לתרומות לחץ כאן

פרשת אמור – "סוד הגבורה אמיתית"

"והכהן הגדול מאחיו…" (ויקרא כ"א, י)

"למה נקרא שמו כהן גדול? שהוא גדול בחמישה דברים: בחכמה, בכח, בנוי בעושר ובשנים. בנוי שהוא נאה מאחיו, בכח שהוא גבור. בא וראה אהרון כשהניף את הלויים כ"ב אלף הניף ביום אחד, כיצד היה מניפם מוליך ומביא, מעלה ומוריד, הרי שהיה גדול בכח" (מדרש רבה פרשה כ"ז אות ט)

מתוך דברי המדרש עולה שאחת ממעלותיו של הכהן הגדול שעליו להיות גיבור בכח, ולכאורה הדברים תמוהים הרי לא יעלה על הדעת שעל הכהן הגדול להשקיע ולעמול בהעצמת כוחו הפיזי, הרי כבר נאמר בתהילים "לא בשוקי האיש ירצה" אין לקב"ה עניין בגבורתו הפיזית של האדם, א"כ מדוע נדרש מהכהן הגדול להיות גיבור?

ואם נאמר שאין כוונת המדרש לגבורה פיזית אלא לדברי חז"ל בפרקי אבות "איזהו גיבור הכובש את יצרו" א"כ מה מוכיח המדרש מכך שאהרון הכהן הניף עשרים ושניים אלף לויים ביום אחד? יתרה מזו, הלא בהכרח הנפה זו היתה בדרך נס שכן גם הגיבור ביותר לא יוכל להניף כ"ב אלף אנשים ביום אחד ולא רק מחמת הקושי הפיזי שבכך אלא גם משום שלא יספיק לעשות כן בזמן כה מועט של יום אחד, וא"כ מוכרח שהיתה זו הנפה ניסית וא"כ מה הראיה שעל הכהן הגדול להיות גיבור בכח?

שאלה דומה יש לשאול על דברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות יסודי התורה הלכה א') שפסק: "אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד…" וכבר תמה הכסף משנה שמדברי הרמב"ם נראה שביאר שמעלת הגיבור היא בכך שמתגבר על יצרו הרע, אך כשמעיינים במקור הדברים במסכת נדרים (דף ל"ח ע"א) נראה לכאורה שלנביא נדרשת גבורה פיזית שהרי הגמרא לומדת שעל הנביא להיות גיבור ממשה רבנו ששבר את לוחות הברית שהיו כבדים וחזקים עד מאוד (אורכם היה שישה טפחים ורוחבם שישה ועוביים שלושה)?

מבאר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (בספר 'שיחות מוסר') שפשוט הדבר שלא התכוונו חז"ל מעולם לומר שיש מעלה כלשהי לגבורה פיזית, אלא באו ללמדנו שהגיבור הינו מי שמשקיע את כל כוחותיו לעשות את המוטל עליו באותו רגע. ההפך של גיבור אינו "חלש" אלא "עצלן". אדם עצל יושב בחוסר מעש, ועוד לפני שהחל לחשוב על עשיית הדברים המוטלים עליו הוא כבר מיואש מעצמו ומרגיש שאין בכוחו ובאפשרותו לעשות כן ומטלותיו נראות לו בלתי אפשריות ולמעלה מכוחותיו.

אולם חז"ל מגלים לנו שבאדם טמונים כוחות כבירים ותכונות מיוחדות שהוא עצמו אינו מודע להם ולעוצמתם ועליו רק להאמין בכוחותיו, להוציאם מן הכח אל הפועל ולהשתמש בהם לשם שמים. הגיבור הוא האדם שהחליט להשקיע את כל כוחותיו לעשות את המוטל עליו, ואינו נרתע אף אם המטרה נראית למעלה מכוחותיו.

זו הגבורה הנדרשת מהנביא ומהכהן הגדול, גבורת לב המגלמת את ניצול ומיצוי כוחותיו בעבודת ה' ועשיית רצונו יתברך.

גם אהרון הכהן שנצטווה להניף את הלויים לא נרתע כלל מהתפקיד שהיה נראה לכאורה בלתי אפשרי וכיון שזו היתה מצוותו ניצב בשמחה ללא חשש כלל לבצע את מצוות אלוקיו והאמין בקב"ה שאם זה מה שנדרש ממנו בודאי שיש בכחו לעשות כן, ובאמת כאשר התגבר ובא לעשות את המוטל עליו כבר עשה עימו ה' נס והצליח להניף את כל הלויים ביום אחד.

וכך גם משה רבנו, כשהבין שהמעשה הראוי והנכון באותו רגע היה שבירת הלוחות וכפי שבאמת אמר לו אח"כ הקב"ה "ישר כחך ששיברת", עשה כן ללא רתיעה ומחשבה שמא לא ישברו הלוחות מחמת חזקם, הלא זה מה שמוטל עליו באותו רגע. זוהי הגבורה שרצו חז"ל ללמדנו ממעשים אלו.

מעתה מובן שאין סתירה כלל בין דברי הרמב"ם למקור הדברים בגמרא, אכן הגבורה הנדרשית מהנביא היא גבורת לב במידות, שמתגבר על יצרו תמיד, וכפי שלמדו זאת חז"ל מהנפת הכהנים וממעשה שבירת הלוחות.

דוגמה לדברים אלו אנו מוצאים גם אצל יעקב אבינו כשבא לחרן ומצא את האבן על פי הבאר "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר" ומבאר רש"י: "כמי שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית, מלמד שכוחו גדול". וכי התורה באה ללמדנו שכוחו של יעקב אבינו היה גדול? יתרה מזו, בתפילת הגשם אנו מבקשים: "יחד לב וגל אבן מפי באר מים…בעבורו אל תמנע מים" – מה הזכות במעשה זה שבעבורו אנו מבקשים גשמי ברכה?

אלא, אין כאן מעלה של גבורה פיזית ח"ו, כי אם מעלה של "יחד לב", כיון שיעקב אבינו בכל ליבו חפץ לגמול חסד עם הבריות, באו לידי גילוי אותם כוחות טמירים הטמונים בכל אחד ואחד, ובעזרת כוחות אלו הצליח לעשות את הנראה כבלתי אפשרי.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *