שלום רב
חמץ בשווי רב לא נמכר בע"פ באופן הבא: הבעלים מינה שליח והשליח לא קיים שליחותו. הבעלים היה בטוח שחמצו נמכר.
האם יש לחמץ דין חשעה"פ? (מדובר בהפסד מרובה)
בתודה
תשובה:
בשולחן ערוך (סימן תמח, ה) פסק שמי שביטל ולא ביער את החמץ, ונשאר חמץ ברשותו, נאסר החמץ לאחר הפסח. חז"ל לא רצו שאנשים יסמכו על ביטול לבד, ולכן אסרו את החמץ שנשאר, למרות שלא עבר על איסור דאורייתא של בל יראה ובל ימצא (משום שביטל את החמץ).
אבל הביא המשנ"ב (סי' תמח ס"ק כה) מחלוקת בעניין מי שבדק וביטל, אבל בכל זאת מצא חמץ: "ודע דכמה אחרונים (פר"ח וא"ר ונוב"י וחת"ס והגר"ז ומקור חיים ועוד) כתבו דאפילו בדק ג"כ כמנהגנו, ונמצא חמץ לאחר הפסח, ג"כ אסור בהנאה, דלא חילקו בדבר. ויש מן האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אח"כ, דמאי הו"ל למעבד, הרי עשה הכל כדין (חק יעקב ומטה יהודה ומגן האלף ועוד), ודעתם דעכ"פ בהנאה אין לאסור, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהן.
בביאור הלכה (ס"ג ד"ה אפילו) כתב המשנה ברורה שגם מי שביטל ולא בדק, אך היה אנוס על כך, יש להתיר בהנאה במקום הפסד מרובה. זהו המקרה שלנו, כשלא נעשה ביעור חמץ מתוך הנחה שהחמץ נמכר לגוי (הנחה צודקת, שכן חזקה על השליח שעשה שליחותו, ולכן בהחלט נחשב הדבר למצב של אונס), ובאמת החמץ לא נמכר. כיון שהבעלים היה אנוס, יש לסמוך על הביטול במקום הפסד מרובה, ולהתיר את החמץ בהנאה.
מדברי המשנ"ב מבואר שהיתר זה מוגבל להנאה, ולא לאכילה. וכן מבואר בחוק יעקב, שהתייחס למקרה דומה לשאלה באופן שחשב שמכר את החמץ ולאחר הפסח גילה שלא מכר, והתיר דווקא בהנאה, ועל זה כתב באליה רבה שיש לסמוך על כך במקום הפסד מרובה.
בנוסף, כדאי לבדוק שמא אולי בכל זאת נעשתה מכירה בדרך עקיפה. שטרות המכירה כוללים את החמץ שיש לאדם בכל מקום שהוא, ויש גם מי שעורך מכירות עבור אחרים (מדין זכין), ואם נערכה מכירה כזו יש כמובן להתיר את הכל.
הרבה מאד הצלחה!
תודה מקרב לב על התשובה המנומקת היטב.
שמחתי מאד לדעת על קיומו של האתר.
עלו והצליחו!
שוב שלום רב,
הסתפקתי אם איסור האכילה אינו אלא על הבעלים או"ד לכל ישראל, במילים אחרות האם אפשר למוכרו לישראל?
בתודה
הנ"ל
איסור חמץ לאחר הפסח הוא על החמץ ולכן לא משנה היכן הוא נמצא אם אצל הבעלים או אצל אדם אחר, יתירה מכך אסור ליהנות מהכסף אם נמכר חמץ זה לאחר הפסח
השאר תגובה