בגד לבן בליל הסדר
שאלה: מדוע לובשים בליל הסדר "קיטל" או בגד לבן?
תשובה: בגד לבן הוא זכר לחירות (ט"ז סי' תע"ב) או משום שבגד זה הוא בגד מתים, הלובשים לבן בשעת קבורתם, ואנו לובשים זאת בכדי שלא תזוח דעתו של האדם עליו, בשעה שיושב בכסא מרווח וליד שולחן ערוך עם כלים נאים ומאכלים טעימים (ט"ז שם).
כמו כן, סדר ליל הסדר נחשב כעבודת הקודש של הכהן הגדול ביום הכיפורים, הלובש בגדי לבן (סדר הערוך בשם הגדת דברי נגידים. וראה מקראי קודש ח"ב עמוד קפ"ג).
בהגהות על הגדת מלבי"ם מובא שישראל היו מצויינין במצרים בלבושם, שלבשו בגדי לבן כמלאכי השרת, ולכן אנו מציינים זאת בלבישת בגדי לבן בליל הסדר.
לפי הסבר הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל- נהגו ללבוש בזמן אכילת הפסח בגדי פשתן לבנים, שהוא בגד חשוב בו עומדים לפני המלך, וכזכר לקרבן פסח אנו לובשים בגד לבן.
ישנם שהסבירו שמכיוון שבליל הסדר אנו מקיימים מצוות רבות וזוכים למעלות עליונות, אנו לובשים את בגד ה"קיטל", אותו אנו לובשים בימי הדין, כדי שיהיו לנו למליצי יושר.
יש שציינו בכך את דברי הזוהר הקדוש (בפרשת תצווה), שכתב שבזכות אכילת המצה בליל הסדר אנו זוכים בדין בראש השנה.
טעם מתוק כתוב בספר "קהילת שלמה", שאנו לובשים דווקא את ה"קיטל", שהוא בגד ללא חשש חמץ, כיוון שלא לובשים אותו כל השנה אלא רק ביום כיפור, יום האסור באכילה…
שאלה: נישאתי לפני מספר חודשים. האם עלי ללבוש "קיטל"?
תשובה: בספר "טעמי המנהגים" הסביר, שחתן בשנתו הראשונה לנישואיו אינו לובש "קיטל", כי הטעם בלבישת קיטל הוא בכדי שלא תזוח דעתו עליו, ואילו בשנה זאת עליו לשמוח ולשוש עם רעייתו החדשה. גם המהר"ם שיק כותב שבשנה הראשונה לנישואין לא לובשים "קיטל", כי בדרך כלל (בזמנם כנראה כך היה) החתן פחות מגיל 20 ואינו בר עונשים בשמים, ולכן אין צורך להזכיר לו את יום המיתה. ואולם הרי רובם של החתנים בדורנו מבוגרים יותר מגיל 18, ורבים כן נהגו ללבוש "קיטל" גם בשנה הראשונה לנישואיהם. ובשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א מובא, שמי שאין לו מנהג מיוחד מאבותיו לא ללבוש, עליו ללבוש "קיטל" גם בשנה הראשונה, ובירושלים המנהג היה ללבוש גם בשנה הראשונה.
חלוקת ממתקים לילדים ושינה בצהריים
שאלה: האם ישנה מצווה לחלק אגוזים וממתקים לילדים בליל הסדר?
תשובה: אכן, הגמרא אומרת שמצווה לחלק קליות ואגוזים לילדים, כדי להמריצם להישאר ערים בכל מהלך הסדר, דבר שיאפשר לנו לספר להם את סיפור יציאת מצרים ולקיים את מצוות "והגדת לבנך".
לפני מספר שנים שאלתי בחול המועד את מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א מה המיוחד בחלוקת קליות ואגוזים בליל הסדר, והרי ברמב"ם כתוב שצריך לחלק לילדים קליות ואגוזים בכל חג ומועד כדי לשמחם. הגר"ח השיב שנכון הוא שצריך לחלק קליות ואגוזים בכל החגים, אך כאן צריך לחלקם כבר בליל הפסח, ולא להמתין עד למחרת בבוקר.
בזמנינו, שהקליות והאגוזים "יצאו מהאופנה", אפשר וצריך לחלק לילדים ממתקים, שוקולד, סוכריות ושאר מטעמים מסוכרים, כדי שלא יירדמו, יקשיבו לסיפור יציאת מצרים ויקראו את ההגדה. מסיבה זו ישנו עניין גדול וחשוב להשכיב את הילדים לישון בערב פסח, כדי שיהיו ערניים בלילה (וכן, גם לנו המבוגרים, חשוב לנוח לפחות שעה- שעתיים במהלך ערב פסח, למרות כל הטרדות והעיסוקים החשובים).
נשים וילדים מסובין?
שאלה: האם אשה צריכה להסב כמו האנשים?
תשובה: אשה אינה חייבת בהסיבה ממספר טעמים שהובאו בראשונים: 1. אימת בעלה עליה והיא כפופה לו ולכן אינה צריכה להסב. 2. אין דרכה של אשה להסב בפני הבריות. 3. האשה טרודה בהכנת מאכלי הסעודה, ולכן היא פטורה מהסיבה, כפי שהיא פטורה מהמצוות שהזמן גרמן. ואמנם, אשה חשובה צריכה להסב, ובזמנינו כל הנשים חשובות, ובכל זאת: מנהג האשכנזיות לא להסב (רמ"א) ומנהג הספרדיות להסב (בן איש חי, כף החיים, חזון עובדיה). ונשים אשכנזיות המסיבות, תבוא עליהן ברכה.
שאלה: יש לי ילד בן 9. האם הוא צריך להסב?
תשובה: ראוי שגם קטנים שהגיעו לחינוך יאכלו מצה וישתו 4 כוסות בהסבה. שהרי הבן הקטן שואל ב"מה נשתנה" ש"הלילה הזה כולנו מסובין", ומסתבר הוא שכוונתו גם לעצמו (בן איש חי). ואולם, אין צורך להכריח ילדים מתחת לגיל בר מצווה להסב, אם ההסיבה מפריעה וקשה להם. כי בעצם אין דרכם של ילדים לשבת בהסיבה.
הגרש"ז גרוסמן בספרו המשובח "סדר פסח כהלכתו" דן האם כשמדובר בבנות יש להקל בעניין יותר, שהרי גם נשים גדולות אינן צריכות להסב, או שראוי שגם הן יסבו, כיוון שההסבה כיום היא בכלל השינויים שעושים אחרת מכל השנה, ועליהם הילדים שואלים "מה נשתנה", וראוי שיעשו כן בעצמם, כדי שיחושו את השינוי בעצמם. [ואולם לעניות דעתי, אין זה טעם מספיק לחלוטין בכדי להצריכן להסב. כיוון שבלאו הכי אומרים את ה"מה נשתנה" מבלי לשנות משהו בפועל. אנו שואלים "מה נשתנה" שאנו אוכלים מצה ומרור ומטבילין שתי פעמים עוד לפני שבכלל אכלנו מצה ומרור והטבלנו פעמיים ירקות… אלא מה? "הילדים זוכרים משנה שעברה", אמר לי הגר"ח קניבסקי בחיוך גדול. אם כן, גם את עניין ההסבה זוכרים הם מאביהם ויתר הגדולים…].
אמירת "סימני הסדר"
שאלה: מדוע נוהגים שהילדים אומרים בקול "קדש ורחץ", ואת יתר סימני הסדר?
תשובה: ב"ויגד משה" כתב שנוהגים לומר את כל סימני הסדר כבר בתחילת ה"סדר", חוץ ממה שאומרים כל "סימן" לפני עשייתו, כדי לעורר את הילדים לזכור ולדעת את כל מה שיארע הלילה, ובכדי שישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות".
ה"יסוד ושורש העבודה" כותב, שב- 15 סימני הסדר נרמזו סודות גדולים ונפלאים "ועל כן בעבודה זו יאמר גם סימניה בפה מלא. קודם הקידוש יאמר "קדש", קודם הרחיצה יאמר "ורחץ" וכן הלאה, עד "נרצה" ועד בכלל, והעיקר שיכוון לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו, ויעשה כל דבר בשמחה עצומה, ורחמנא ליבא בעי".
היכן מוזכרות מצוות הלילה ב"סימני הסדר"?
שאלה: מדוע רבותינו הראשונים, שחיברו את "סימני הסדר", לא כללו בתוכם את מצוות ארבע הכוסות, מצוות ההסבה והחרוסת?
תשובה: את מצות ההסבה לא הזכירו הן כי מצוה זו אינה מצוה בפני עצמה, אלא תנאי לקיום מצוות מצה וד' כוסות, אותן מקיימים בהסבה. גם מצוות ד' כוסות, כך מבארים התוספות, תוקנה על סדר ההלל וההגדה וכחלק אינטגרלי מהן, וכנראה בעל הסימנים סבר שאין מצוה בעצם אכילת החרוסת, אלא המצוה היא בטיבול המרור בחרוסת, וכשמזכירים את המרור, נכלל בו גם החרוסת הטפילה לו (הסדר הערוך).
נטילה דרך חירות
שאלה: מדוע צריך להביא לאבא שלי נטלה עם מים ומגבת ב"ורחץ"? וכי אסור בפסח לקום מהמקום?
תשובה: מובא ב"סידור חתם ספור" ובספרים נוספים, שנוהגים להביא לבעל הבית את נטלת המים לנטילת הידיים, דרך שררה וחירות, ושטוב לחנך את הילדים שיטלו את ידי בעל הבית. מפאת הטעם של "דרך חירות" נוהגים רבים למזוג זה לזה את כוסות היין.
שומר לכרפס
שאלה: לפני שנתיים השתתפתי ב"סדר", בו חילקו את ירק השומר לכרפס. ישנו מקור למנהג זה?
תשובה: בתלמוד הירושלמי נאמר, שכרפס הוא "פיטרוסלינון". ישנם שכתבו שהכוונה לפטרוזיליה (הערוך, התוי"ט שבת פ"ט מ"ה, חיי אדם ועוד), אחרים אומרים שהכוונה לסלרי (מהרי"ל, שו"ת חתם סופר ועוד). רבים נוהגים לקחת לכרפס תפוח אדמה מבושל (ערוך השולחן) וישנם הנוהגים לקחת תפוח אדמה ומעט עלי פטרוזיליה (מנהג בעלזא. וכך נוהגים משום מה אצלנו, כנראה ממקורות קדומים). ישנם הלוקחים צנון (קיצור שו"ע, ערוה"ש ועוד), או בצל (ערוה"ש, יסוד ושורש העבודה ועוד). וכן, רבנו מנוח כותב שישנם מקומות שנהגו לקחת שומר לכרפס, זכר לליל הסדר שהוא "ליל שימורים". רבנו מנוח, מרבותינו הראשונים, כותב שירק השומר טוב למיניקות.
החבאת מצת האפיקומן
שאלה: מדוע מחביאים את מצת האפיקומן?
תשובה: הטור כתב שצריך לתת את מצת האפיקומן לאחד המסובים לשמירה, כדי שלא יבוא בטעות לאוכלה באמצע הסעודה.
המהרי"ל כתב להניח את המצה לפניו על השולחן מתחת המפה, כדי שלא ישכחנה מחד, ומאידך- שלא יאכל אותה כעת.
הטור מוסיף, שבהטמנת המצה יש רמז ל"משארותם צרורים בידם" ולכן מחביאים אותה מתחת הכר.
ישנם אחרונים שהסבירו שמחביאים את המצה מתחת לכרית, כי הנחה בין הכר והכסת נחשבת לשמירה, כמובא בגמרא (ברכות כד, א) והוא רמז ל"ושמרתם את המצות".
מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל מסביר שלפי שהפסח צריך שמירה שלא יהיה בו הסח הדעת, וכשמפסיק באמצע אכילת הפסח בסעודה, נמצא מפסיק בהיסח הדעת בחלק הפסח שאוכל בסוף הסעודה, לכן צריך להצניע את קרבן הפסח במקום המשומר. ואנו נוהגים מסיבה זו להטמין גם את מצת האפיקומן, זכר לקרבן הפסח.
ישנם המטמינים את מצת האפיקומן בציצית (גנזי יוסף). ויש האומרים שלפי הסוד מטמינים את האפיקומן בין שני כרים (ויגד משה).
חטיפת האפיקומן
שאלה: ממתי, מדוע ולמה, נגזר עלינו שילדינו הופכים ל"גנבים" והם "גונבים" לנו את האפיקומן?
תשובה: הגמרא (פסחים קט, א) אומרת: "חוטפין מצות בליל פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו", והרמב"ם כתב ש"חוטפין מצה זה מיד זה, כדי שיראו התינוקות וישאלו". חוטפים (חוטפים! לא גונבים!) את האפיקומן, כדי שעל זה יישארו הילדים ערניים, לפחות עד זמן אכילת האפיקומן, וגם בכדי שיהיו מעורים בענייני הסדר וישאלו על מה זה ולמה זה.
בספר "סדר הערוך" מביא בשם "אוצר הפסח" שאנו מאפשרים לילדינו לחטוף את האפיקומן, כדי שהילדים, הלהוטים לקבל מתנות, יזכירו לנו שצריך לאכול את האפיקומן.
הגר"ח מבריסק שלל את מנהג חטיפת האפיקומן, מכיוון שמצת האפיקומן היא זכר לקרבן הפסח, וכשם שהפסח טעון שמירה ונפסל בהיסח הדעת, כן הדין באפיקומן.
ישנם גם ספרים קדומים שכתבו, שחטיפת האפיקומן היא מנהג בדוי והבל והגויים מספרים שהיהודים מלמדים את ילדיהם לגנוב, זכר ל"ויינצלו את מצרים"…
ואכן, בקהילות ספרדיות רבות, לא חוטפים את האפיקומן.
אמנם אנו הנוהגים במנהג זה, יודעים ורואים בכל שנה כיצד חטיפת האפיקומן וחלוקת ההבטחות/ המתנות שלאחריה, מותירה את ילדינו ערניים להפליא, קשובים לסיפורי יציאת מצרים. וכן, עלינו להדגיש לילדינו שלא יחביאו את האפיקומן בבית הכסא או מתחת למיטה, משום שאז תשרה "רוח רעה" על המצה ולא נוכל לאכלה.
הגבהת הכוס
נוהגים להגביה את כוס היין כשאומרים "והיא שעמדה" (משנ"ב בשם הרוקח ושל"ה), מפני שבקטע זה אנו מדברים על ההצלחה והישועה, ונאמר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". והמהר"ל כתב שהגבהת כוס זו, שהיא כנגד "והצלתי" יש בה הודאה להקב"ה על שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. הלקט יושר הוסיף שיש בכך גם טעם על פי סוד, הרמוז במילים "כוס ישועות אשא", "ואף על פי שאינו יודע הסוד, יכוון למה שכיוון הרוקח"…
ה"תרומת הדשן" נהג להגביה את הכוס ב"כמה מעלות טובות למקום" ואחזה בידו עד המילים "לכפר על כל עוונותינו". במילים "לפיכך אנו חייבים להודות" ואילך אנו מגביהים גם כן את הכוס. ויש בכך מספר מנהגים: ישנם המגביהים אותה עד סוף "לפיכך" (הגהות מיימוני), או עד אחר אמירת ההלל (אור זרוע), או עד סיום ברכת "אשר גאלנו" ועד ברכת "בורא פרי הגפן" (הגמ"י, תשב"ץ ושו"ע ועוד). לדעת האבודרהם, הגר"א ועוד פוסקים- מגביהים את הכוס רק בברכת "אשר גאלנו" ולא ב"לפיכך". וישנם הנוהגים להגביה את הכוס ב"לפיכך" ומניחים אותה בהלל, ושוב מגביהים אותה בברכת "אשר גאלנו" (סדר היום, ערוה"ש ועוד).
ומדוע בכלל מגביהים את הכוס? כתבו הראשונים שההסבר הוא על פי דברי הגמרא שאומרים שירה לה' רק על היין, ומכיוון שאנו באים לפתוח כעת בשיר ובהלל ואין אומרים שירה אלא על היין- אנו מדגישים זאת בהרמת כוס היין.
והערוך השולחן כתב טעם נפלא נוסף: "כוס" בגימטריא "אלקים" וכן "הטבע", וכשמגביהים את הכוס ב"לפיכך", אנו רומזים על אמונתינו שלא רק ניסי מצרים המופלאים הם מהקב"ה, אלא גם הטבע כולו נמצא בהשגחת ה' יתברך.
פתיחת הדלת
שאלה: מדוע אנו פותחים את הדלת ב"שפוך חמתך"?
תשובה: הרמ"א כתב שאנו נוהגים לפתוח את דלת הבית לפני אמירת "שפוך חמתך" כדי שנזכור שהלילה הוא ליל שימורים ואנו לא מפחדים משום דבר, והנה- אנו פותחים את הדלת ללא חשש. ה"בית הלוי" מסביר, שפתיחת הדלת בשעה שמוזגים כוס רביעית רומזת לכך שאנו לא חוששים ל"זוגות" בכוסות יין בלילה זה, שבדרך כלל יש בכך סכנת מזיקים, אך הלילה הזה משומר מהמזיקים. וה"מטה משה" כתב, שאנו פותחים את הדלת ב"שפוך חמתך" לרמוז על אמונתנו בביאת המשיח, שאנו מצפים לבואו בכל רגע, ואנו לא רק מחכים לו בלב, אלא גם פותחים לו את דלת הכניסה.
ידידי הרה"ג ר' ישראל שכטר הסביר בזה טעם נוסף מדעתו, שבזמן חז"ל הרי אכלו את קרבן הפסח בחדרי הבית הסגור ונעלו את הדלתות, כדי שלא ייכנסו אנשים שאינם מנויים על הקרבן ויצטרפו. אך לאחר אכילת הפסח פתחו את הדלתות ועלו לגגות לאמירת ההלל, כדברי הגמרא בפסחים (פו, א). ממילא פתחו אז, ב"שפוך חמתך", את הדלתות… ואכן, מצאתי טעם דומה בספר "סדר הערוך" בשם ספר "באר יוסף" (בפרשת בא).
בשעת אמירת 'שפוך חמתך' אנו מוזגים כוס ומניחים אותה על השולחן. אבי מנהגי אשכנז, המהרי"ל, כתב: בליל פסח נוהגים למזוג כוס נוספת יותר מהמסובין, וקורין אותה "כוס של אליהו הנביא", ובקצת מקומות נוהגים שלא לנעול החדרים שישנים שם, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, ואם יבוא אליהו ימצא פתח פתוח ונצא לקראתו מהרה. ואנו מאמינים בזה, ויש באמונה זו שכר גדול'.
—–לשנה הבאה בירושלים!!!
ניסי מצרים נועדו לך עצמך!! /מרן המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל
"והגדת לבנך לאמר בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים", אמרו על כך בגמרא שכל אדם חייב לראות את עצמו בכל דור ודור כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים.
והשאלה עולה מאליה, כיצד אני, שנולדתי אלפי שנים לאחר יציאת מצרים, אמור לחוש ולראות את עצמי כאילו אני עצמי יצאתי ממצרים?! האם כעת, אלפי שנים אחרי, אכן יצאתי ממצרים??
בפרק התהילים שאנו אומרים בתפילת שחרית מידי שבת, אנו למדים את אותו הדבר. "למכה מצרים בבכוריהם- כי לעולם חסדו", וכן הלאה והלאה, בכל "כי לעולם חסדו" העוסקים ביציאת מצרים. הוי אומר כי החסד שעשה הקב"ה ביציאת מצרים, בהכאת המצרים ובכוריהם ובקריעת ים סוף, הינו נס תמידי, מתמשך ובלתי נגמר. "כי לעולם חסדו", מדובר בחסד עולמי, מתמשך ובלתי פוסק. –הכיצד?!
רק כאשר האדם ירגיש, יחוש בעצמו, בתחושת אמת, שכל העולם נברא בשבילו ורק הוא, רק הוא יחידי בעולם, יבין הוא היטב ויחוש שכל מאורעות העולם וניסיו נועדו לו עצמו.
כאשר יהודי יחוש שהינו יחידי בעולמו של הקב"ה ושכל העולם ומעשיו, ניסיו ותהלוכותיו, נועדו רק לו עצמו, לעלייתו ולמדרגתו, הרי יוכל הוא לחוש שכל יציאת מצרים, מלפני אלפי שנים, נועדה לו, עזרה לו ופיתחה אותו. ומה עם שאר מליוני היהודים? ומה עם ההסטוריה? מבחינתו, כל זה אינו אלא שום-כלום, מבחינתו "בשבילי נברא העולם". בשבילי הוציאו את בני ישראל ממצרים ולכן אני מודה על כך באופן אישי, מכל לבבי וכוחותי.
(מתוך שיחה מוסרית שנשא הגר"ש וולבה זצ"ל בישיבת קול תורה. ערוך מתוך מחברותי)
