יש לשאול מהו הקשר בין שמו של החומש המדבר בגאולת מצרים – לבין הענינים הנלמדים ממנו – ומדוע נקרא בשם ספר "שמות".
מובא בספה"ק – שנשמותיהם של ישראל מושרשות באותיות התורה – ורמז לכך במילה ישרא"ל שהיא ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה.
אותיות השם של כל יהודי הם שורש נשמתו – ובהם גם רמוז תפקידו המיוחד בגילוי כבוד ה' בעולם – הואיל ונשמותיהם של ישראל מושרשות באותיות התורה – על כן השם של כל יהודי הוא צירופי אותן אותיות הרומזות על שורש נשמתו בתורה – תפקידו המיוחד ותיקונו הפרטי.
אולי לזה רמז רש"י בתחילת פרשת שמות באמרו שנמשלו ישראל לכוכבים.
יש לבאר את דבריו הקדושים – על פי מה שכתב הרמח"ל [בספר "קנאת ה' צבאות" – עמוד קט"ו] שהמילה "כוכב" רומזת לשם הוי"ה ב"ה שעולה כמנין כ"ו, ו – כ"ב אותיות שמהם מצטרפים כל צירופי האותיות המושרשות – בשם הוי"ה ב"ה.
כשם שבכוכבים נאמר "המוציא במספר צבאם – לכולם שמות יקרא" – דהיינו שלכל כוכב יש תפקיד מיוחד בצבא הכוכבים – כך לכל יהודי יש תפקיד מיוחד בצבא ה' – על כן נמשלו ישראל לכוכבים – והתפקיד הזה נרמז באותיות השם של כל יהודי.
בגלות מצרים הגיעו ישראל למ"ט שערי טומאה – בארץ שכולה ע"ז תאוה וחמריות – כתוצאה מכך כאילו נתכסו שמותיהם של ישראל – דהיינו, לא התגלתה תכליתם המיוחדת וחשיבותם המיוחדת בעולם – שמפני שהיו עבדי פרעה לא היתה להם האפשרות להוציא את יעודם הגנוז בשמותיהם – מן הכח אל הפועל.
ויתכן לפרש שדבר זה נרמז בתחילת הפרשה בפסוק הראשון.
"ואלה שמות בני ישראל – הבאים מצרימה" – עיקר הגלות היא מה שה"שמות" של ישראל באו למצרים – ושם נתכסו ע"י הטומאה הנוראה של מצרים – ולא היתה ניכרת כלל המהות המיוחדת של בני ישראל.
לפי זה יש לומר – כיון שגלות מצרים חלה על השמות של בני ישראל – אם כן יציאת מצרים אף היא היתה בזה ששמותיהם של ישראל יצאו מהגלות – נתגלו האותיות של שמותיהם – והתפקיד המיוחד של כל יהודי הגנוז בהם – ובני ישראל הפכו להיות עם המגלה כבוד ה' בבריאה.
עם יציאת מצרים התחילו בני ישראל למלא את התפקיד שעבורו נוצרו כמו שנא' "עם זו יצרתי לי – תהלתי יספרו" – אולי לכן נקרא החומש הזה ספר "שמות" על שם השמות של בני ישראל אשר יצאו מהגלות.
על פי זה יש לבאר את דברי חז"ל שבני ישראל יצאו ממצרים בזכות שלא שינו את שמם – יתכן שנכלל בזה שכל אחד השתדל שלא לשכוח שיש לו שם המורה על שרשו ותפקידו.
ויתכן לומר ביאור נוסף בטעם קריאת החומש השני "שמות".
מובא במדרש – שהקב"ה אמר למלאכים על אדם הראשון, חכמתו מרובה משלכם – קרא הקב"ה לאדם הראשון ושאל אותו – והאדם קרא שמות לבעלי חיים – לזה קרא חמור – לזה סוס – לעצמו קרא אדם ואף קרא בשם ה' – שם אדנות – כמבואר כל זה בחז"ל שם.
וביארו הספה"ק – שעומק החכמה של אדם הראשון קודם החטא היתה שידע את הסוד ששמו של כל נברא בלשון הקודש מורכב מהאותיות שמשרשם הרוחני נברא – וגודל חכמתו יתר על מלאכי השרת היתה – שהיה מכיר בכל נברא מה הן האותיות שהן שרשו ולפי זה קרא את שמו.
והנה מביא ה"שפת אמת" בשם ה"חידושי הרי"ם" – שעשר המכות גילו את עשר המאמרות – דהיינו גילו את שורש המציאות האמיתי של העולם שהוא האותיות הרוחניות של עשר המאמרות אשר בהם נברא העולם – אשר הם שורש השמות של כל נברא ונברא.
אולי לכן נקרא הספר הזה "שמות" – כי בו מסופר על יציאת מצרים – ועל מתן תורה אשר שם התגלו שורש השמות של הנבראים – השמות המגלים מי ברא אלה – המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא.
