל"ג בעומר – ומשמע מדבריו שיש בל"ג בעומר גילוי השייך לענין זה של "עד הגל הזה ועדה המצבה" – וצריך להבין מהי השייכות של יום ל"ג בעומר – אל הגלעד שהקים יעקב בינו ובין לבן.

בספר "אפיקי מים" הביא את דברי הגר"א בביאורו לתיקו"ז וז"ל

…יעקב בלבן דוגמת ישראל במצרים – כמו שכתוב האבות הן סימן לבנים – ובמקל לקה לבן דוגמת המטה במצרים – וכמו שברח יעקב – כן במצרים שאמרו "דרך שלשת ימים" – וכן "ויגד ללבן ביום השלישי" וכן השיגו ביום השביעי הכל כמו במצרים וכן כל המעשה למי שמדקדק – ולכן אמרו בסיפור יציאת מצרים ודורש מ"ארמי אובד אבי" ולבן לקה בממונו ונתקיים ביעקב כמו במצרים – "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" וכן ביעקב כתיב "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה" – עכ"ל הגר"א.

מבואר בדברי הגר"א שירידת יעקב לבית לבן ויציאתו משם היתה ה"מעשה אבות" של ירידת ישראל למצרים ויציאתם משם. [רמז לכך – בדברי יצחק ליעקב "קום לך פדנה ארם" – פדנה ארם בגי' מצרים]

על פי זה מבאר שם שכדרך שה"גל – עד" היה נקודת חציצה בין לבן ובין יעקב – כך ל"ג בעומר הוא נקודה של שלמות ביציאת מצרים.

וביאור הדברים על פי מה שכתב האריז"ל – שביציאת מצרים וכן בכל שנה ושנה מאיר ביום הראשון של פסח האור של יציאת מצרים בשלמותו – ואח"כ בסוף היום הראשון האור הזה מסתלק – וחוזר שוב במ"ט יום של ספירת העומר בכל יום חלק אחד כפי עבודתנו.

נמצא שהימים שבין יציאת מצרים למתן תורה היו עבור כלל ישראל חזרה מחדש על קבלת האור של יציאת מצרים כאשר כל יום – על ידי עבודתם חזר אחד חלקי מ"ט מהאור – וכך בכל שנה ביו"ט ראשון של פסח מאיר אור שהוא בבחינה של יציאת מצרים – האור הזה מסתלק בסוף היום הראשון וחוזר בימי ספירת העומר בכל יום אחד ממ"ט חלקים.

מעתה יש לומר – שיום ל"ג בעומר הוא שלב מסויים ביציאה הזו – ועל כן הוא נרמז בגלעד שעשה יעקב כדי לחצוץ בינו ובין לבן – מפני שהיציאה של יעקב מלבן היא בדוגמת יציאת מצרים כמו שביאר הגר"א – ועל כן כמו שביציאת מצרים ישנו השלב של ל"ג בעומר – כך ביציאת יעקב היה ענין הג"ל – עד.

אמנם ודאי צריך לבאר מהו ענין השלב הזה של ל"ג בעומר – ומהו הענין המקביל לו בגלעד שהקים יעקב.

ויש להקדים ביאור שראיתי בענינו של יום ל"ג בעומר – בד"ת מאדמו"ר מאמשינוב שליט"א.

יום ל"ג בעומר הוא יום השייך לתיקון מידת הוד שבהוד – מידת הוד היא מידתו של אהרון הכהן, שענני כבוד הם בזכותו.

ובספר דרך ה' (ח"ד פ"ח) כתב הרמח"ל שענני הכבוד, כשם שהבדילו את ישראל מסביבתם בגשמיות כך הבדילו אותם ברוחניות, שעל ידי העננים נמשכה להם מציאות הארה המשכנת אותם לבד, נבדלים מכל העמים ועליונים על כל גויי הארץ – ומזה יש ללמוד שמידת הוד המתייחסת לאהרון הכהן – שייכת להבדלה שבין ישראל לאומות העולם.

ובזה ביאר את ענין מנהג ה"חלקה" ביום ל"ג בעומר דיקא – על פי מה שאמרו במדרש על הפסוק "צאינה וראינה בנות ציון" – בנים המצוינים לקב"ה, בשלשה דברים מילה, תגלחת וציצית – וכן מבואר ברמב"ם שמצות "לא תקיפו פאת ראשכם" באה להבדיל את עם ישראל מהגויים וחוקותיהם.

ועל כן מנהג ה"חלקה" אשר שרשו ההבדלה של ישראל מן העמים – שייך ליום ל"ג בעומר שענינו הבדלת ישראל מן העמים. עכ"ד ודפח"ח.

בספר "פרי צדיק" לרבי צדוק הכהן [ח"ה עמוד קכב] מביא בשם בעל התניא בסידורו – שענין הגל הזה שהקים יעקב בינו ובין לבן היה – שעל ידי כך הובדלו כל נפשות ישראל להקדושה מאומות העולם – שהם משורש ההיפך.

ואומר ה"פרי צדיק" – שזהו ענין המשתה שעשה יעקב על הגל עם אחיו [שהכונה לבניו כמו שפירש רש"י] – שזה היה על הבירור שנתבררו הוא ובניו בקדושה ונבדלו מכל האומות.

וביאור הענין – שהרי בהגדה של פסח אומרים "ביקש לבן לעקור את הכל" ומובא במפרשים שהכונה היא שכאשר נפגש עם יעקב אמר לבן "הבנות בנותי והבנים בני – וכל אשר אתה רואה לי הוא"- הרי שרצונו היה לשייך לעצמו את זרע יעקב שבזה היה ח"ו נעקר כל היעוד של עם ישראל – ועל כן כאשר יעקב השיבו ונצחו – אז הובדלו זרע יעקב מבית לבן – ועל כך הוקם הגלעד ליצור את המחיצה ביניהם ולהבדיל לעולם את נפשות ישראל לצד הקדושה.

ועל פי זה יש לומר – שענינו של יום ל"ג בעומר מקביל לענין הגלעד – כשם שהגלעד בא להבדיל בין ישראל לאוה"ע – כך בכל שנה בתהליך היציאה ממצרים של אותה שנה – אזי מיום ל"ג בעומר מתחדש הענין שאין יותר אחיזה ללבן ולאומות העולם בנפשות ישראל – ומעתה מובדלים הם לצד הקדושה.

ויתכן לומר רמז לכך באותיות שמו של לבן – לב-ן – דהיינו, אין ללבן אחיזה אלא עד יום ה – ל"ב מה-ן' ימים שבין פסח לשבועות.

ועל פי זה יש להוסיף ביאור הטעם שבשם גל – עד נרמז השם המאיר בל"ג בעומר – על פי מה שכתב שם בשעה"כ שהשם הזה בו תלוי הבטחון – ובאורחות חיים להרא"ש [אות כ"ו] כתוב – שמידת הבטחון היא סגולת ישראל על כל העמים – ועל כן ב"גל- עד" – שהוא המבדיל בין ישראל לאומות העולם – נרמז השם הזה השייך למידת הבטחון שהיא סגולת ישראל על כל העמים.

על פי זה יש לבאר מדוע יום ל"ג בעומר הוא יום שמחתו של רשב"י.

הרמח"ל בספר "דרך ה'" מבאר – שיסוד ההבדלה בין ישראל ואומות העולם הוא שישראל הם הנשמות שבשבילם נברא העולם והם בשרשם שייכים למדרגת אדם הראשון קודם החטא – אבל אומות העולם הם סוג נבראים שנוצר כתוצאה ממדרגת אדם הראשון אחר החטא ואילולא חטא – אדה"ר לא היו כלל אומות העולם.

והנה מלשון הפיוט "נעשה אדם נאמר בעבורך" משמע שרשב"י הגיע לשלמות צורת אדם כפי שהיתה במחשבה הראשונה של בריאת האדם.

ובספר "חזון למועד" מביא את דברי הגאון מקוטנא זצ"ל שכתב טעם נפלא למנהג שנהגו להשליך בגדים למדורה לכבוד רשב"י – שמה שמצאנו שרשב"י ישב במערה מכוסה בחול בלי לבוש – רומז לכך שהיתה מדרגתו כמו אדה"ר קודם החטא – וזה מרמזים בשרפת הבגדים בהילולא לכבודו שלא היה צריך למלבוש.

ויתכן לפי זה לומר – שעל כן אמרו חז"ל במסכת שבת שכאשר יצא מהמערה וראה אנשים חורשים וזורעים אמר עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה – כי היה במדרגת אדם הראשון קודם החטא – בטרם הגזרה של "בזעת אפיך תאכל לחם".

ובשם זקני הגה"ק רבי שמואל העליר זיע"א אב"ד צפת [אשר חיבר קונטרס "כבוד מלכים" להמליץ על המנהג הנ"ל של שרפת הבגדים בהילולא דרשב"י] מובא – שמקום ציונו של רשב"י הוא בבחינת קודש הקדשים, וכעין רמז לזה מהנאמר בפיוט … בר יוחאי – בקודש הקדשים… וקודש הקדשים כתב השל"ה הקדוש בהקדמה לספר ויקרא, שהוא מקום שהוא בבחינת אדם הראשון קודם החטא.

וברמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל כתב …ולא שבט לוי בלבד אלא כל מי שנדבו לבו והבינו מדעו והלך ישר כאשר עשהו האלקים ופרק מעליו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים …ויספיק לו חלקו…

דברי הרמב"ם מתאימים לכאורא בדיוק למי שהולך בדרכו של רשב"י – דרך של התמסרות לחיי עולם מתוך בטחון בה' ללא השתדלות.

דברי הרמב"ם "הלך ישר כאשר עשהו האלהים – ופרק מעליו עול החשבונות הרבים" רומזים לדברי הפסוק בקהלת – "עשה האלקים את האדם ישר – והמה בקשו חשבונות רבים" – פסוק זה נדרש בחז"ל על אדם הראשון קודם החטא ראה רש"י שם – ולכן הפסוק מתחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים – כי כאשר הצטרפה חוה בקשו חשבונות רבים.

ועל פי דברי הרמב"ם שהפסוק מתפרש על מי שהולך בדרכו של רשב"י – יש לומר שהואיל ודרכו של רשב"י היא דרך ליחידים בלבד – על כן הפסוק מתחיל בלשון יחיד שהם היחידים ההולכים ישר – והמה הרבים חפשו חשבונות רבים.

ויש לבאר שאין כאן סתירה לפירושם של חז"ל – אלא שכאן נרמז שמי שהולך בדרך זו הוא נוגע בזה במדרגה של אדם הראשון קודם החטא.

ובזה יש לבאר את המשך דברי הרמב"ם שכתב "ויספיק לו חלקו" דהיינו שעל ידי ההליכה בדרך זו מובטחת לו פרנסתו – שהואיל ומתקרב יותר למדרגת אדם הראשון קודם החטא – זוכה לבחינה של הפקעה מהקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם".

ומעתה יש לומר – על פי מה שכתב הרמח"ל שההבדלה בין ישראל ובין אומות העולם היא בזה שישראל הם שייכים למדרגה של אדם הראשון קודם החטא – ואילו אומות העולם הם תמיד במדרגה של אדם הראשון אחר החטא – נמצא אם כן שרשב"י שהוא בדרגת אדם הראשון קודם החטא הוא בתכלית ההבדלה מאומות העולם – ועל כן יום שמחתו הוא בל"ג בעומר שענינו ההבדלה של ישראל מהעמים.

ובזה יש לבאר את הדרשה של רשב"י – "אתם קרויים אדם – ואין אומות העולם קרויים אדם"

על פי דברי הרמח"ל יש לבאר את דבריו – "אתם קרויים אדם" כי נשמות ישראל שייכות למדרגת אדם הראשון קודם החטא שזו צורת האדם השלמה – "ואין אומות העולם קרויים אדם" – כי הם במדרגת אדה"ר אחר החטא.

והנה על הפסוק "וביום השמיני ימול בשר ערלתו – ושלושים יום ושלשת ימים תשב – בדמי טהרה" – מביא ה"חתם סופר" את דברי הזוה"ק – המבאר את הפסוקים כך.

אחרי ברית המילה מתחילה הנשמה הקדושה להכנס בגוף – אבל איננה מתיישבת בגוף בשלמות עד שיעברו שלושים יום אחרי שלשת הימים הראשונים שבהם הילד סובל מכאב המילה – וסוד זה נרמז כאן – "ביום השמיני ימול בשר ערלתו – ושלושים יום ושלשת ימים תשב" – רק אחרי ל"ג יום מהמילה מתיישבת הנשמה בגוף.

על פי זה מבאר ה"חתם סופר" את מעלתו של יום ל"ג בעומר – מאחר וביציאת מצרים נימולו בני ישראל נמצא שהיום שאחרי יום הל"ג – הוא ל"ג בעומר – שאז נשמתם התיישבה בשלמות בגופם. [ובמקום אחר נתבאר חשבון הימים במדויק].

ויתכן להוסיף ביאור בזה על פי הנאמר לעיל.

הנה האופן שבו גוי מתגייר ונכנס אל כלל ישראל הוא על ידי מילה וטבילה – וצריך לבאר מדוע מכל התרי"ג מצות – הכניסה לכלל ישראל היא דוקא על ידי מצות מילה.

ויש לבאר על פי דברי הרמח"ל שהובאו לעיל – שההבדל בין ישראל ואומות העולם הוא שנשמת ישראל שייכת בשרשה למדרגת אדם הראשון קודם החטא – ואילו מציאות הגוי היא המדרגה של אדם הראשון לאחר החטא – ואילו לא היה חוטא לא היו גויים בעולם.

בדברי הרמח"ל [גנזי רמח"ל עמוד קב] מבואר – שהערלה היא תוצאת חטאו של אדם הראשון.

ההבדל בין מדרגת אדם הראשון קודם החטא למדרגתו אחרי החטא היא – שקודם החטא היה גופו דבוק לגמרי בנשמתו ולכן לא בוש בו – לאחר שהגוף נפרד מהנשמה בהלכו אחרי עצת הנחש לצד התאוה – נגזרה עליו מיתה שענינה הפרדת הגוף מהנשמה.

בדברי הזוה"ק שהביא ה"חתם סופר" התבאר שעל ידי המילה – הגוף מתחבר עם הנשמה בשלמות – נמצא שהערלה גורמת לפירוד בין הגוף והנשמה – ומובנים דברי הרמח"ל שהערלה היא תוצאה של חטא אדם הראשון – אשר גרם לפירוד בין הגוף והנשמה.

מעתה יובן מדוע דוקא על ידי המילה נכנסים לכלל ישראל – כי מעלת ישראל על אומות העולם היא שגופם דבוק בנשמתם כאדם הראשון קודם החטא – שאז הגוף היה ללא ערלה – ודבוק בנשמה בשלמות.

ולפי מה שהתבאר שסוד ל"ג בעומר הוא שלמות ההבדלה של ישראל מהעמים יש לבאר שההבדלה של ישראל מטומאת מצרים שבזה נבדלו מכל אומות העולם היתה על ידי התקשרות גופם אל הנשמה – אשר התקשרות זו היא המבדילה את ישראל מהעמים – והיא אשר נשלמה בל"ג בעומר כפי שביאר ה"חתם סופר" שאז נתיישבה נשמתם בגופם מכח המילה שנימולו ביו"ט ראשון של פסח. [וראה עוד במאמר "ירידת המן ול"ג בעומר" – בביאור דברי ה"חתם סופר"].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *