לתרומות לחץ כאן

ל"ג בעומר – ומידת עין טובה

במדרש קהלת רבה י"א מובא – שכאשר רבי עקיבא העמיד את התלמידים החדשים [ומנו שם ז' תלמידים חדשים – דלא כהגמ' ביבמות שמנתה ה' תלמידים] אמר להם – הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה – אתם לא תהיו כן – מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה.

וביאר המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל – שאין דברי המדרש סותרים לדברי הגמ' ביבמות – שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה – כי באמת שורש מה שלא נהגו כבוד זה בזה – היה המידה של צרות עין.

וכעין ראיה לקשר שבין המידה של עין טובה ובין המידה של לנהוג כבוד בחברו – יש להביא מדברי רבי אליעזר בפ"ב דאבות – אשר אומר שם במשנה ט' שהדרך הטובה שיבור לו האדם היא המידה של "עין טובה" – והוא האומר שם במשנה י' – "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" – ובפשוטו כמו שכתבו המפרשים דבריו במשנה ט' הם הדרך להגיע אל המידה של עין טובה.

על פי זה יש לומר – שלכך התלמידים שפגמו בצרות עין פסקו מלמות בל"ג בעומר – ווביום זה דיקא נסמכו התלמידים שנזהרו ממידה זו של צרות עין – מפני שמידת הבטחון המאירה ביום זה של ל"ג בעומר כמו שהתבאר במאמר הקודם – היא המידה ההפכית למידה של צרות עין.

מידת הבטחון שהיא הידיעה שהכל בהכרזה מאתו ית' – מלמדת אותנו שבמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו – ומי שיודע זאת באמת מבין שהצלחת זולתי אינה מגרעת כי הוא זה מהצלחתי – ואם כן מה מקום יש לצרות עין – וכמו שכתב ה"מסילת ישרים" בפרק י"א.

וכך מתפרש הפסוק "ואהבת לרעך כמוך – אני ה'".

הרמב"ן מפרש – שאין כונת הפסוק שיאהב את רעהו כמו את עצמו ממש שזה לא יתכן במציאות – וגם ההלכה היא שחייך קודמים – אלא הכונה היא שנסיר את פחיתות הקנאה וצרות העין מלבנו – ונאהב את המצב שיש לרענו כאילו זה שלנו.

על פי דבריו מתפרש המשך הפסוק – "אני ה'" – הפסוק מבאר איך מגיעים לקיום המצוה הזו של הסרת הקנאה – על ידי ההכרה ש"אני ה'" – על ידי מידת הבטחון שענינה ההכרה שכל השפע הוא מהשי"ת – ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו.

נתבאר אם כן שמידת הבטחון היא הפכית למידת צרות העין – ויבואר בזה הקשר והשייכות בין שמחת יום ל"ג בעומר שבו מאיר השם של מידת הבטחון – לכך שאז פסקו מלמות כ"ד אלף התלמידים שנתבעו על צרות עין – ונסמכו התלמידים החדשים שהיו נקיים מצרות עין.

כפי המובא בסידורים שייך יום ל"ג בעומר לתיקון המידה של "הוד שבהוד".

נראה שהמידה של "הוד שבהוד", קשורה הן למידת הבטחון והן למידת עין טובה.

ובביאור הקשר של מידת "הוד" למידת עין טובה יש לבאר – שהרי מידת "הוד" היא המידה המתייחסת אל אהרון הכהן אשר עליו נאמר "וראך ושמח בלבו" – שהיא המידה של עין טובה הפך המידה של צרות עין – לפי מה שהתבאר יש לומר שה"וראך ושמח בלבו" הוא תולדה של ההוד – ההודיה – מתוך שלמות ההכרה שרק השי"ת הוא מקור השפע – נבנית ההרגשה שאינני מפסיד דבר מטובת חברי – ועל ידי כך מגיעים לביטול המידה של צרות עין ולמעלת – "וראך ושמח בלבו"

ביום זה השייך לתיקון מידה זו – נסמכו התלמידים החדשים של רבי עקיבא אשר היו נקיים מצרות עין – ולכך נתקיימה תורתו של רבי עקיבא על ידם.

הוא אשר אמר רבי עקיבא – רבם של הכ"ד אלף תלמידים – "ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל גדול בתורה. על פי דברי הרמב"ן פירוש הפסוק הוא שנצטוינו להסיר הקנאה מלבנו ולשמוח בטובת זולתנו כבשלנו – ואהבת את מה שיש לרעך – כאילו הוא כמוך – והמידה הזו של עין טובה – היא כלל גדול בהשגת התורה.

והנה התבאר במאמרים הקודמים – שביום ל"ג בעומר ישנה הארה הקשורה עם מידת הבטחון בה'- והתבאר עוד שיום ל"ג בעומר שייך למידה של עין טובה.

ויתכן להוסיף ביאור בקשר שבין ב' מידות אלו – ולבאר גם את הקשר של המשותף ביניהם לשמחתו של רשב"י.

הספרים הקדושים הביאו רמז לאור המיוחד של יום ל"ג בעומר מהפסוקים בתחילת פרשת בראשית – המילה הל"ג מתחילת התורה היא המילה "טוב" בפסוק "וירא אלקים את האור כי טוב".

רמז יש כאן ליום ל"ג בעומר אשר ממנו ועד שבועות יש טו"ב ימים.

בספר הזכרון לבעל ה"פחד יצחק" זצ"ל מובא בשמו – שעל פי דברי הרמב"ן הפעם הראשונה שמוזכרת בתורה המידה של עין טובה היא כאן בפסוק זה של "וירא אלקים את האור כי טוב".

הרמב"ן מפרש את המילים "וירא אלקים כי טוב" המוזכרות בכל מעשה בראשית שהכונה היא – שמלבד מה שהקב"ה ברא את הנבראים הוא גם חפץ בקיומם – מבאר ה"פחד יצחק" שזוהי המידה של עין טובה – הרצון בקיום זולתו בשלמות – הפך מידת עין רעה שאינו חפץ בקיום זולתו.

[המהר"ל בספר "נתיבות עולם" – נתיב עין טוב כתב … לב טוב נקרא כאשר הוא חפץ להוציא טוב אל אחר – ועין טוב נקרא כאשר הוא רוצה וחפץ שיהיה חברו בשלמות ובטוב]

נמצא אם כן של"ג בעומר נרמז בתורה בפסוק שבו מופיעה מידת עין טובה בפעם הראשונה – ויש בזה רמז למה שהתבאר – של"ג בעומר שבו פסקו מלמות תלמידי רבי עקיבא שנתבעו על צרות עין – הוא יום של הארת המידה של עין טובה.

לפי זה יש לומר – שההתגלות של מידת עין טובה ביום זה קשורה לא רק למידת הבטחון כמו שהתבאר לעיל – אלא גם למידת הרחמים הקשורה בשם המאיר בל"ג בעומר [כמו שביאר האריז"ל שם] – שכן הסיבה לשיתוף של מידת הרחמים בבריאת העולם הוא ה"ראה שאין העולם יכול להתקיים" דהיינו החפץ בקיום העולם – שזוהי המידה של עין טובה כמו שביאר בעל ה"פחד יצחק זצ"ל – ואם כן רואים שההתגלות של מידת עין טובה הביאה לשיתוף מידת הרחמים [וראה בספר "אורחות צדיקים" שכתב …ומן הנדיבות – שהיא המידה של עין טובה – תבוא אל הרחמים]

והנה שמעתי מהגה"צ ר' שלמה ברעוודא שליט"א שישנו כלל המקובל איש מפי איש בשם הגר"א – שכל ענין המופיע בתורה – יש ללמוד על מהות ענינו – מהמקום בו הוא מופיע בפעם הראשונה.

גם בספר "פרי צדיק" מביא רבי צדוק הכהן את הכלל הזה והביא לכך ראיה מדברי הגמ' במסכת ב"ק נה. – א"ר יהושע הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו …הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה – שמבראשית עד "וירא אלקים את האור" לא כתיב טי"ת.

מבואר שהעובדה שהאות טי"ת מופיעה בפעם הראשונה בתורה במילה טוב – מלמדת אותנו שיש קשר בין האות טי"ת ל"טוב" – ולכן מי שרואה בחלום את האות טי"ת סימן יפה לו.

לפי יסוד זה – מהעובדה שהמידה של עין טובה מופיעה בפעם הראשונה בפסוק זה עצמו – המדבר על בריאת האור הגנוז – יש ללמוד שיש קשר בין האור הגנוז ובין המידה של עין טובה.

את הפסוק – "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך – פעלת לחוסים בך נגד בני אדם" [תהילים לא] – פירשו חז"ל בכמה מקומות שהוא מדבר על האור הגנוז ומשמע מהפסוק שהדרך לזכות לאור הגנוז היא על ידי מידת הבטחון – "פעלת לחוסים בך".

ועל פי זה מבאר בפירוש "עץ יוסף" על הסידור – את לשון התפילה "ותן שכר טוב – לכל הבוטחים בשמך באמת" – ש"שכר טוב" הכונה היא על האור הגנוז הניתן "לחוסים בך" – הבוטחים בה'.

כיון שמצאנו קשר בין מידת עין טובה והאור הגנוז – ומצאנו קשר בין מידת הבטחון והאור הגנוז נראה שסוד הדברים יתבאר על פי מה שמבאר בעל ה"לשם" – שהאור הגנוז שאדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו – הוא האור המגלה את יחודו ית' – איך כל חלקי הבריאה כולה קשורים זה בזה – ואיך התכלית של כל פרט מחוברת ומקושרת לתכלית הכוללת של הבריאה כולה

וכך מובא ב"נפש החיים" [בהג"ה מהרי"ץ עמוד פז – במהדורת רובין] שמה שנאמר בגמ' חגיגה – שהאור הגנוז מאיר מסוף העולם ועד סופו פירושו – שאת כל המציאות מריש העולמות עד סוף עולם המעשה – היה מאיר ובא כאחד.

ומעתה נראה שהשלמות של הכרת יחודו ית' המתגלית על ידי האור הגנוז היא על ידי המיזוג של ב' מידות אלו – מידת הבטחון – ומידת עין טובה.

מידת הבטחון היא ההכרה שכל הנעשה תחת השמש הוא בהכרזה מאתו ית' – והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים – אולם גם מי שהגיע לדרגה כזו בהכרת הבורא – אם אינו תופס את מציאות עצמו באופן הנכון – אזי חסר בשלמות הכרת היחוד.

ידועים דברי רבי ישראל סלנטר – שלפעמים בקריאת פסוק ראשון של שמע – אדם ממליך את הקב"ה על כל העולמות – אבל שוכח לקבל מלכות שמים על עצמו.

ועל כן באותה עת שיהודי מקיים את המצוה של יחוד השי"ת באמירת פסוק ראשון של שמע – הוא צריך לכוין להיות מוכן למסור את נפשו על קידוש השם – שזהו השיא של ביטול עצמו אל יחודו ית'.

ואין כאן שתי דברים נפרדים – יחוד ה' ומסירות נפש – אלא שזוהי השלמות של הכרת היחוד – ביטול ישות עצמו כדי שתפיסת עצמו כישות נפרדת – לא תהוה סתירה ח"ו להכרתו ביחוד השי"ת.

אמנם נראה שלא די במסירות נפשו לקב"ה – לשלמות ההכרה ביחוד ה'.

"לא טוב היות האדם לבדו"- פירש רש"י – שלא יאמר האדם הקב"ה יחיד בעליונים ואני יחיד בתחתונים.

מבואר שגם אחרי ההכרה שהקב"ה יחיד בעליונים – עדין אין האדם מבטל את עצמו אל יחוד השם אלא אם כן יכיר שיש עוד אדם מלבדו – שזו תכלית עשית ה"עזר כנגדו".

ומעתה נראה שזהו עומק המידה של עין טובה – מידת עין טובה ענינה לראות את עצמו כפרט בתוך המערכת הכללית של מלכות שמים בעולם – שמתוך כך יכול לראות את הזולת ולהיות חפץ בקיומו ובטובתו – שכן כולנו שלמות אחת – "וראך ושמח בלבו".

ההסתכלות הזאת על עצמו כחלק מהכלל – שייכת לשלמות ההכרה ביחוד ה' – כי רק מתוך מבט כזה ההסתכלות של האדם את עצמו אינה סותרת את ההכרה שה' אחד ואפס זולתו.

בספר "נתיבות שלום" מהאדמו"ר מסלונים זצ"ל מבאר שמידתו המיוחדת של רבי שמעון בר יוחאי היתה ביטול הישות – וזה היה ענין ישיבתו במערה י"ג שנים במערה לבטל הישות ולזכך החומר.

ואכן הסיבה שבגללה היה צריך לברוח למערה היתה מפני שאמר על הרומאים שכל מעשיהם לטובת עצמם – שזה הפך ביטול הישות, כי מהות רומא שהיא אדום – ישות גאוה ואנוכיות.

ומבאר עוד ה"נתיבות שלום" שעל כן היה צריך להתחבא י"ג שנים במערה, כי כל עוד ויש משהו דמשהו מהפגם של הרשע ששייך ח"ו לצדיק לפי מדרגתו – הוא ירא אותו – על כן אחרי שנשלם הזיכוך בסוף י"ג שנה – בזה שביטל את ישותו הסיר מעצמו כל שייכות לצד הרע של אדום – רומא – יצא מן המערה ובטלה הגזרה – כי שוב לא היה ירא מהם.

לפי המבואר יש לומר שענין זה של ביטול הישות – הוא ההשלמה של הגילוי הנורא של יחוד ה' אשר התגלה על ידי רשב"י בספר הזוהר שחיבר במערה

חכמת האמת מגלה שה' אחד ושמו אחד – אבל כל עוד והאדם לא מבטל את עצמו – אזי הוא מרגיש שהקב"ה יחיד בעליונים ואני יחיד בתחתונים – ולכן דוקא רשב"י אשר גילה את חלק התורה המעמיק את ההכרה של יחודו ית' – הוא המיוחד במידה זו של ביטול הישות בתכלית.

[ומה נפלא הדבר ש-רבי שמעון בר יוחאי הוא בגימטריא אורו של ביטול היש – רמז לכך שאור יחוד ה' – מתגלה בשלמות על ידי ביטול היש]

ולכן ההקדמה לגילוי הנורא של מעמד הר סיני – "אתה הראת לדעת – כי ה' הוא האלקים – אין עוד מלבדו" היתה "ויחן שם ישראל" – כאיש אחד בלב אחד.

כדי להגיע לשלמות ההכרה שהקב"ה יחיד בעולמו – היה צורך להקדים את ההכרה שהיחיד אינו אלא חלק מהכלל.

נמצא שכדי להגיע לאור הגנוז שהוא האור המגלה את יחוד השי"ת בעולם יש צורך בצירוף של מידת הבטחון – ההכרה שאין עוד מלבדו – ביחד עם המידה של עין טובה – שענינה ההכרה שיש עוד מלבדי.

בספר הבהיר להתנא רבי נחוניה בן הקנה מובא – שהאור הראשון נגנז בתורה שבעל פה.

ובמדרש תנחומא פרשת נח מובא – שהאור הראשון הוא שכרם של עמלי תורה שבעל פה לעולם הבא.

ונראה שהדברים משלימים זה לזה – עמלי תורה שבעל פה מגלים את האור הגנוז בה על ידי עמלם – והאור הזה עצמו הוא שכרם לעתיד לבוא.

ברמב"ם תחילת הל' ק"ש כתב – שלפיכך מקדימים פרשה ראשונה בק"ש מפני שיש בה את יחודו ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו – מבואר בדברי הרמב"ם שהגילוי של יחוד השי"ת – תלוי בתלמוד תורתו.

ויש לבאר את דברי הרמב"ם על פי מה שהתבאר שהאור הגנוז – שהוא האור המגלה את יחודו ית' נגנז בתורה שבעל פה – ועל כן יחוד ה' תלוי בתלמוד תורה – כי על ידי עמל התורה מתגלה האור הגנוז בה שהוא האור המגלה את יחודו ית'.

בהקדמת הספר "אור זרוע" מביא המחבר שהיה בתקופת הראשונים שהסופי תיבות של הפסוק – "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" [תהילים צז] הם "ר' עקיבה".

הרמז הזה נגלה למחבר בחלומו כאשר הסתפק איך לכתוב את השם עקיבא – ולרוב התפעלותו מהחלום הזה קרא את שם ספרו "אור זרוע".

והנה הפסוק הזה נדרש בכמה מקומות בחז"ל על האור הגנוז – ובצירוף דברי האריז"ל שרבי עקיבא הוא שורש תורה שבעל פה – יש לבאר את הטעם שר' עקיבא נרמז בפסוק זה – על פי מה שהובא לעיל בשם ספר הבהיר – שהאור הגנוז נגנז בתורה שבעל פה – ועל כן רבי עקיבא שורש תורה שבעל פה – נרמז בפסוק המדבר על האור הגנוז.

תלמידי רבי עקיבא שנכשלו בצרות עין – לא היו ראויים להיות אלו אשר יעבירו את תורתו של רבי עקיבא – מפני שכדי לזכות באור הגנוז בתורה שבעל פה האור המגלה את יחוד השי"ת – צריך את המידה של עין טובה כמו שהתבאר והיא היתה חסרה להם.

תורתו של רשב"י אשר הגיע לשלמות מידת הבטחון והיה מחמשת התלמידים החדשים אשר היו נקיים מצרות עין – היא המגלה בשלמות את יחוד השי"ת – ולכן יום שמחתו הוא ביום השייך למידות של הבטחון בה' ועין טובה שהם המידות המגלות את יחודו ית'.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *