האם מותר לעסוק בשירותי הסעה בחול המועד והאם מותר להזדקק להם כשיכול להשתמש בתחבורה ציבורית.
תשובה: הנה בדין משא ומתן בחול המועד מבואר שאסור לעסוק בו אלא אם כן הוא פועל שאין לו מה יאכל והרי בדרך כלל אין גדר זה כלפי בעל המכונית או ההסעה וא"כ צ"ע אם מותר להנסיע ולנסוע עם מונית תחבורה ציבורית וכיוצא בזה.
אולם באמת הדין נראה פשוט שאין בזה כלל פקפוק ומותר להסיע וליטול על זה שכר בלא שום חסרון וזאת מדין צרכי הרבים.
גדר צרכי רבים
הנה בגדר צרכי הרבים מצינו בזה ב' גדרים א. דבר הנצרך לרבים ומוטל על הציבור לתקנו ולעשותו וזה נתבאר בסוגית הגמ' במסכת מו"ק בדין של חופרין בורות וכו' (מו"ק ב.), ב. דבר שרבים נזקקים לאותו הדבר אפילו אין מוטל על הרבים לתקנו ולעשותו וזה מצינו בב' מקומות א' בדין כתיבה שכתב הרמב"ם להתיר כמה ענינים מחמת כן וכמבואר בשו"ע (סי' תקמ"ה ס"ה), וכן חפירת כוכין במועד לדעת הרי"ף וסייעתיה וכדיתבאר.
הנה שנינו בגמ' (מו"ק ח' ע"ב) אין חופרין כוכין וקברות במועד, ונחלקו בדבר הרי"ף והרז"ה, ודעת הרי"ף מה שמבואר בגמ' לאסור הוא דווקא בנעשים לצורך אחר חול המועד אבל בחול המועד לצורך חוה"מ מותר, ואילו בעל המאור כתב על זה שלצורך אחר המועד אין מי שחשב להתיר, וכל הנידון הוא על חפירה לצורך המועד, ומכל מקום כתב הבעל המאור שאין להחמיר אלא בחפירת 'כוכין' ולא בחפירת 'קברים' ע"ש, והרמב"ן השיג על הבעל המאור במלחמות (שם) וכתב שטעם דעת הרי"ף שמותר לחפור כוכין וקברים בחוה"מ הוא משום שנחשב "צרכי הרבים", וע"ש שכתב ביותר דאף לצורך קברי משפחה שרק משפחה מסוימת תקבר שם בכל זאת נחשב בכלל צרכי הרבים[1]. וצ"ב במה נחלקוי.
היתר חפירת קברים בחול המועד
ונראה שבעל המאור סבר שכל דבר שהוא צריך יחידי אלא דלא ידעינן מאן דהוא, הו"ל בכלל צרכי היחיד. ועל כן אין להתיר חפירת כוכין דהוי מעשה קרקע ומעשה אומן לצורך יחיד דהרי למעשה רק יחיד ישתמש בהאי כוך שחופרין לו. משא"כ להרי"ף והרמב"ן וסייעתם הוא כל שנעשה לצורך אדם שאינו ידוע ויכול להיות כמה בנ"א חשיב בכלל צרכי הרבים וע"כ ס"ל דחפירת קברים כיון דלא ידעינן מי יצטרך להם דאין אדם יודע שעתו חשיב כמוכן לכל אחד אע"פ שלמעשה רק א' יהנה מהם לבסוף.
ואמנם היה מקום לדחות ולומר דכיון דטובות אדם ניחא גם לקורובו הו"ל צרכי הרבים וביותר דאסור להלין המת משום דגורם טומאה לכהנים, ע"כ חשיב כצרכי הרבים.
אולם מדברי הרמב"ן מוכח שהעיקר הוא משום צרכי הנקבר ולא מי שקוברים שאם נאמר שצרכי הרבים הוא משום חשש טומאה לכהנים וכד' א"כ מדוע הוצרך לחדש שקברי משפחה חשיב צרכי הרבים "דכרבים דמו" הא בלא"ה איכא צרכי הרבים של קרוביו ושל שאינו קרוביו משום טומאה וכנ"ל, ומוכח שעצם מעשה הקבורה נחשב לצרכי הרבים והטעם נ"ל כנ"ל.
היתר כתיבה משום צרכי הרבים
ועוד יש להוסיף דברי הריב"ש (סי' ש"צ) והביאו הב"י (והובא במשנ"ב סי' תקמ"ה סק"כ) לבאר דברי הרמב"ם שסבור שכל הדינים הנאמרים בדבריו (פ"ז מיו"ט הי"ב) להתיר מלאכת הכתיבה הוא משום צרכי הרבים, משום "דכל דבר המזדמן תדיר אף על פי שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי כצרכי רבים חשיבא" ולכא' אין לזה ביאור שהרי כל דבר וכל משא ומתן הרי הוא דבר המזדמן תדיר וכי אף חרישה וקצירה וכל מלאכות המועד נתיר משום שהם דברים המזדמנים תדיר? ואמנם בריב"ש מבואר שהוא מטעם דהוא תיקון המדינה אך לפ"ז הוי ממש צרכי הרבים, וע"כ צ"ל דכיון דאינו עסק רק לאדם פרטי מ"מ יש בו כעין תיקון המדינה ומ"מ מדברי הפוסקים נראה שנקטו עיקר הטעם דהוא דבר ההוה תמיד.
וע"כ נראה דיש חילוק בין דבר פרטי המזדמן לכל אחד תדיר דהוא בודאי חשיב כצורך יחיד, אבל דבר שאין האדם עושה זאת בפרטיות אלא עושה לצרכי הציבור אלא דלמעשה כל אחד פרטי מזדקק להם וכגון שטר קידושין וכד' בכה"ג חשיב כצרכי הרבים.
ומעתה פשוט דכל דבר שנעשה לצורך הציבור אפילו שבפועל כשבא לידי מעשה רק אדם פרטי משתמש בהם דבכה"ג חשיב שפיר צרכי הרבים ושפיר שרי לעשות זאת לצורך הציבור.
לקיחת שכר על הסעה בחול המועד
אלא שעדיין יש לעיין בדבר האם מותר ליקח ע"ז שכר, ובאמת מצינו בזה מחל' גדולה בדברי הפוסקים דדעת המג"א ועוד (ריש סי' תקמ"ב) דאף צרכי הרבים אם צריך לעשותם יש לעשותם בחינם אלא אם כן לא ימצא מי שיעשהו אלא בשכר ודעת הפמ"ג (שם מש"ז סק"א) דכל דבר שנחשב לצרכי הרבים מיחשיב קצת צרכי מצוה ושפיר יכול ליטול ע"ז שכר, ועי' בה"ל (שם ס"א) שהביא דבריהם וכתב שיש להקל בדבר מאחר ולא יתכן למצוא מי שיעשה בחינם צרכי הרבים.
ומשום כך נראה שאף ענין זה הרי נחוץ הוא להרבה בני אדם ולא כל אחד יכול להשתמש בתחבורה ציבורית וא"כ שפיר נחשב לצרכי הרבים ויכולים אף ליטול ע"ז שכר, וממילא דמותר לעסוק בזה בחול המועד ולהקל מעל העם.
[1] וכעין דברי הרמב"ן שגדר משפחה חשיב "רבים" עי' ריטב"א ר"ה טז: שכתב דהו"ה לגבי מה שנאמר שאחר גזר דין רק תפילת רבים מהני כתב דהו"ה במשפחה ע"ש.
