מוצאים בפסוקים – שהיו במצרים ב' מיני עבודה זרה שעבדו להם.
בפרשת ויגש נאמר "כי תועבת מצרים כל רועה צאן" – ופירש רש"י – לפי שהם להם אלהות – הרי שמצרים עבדו לצאן – ועשו ממנו עבודה זרה.
ובפרשת וארא – במכת דם – פירש רש"י – שכיון שמצרים עובדים לנילוס – על כן הכה השי"ת תחילה את העבודה זרה שלהם – ואחר כך הלקה אותם – נמצא שגם מהנילוס עשו המצרים עבודה זרה.
ויתכן לבאר שיש כאן שתי אופנים – שבהם טעו המצרים והתייחסו אל השפע הניתן משמים באופן לא נכון.
במסכת ברכות סא: מובא על הפסוק הנאמר בפרשה ראשונה של קריאת שמע "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – תניא ר' אליעזר אומר – אם נאמר "בכל נפשך" למה נאמר "בכל מאדך" ואם נאמר "בכל מאדך" למה נאמר "בכל נפשך"? – אלא, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר "בכל נפשך" – ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר "בכל מאדך".
בביאור הדברים יש לומר – שישנם שתי סוגי התייחסויות בין בני אדם לרכוש וממון.
יש אדם שגופו חביב עליו מממונו – אצל אדם זה גם הרצון שלו לכסף אינו אלא כדי שעל ידי הממון יוכל להשיג תענוגים לגופו – ועבורו הממון הוא כלי למילוי כלל רצונות הגוף – ובדרך כלל כאשר יש בידו ממון הוא מוציא אותו לצרכי הגוף השונים – ואולם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו – דהיינו, אהבת הכסף שלו אינה כדי להשיג בו את הנאות העולם הזה – אלא הוא כוסף לממון בעצמו – והוא מסוגל גם לוותר על רצונות אחרים – ובלבד שכספו ירבה.
יתכן שלזה רומזים ב' השמות "ממון" ו"כסף".
הביטוי ממון רומז – ליסוד המים שממנו באים התענוגים כמבואר בספר "שערי קדושה" למהרח"ו – יתכן שהשם "ממון" מתייחס למי שגופו חביב עליו מממונו ומשתמש בממון כדי להגיע לתענוגי הגוף – לעומת זאת המילה כסף היא מלשון שהכל כוספין אליו כמו שאמרו חז"ל – ורומזת למי שממונו חביב עליו מגופו – דהיינו שהוא כוסף אל הכסף בעצמו ולא אל תולדותיו – על כן מצד בחינה זו נקרא כסף.
על פי זה יש לבאר ב' עניני הע"ז של מצרים – הנילוס והשה.
הנילוס שהוא מיסוד המים – שייך לבחינה של ממון – המצרים עבדו לו מכיון שראו בו את המקור של מזונם, מקור התבואה והצמחים הגדלים על שפת הנילוס – היה מכח מימיו של הנילוס.
לעוצמת זאת הצאן נקרא "עשתרות צאנך" ודרשו חז"ל – למה נקרא שמם עשתרות – לפי שמעשירות את בעליהן – דהיינו, הצאן שייך לאותה בחינה של עשירות, שהיא כסף מעבר לצרכים, השייך לחמדת הממון מצד עצמה.
על פי זה יש לומר – שכנגד ב' בחינות אלו בע"ז של מצרים – נצטוו ביציאת מצרים – ב' מצוות כדי לבטל את אותן ב' הבחינות.
כנגד הע"ז של הנילוס, שהיא ההתייחסות לנילוס כאל מקור הפרנסה – מפני שמימיו מגדלים את התבואה שעל שפתו – קבלו את מצות אכילת המצה הנעשית ממים ומתבואה – והמצוה היא לאכלה באופן של לחם עוני – כדי לבטל את אותה בחינה של השימוש בממון לרדיפת תענוגים.
וכנגד הע"ז של הצאן – הרדיפה אחרי עשירות כמטרה בפני עצמה – נצטוו במצות קרבן פסח – לקחת את השה – לשוחטו לה' ולאכלו, כדי להשריש – שאין לכסף שום תכלית מצד עצמו – ואין הוא מיועד אלא אלא להקריבו לה' מצד אחד – ולשימושו הנכון של האדם מצד שני – בכדי להנות ממנו באופן של מצוה וקדושה.
ויש להעיר כאן מדברי חז"ל שהביא רש"י על הפסוק "ודי זהב"- רוב זהב שהשפעת להם הוא אשר גרם להם לעשות את העגל.
ולפי האמור הדברים מתאימים שהערב רב אשר מקורם ממצרים אשר הכסף והזהב הפכו אצלם לע"ז – מהם יצא העגל אשר שרשו בריבוי כסף וזהב.
ויש להוסיף עוד – שמועד חג הסוכות שהוא המועד הנסמך לכפרת חטא העגל ביום הכיפורים – מצותו היא הסוכה אשר באה לתת בזמן האסיף את היחס הנכון לרכוש וממון.
לפי מה שהתבאר – יש ליישב קושיא שהקשו המפרשים.
מובא בשו"ע [או"ח סי' ת"ל] – שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו.
והביא המ"ב – שהכונה היא לנס שלקחו בי' בניסן איש שה לביתו, והמצרים ראו זאת ושאלו למה זה לכם, והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו – והיו שיניהם קהות על שהיו שוחטין את אלוהיהם ולא היו רשאים לומר להם דבר.
ושואלים המפרשים – מדוע נקבע אם כן הזמן של ציון הנס בשבת דוקא – ולא בתאריך שבו ארע הדבר שהוא י' בניסן – ואפילו כשחל בימי החול?
ועל פי המבואר יש לומר – שהואיל והנס קשור עם ביטול הע"ז של השה שמצרים עבדו לו – והואיל ולפי מה שהתבאר נקודת הע"ז בזה היא מצד העשירות שקבלו מהצאן – על כן נקבע היום שבו מציינים את ביטול הע"ז הזאת דוקא בשבת קודש – מפני שזהו היום המיוחד שבו מצות השביתה ממלאכה ומכל עיסוק הקשור עם נושא הממון – תכליתם להשריש את האמונה שרק השי"ת הוא מקור השפע ומקור כל ברכה – ויש בתוכה אור מיוחד של ביטול הע"ז של הממון.
ואולם יש להוסיף ששלמות הביטול של עבודה זרה זו – הוא אך ורק על ידי עסק התורה הקדושה – והדבר כמעט מפורש בפסוקים בפרשת בשלח.
מיד לאחר קריעת ים סוף נאמר "ויסע משה את בני ישראל מים סוף – ויצאו אל מדבר שור – וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" – ומפרש רש"י – שהסיען משה בעל כרחם – כי התעכבו כדי לאסוף את ביזת הים מהכסף והזהב ואבנים טובות – שנפלו ממה שעטרו המצרים בהם את סוסיהם".
וצריך להבין – איך יתכן שאחרי הגילוי הנורא של קריעת ים סוף שראתה שפחה על הים וכו' – בקשו זהב וכסף – עד כדי שהיה צורך להסיעם בעל כרחם?
יתכן שהתשובה נמצאת בסוף הפסוק "וילכו שלשת ימים בלא מים" ופירשו בגמ' בלא מים – בלא תורה.
דהיינו שבלא תורה – אי אפשר לתקן בשלמות את המשיכה לכסף וזהב – בפרט לפי מה שהתבאר שזה היה הע"ז של מצרים – ולכן מיד – "שם שם לו חק ומשפט" – שם במרה קבלו מקצת פרשיותיה של תורה – עוד לפני מתן תורה, כדי לעקור על ידה מנפשם את הע"ז של מצרים – ולתקן בה את עצמם בשלמות.
