חכם מה הוא אומר

הכותב : הרב זעליג לייב קליין

הגדה של פסח. חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו'. רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר וכו'. וכבר עמדו על השינוי, מה דגבי הרשע שאמר לכם אמרינן שהוציא עצמו מן הכלל, ואילו גבי החכם לא אמרינן הכי הגם שהוא ג"כ אומר אתכם, דלא אמרינן אתכם ולא אותנו, ומאי שנא. והרבה דברים נשנו בזה וכידוע.

אבל הנראה בזה, דהנה כתב הר"מ בפ"ה מקרבן פסח ה"ז, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור. ובכס"מ הקשה, דהיאך נפטר הקטן בקיומו משעת הפטור בעוד שהיה קטן. והיינו דהא קיי"ל בר"ה כ"ח א' דאכל מצה כשהוא שוטה ונשתפה לא יצא יד"ח מצה, כיון דהיה אז פטור בשעת קיום המצוה, וה"ה בקטן אם אכל מצה דלא יצא יד"ח לכשהגדיל, וא"כ מאי שנא בפסח דפטור לעשות פסח שני לכשהגדיל דנפטר במה ששחטו עליו בראשון כיון דהיה אז פטור מן הפסח. ובחי' רבנו חיים הלוי שם כתב ליסד בזה, דשאני פסח ממצה, דבפסח מלבד מצות הפסח שעליו הא יש בזה עוד דין הקרבת קרבן, מה שהוא קרבנו וקרב עבורו ועולה לו, ככל הקרבנות שקרבים ועולים לבעליהם, ובחשו"ק הרי לא מצינו רק דאינם בני מצות, ומשום דלאו בני חיובא ואזהרה נינהו, אבל אינם מופקעים מעצם הדינים, כי לאו כעכו"ם נינהו, אלא דאינם מוזהרים, ואם הם פטורים ממצות הפסח, אבל מ"מ בני קרבן פסח נינהו, דלא הופקעו מדין חפצא של הקרבת הפסח, ופסחם קרב עליהם ועולה להם לשם פסח ככל הקרבנות שעולים לבעליהם. אשר לפיכך שפיר פסק הר"מ דקטן שהקריבו עליו בראשון פטור מפסח שני, דאף אם נימא דליכא בפסח שהקריבו עליו דין קיום מצוה כלל, אבל מ"מ מאחר שהקריב מיהא את הפסח וקיים דין הקרבתו, שוב אין עליו עוד חובת פסח, כיון שקיים מיהא דין עשייתו. משא"כ במצה דאין באכילתה שום חלות דין מלבד קיום המצוה, א"כ בחשו"ק דלאו בני מצות נינהו, ממילא לא קיימו שום דבר, ועל כן כל שהגדיל או נתפתח ונשתפה חייב במצות מצה, כיון דאכתי לא קיימו דבר בדין אכילת מצה, יעו"ש בכל דבריו.

והמבואר בדבריו, דבחשו"ק דפטורים מן המצות אין זה שהופקעו לגמרי מחפצא של קיומי המצות, אלא רק זאת, דלאו בני חיובא ואזהרה נינהו כיון דלאו בני דעת הם, אבל בחפצא של הקיומים שפיר איתנייהו, אשר הן אמנם בשאר המצות דאין בהם אלא עצמות עשיית הציווי ולא עוד יותר, לפיכך חשו"ק דלאו בני אזהרה נינהו ממילא לא עשו כלום, דכיון דליכא ציווי לא עשו את מה שמצווים כיון דאינם מצווים באמת, והיינו דלא עשו כלום, ולפיכך לא נפטרו בעשייה של שעת הפטור, (ועי' היטב בתוס' הרא"ש קידושין ל"א א' ד"ה גדול המצווה וכו' ודו"ק היטב, ועי' מש"כ בס' בן אשר סי' כ"ד בהערה א' אות ב'), אבל לא כן הפסח, אשר הגם דאמנם ליתנייהו בהציווי, אבל כיון דמלבד עצם הציווי הוי הקיום מעצם זה שהקרבן עולה לו, והחשו"ק דלא הופקעו מחפצא של הקיומים כעכו"ם, וגם הפסח באמת עולה להם וכמו שהוכיח הגר"ח בדבריו יעו"ש, הנה שפיר מתקיים להם מצותן היטב, והיינו שנמצאים נפטרים ע"י קיום גם של שעת פטור.

אשר עפ"ז נראה מבואר היטב, כי בפשוטו נראה דארבעה הבנים אשר כנגדם דברה תורה בקטנים משתעו (ועכ"פ גם בקטנים) וכפשוט, כי המה הבנים אשר נזקקים לאביהם לשאול הדברים, אשר באמת מה שלשון החכם בשאלתו הוא אשר צוה ה' א-להינו אתכם, באמת לשון נכון הוא על כל פנים, כי אמת הוא כאשר הוא קטן דלאו בר אזהרה וחיוב הוא, ורק הגדולים המה המחוייבים, והיינו לשון אתכם, ואין כאן שום הוצאה מן הכלל, כי כבר מצד הקטנות כך היא המדה. אבל דוקא גבי הרשע שאומר מה העבודה הזאת לכם, בזה דוקא הוא דאמרינן שהוציא עצמו מן הכלל, כי הא כמש"כ הגר"ח הרי דגם הקטנים שנפטרו אי"ז כ"א כלפי חיוב ואזהרה, אבל אין בהקטנות כדי הפקעה מכל חלות קיום הפסח, כי ג"כ מתקיים עבורו, כי לאו כעכו"ם הוא שמופקע מכל עיקר הפסח לגמרי, אלא שפיר שייך ונעשה בשבילו, זולת שאינו מוזהר עליו, אשר באמת מהו לשון העבודה הזאת לכם, כי הא אין העבודה רק לכם על כל פנים משום קטנות, כי גם לצד היותו קטן שפיר חשיבא העבודה גם אצלו, כי הא לא הופקע מקיום עבודתו בכך, אא"כ דחשיב מופקע, ואין זה כ"א בשהוא חוץ לכלל ישראל, כעכו"ם, בזה דוקא אין בהעבודה אליו כלום, והיינו שהוציא עצמו מן הכלל בהחלט. אבל החכם שאומר אתכם היינו כלשונו מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה"א אתכם, דמעניינא דציווי משתעי, הנה כלפי ציווי שפיר הגדולים דוקא המה המחוייבים ולא הקטנים, לפיכך נאות לכך לשון אתכם בלא שום דופי ויציאה מן הכלל, כי כל זה מפאת קטנותו שפיר גם כשהוא מכלל ישראל אבל אינו מצווה. ודלא כהרשע דלא משתעי מעניינא דציווי כלל, אלא מכל עיקר העבודה למי שייכת, הנה כלפי חלות הקיום במה שהפסח עולה אין הקטן מופקע כלל יותר מן הגדול מאומה, ואינו דוקא לכם אם לא שהוא חוץ לכלל, ואינו מכלל ישראל, הנה זהו האמור דהרי שהוציא עצמו מן הכלל, ונכון.

ויעוי' בירושלמי פסחים פ"י ה"ב דאמרינן שם בן חכם מהו אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אותנו, וכלשון זה איתא במכילתא פר' בא (סי' קכ"ה י"ד), וכך העתיק הר"מ בסדר ההגדה סוף הל' חמץ ומצה, (רק שבדפוסים המאוחרים הגיהו בדבריו, יעו"ש), ובאמת שזה צ"ע כיון דלשון הפסוק בזה הוא אתכם ולא אותנו, ואכן הגר"א הגיה כן במכילתא, וכן העירו על הירושלמי מלשון הפסוק, וצ"ע בעיקר הגירסא בכל הני דוכתי [ובפרט שקשה להגיה בכל כך הרבה מקומות]. ולהמבואר לן, הרי דכל עיקר האמור גבי החכם לשון דאתכם משום בנים הקטנים הוא, כיון דכולל אותן ג"כ, מלבד הגדולים, אשר באמת גבי הגדולים אה"נ שהלשון יהא בלשון אותנו, שלא להוציא עצמו מן הכלל כלל וכמשנ"ת, הנה שמא הירושלמי ודעימיה עיקר הלשון נקט ושל גדלות כיון שאינו מוצא מן הכלל מידי, כנגד דברי הרשע אשר הוצאה מעלייתא היא, ולא חש אל לשון הכתוב אשר דוחקיה וצורכו כך הוא מחמת כללות הלשון אשר כולל קטנות ג"כ אשר מיהא לא הכלילו עצמן למעשה גם שהוא משום סיבה אחרת וכדרך שנתבאר לן ולא משום יציאה מעיקר הכלל, כי מיהא העדיף לשון זה הברור אשר בודאי לא יוציא עצמו מן הכלל, אלא כולל עצמו בכלל המצווים, ושלא כהרשע, וכל זה יתכן לאור מה שנתבאר דמצד לתא דקטנות הוא זה כל לשון זה דאתכם אשר נמצא לפ"ז דגבי גדולים אה"נ דלא כך הוא הלשון וגם אליבא דהפסוק, וא"כ שפיר יש מקום למעשה בלשון זה באופן דמיירי אצל הגדולים גרידא, וי"ל דלצד זה נתכוון הירושלמי, וא"כ ליכא סתירה מלשון הכתוב, ודו"ק, וצ"ע.

ב.

אבל באמת נראין דברי הירושלמי ודעימיה באופן פשוט, וליכא סתירה כלל מלשון הכתוב, וממילא דמעיקרא לק"מ מהא דגבי הרשע אמרינן שהוציא עצמו מן הכלל ולא כן גבי החכם, כיון דבאמת לשונו הוא אותנו וכמש"כ הירושלמי. דהנה ז"ל הפסוק (דברים ו' כ') כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם, והן אמנם משמע דהשאלה הנשאלת הוא בלשון המפורט, וכמו שאמר לאמר מה העדות וגו', והרי שלא הזכיר הכתוב רק את עיקר תוכן השאלה גרידא, אלא עם לשונו, אבל באמת עדיין יש לראות את הכתוב בב' אנפי, או שהדברים ככתבן, לומר שהבן שואל במילים אלו ממש "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה"א אתכם", או דאמנם זה לשון השאלה, אבל עדיין שינה בו הכתוב מלשון גוף ראשון ושני ללשון שלישי ושני, כלומר דמשה אמר לישראל דהבן ישאל מה העדות וכו' שצוה ה"א אותם, והכוונה אל השואל והנשאל, והיינו דהבן שואל את אביו מה העדות וכו' שצוה ה' את האב והבן כאחד, ואמנם משה אומר שהבן ישאל לאביו מה ציוו אותם, וכשאומרם לנוכח לישראל שמדבר עמהם אומר צוה אתכם, כלומר אתה האבות עם הבן השואל, כי מצידו של משה המדבר עתה הרי שהאב והבן – השואל ונשאל המה גוף שני ושלישי, אבל מציאות השאלה וכאשר נשאל, ומבחינת צידו של הבן בעצמו, הרי ששאלה זו גופא היא מגוף ראשון ושני, הבן השואל עם האב, והוא באמת אותנו, אני ואתה, ודו"ק היטב.

ולכאורה הדבר מוכרע, וכהצד השני, כי הרי פתח הכתוב בלשון יחיד, וכאמרו כי ישאלך בנך וגו', ושוב סיים אתכם, ותינח אם פתח בלשון רבים כי ישאלו אותכם בניכם וכו', בזה שפיר י"ל דלשון אתכם אשר בלשון השואל מוסב כלפי הנשאלים גרידא, ולשון הרבים בזה הם מפאת ריבוי הנשאלים, ואתי שפיר, אבל כאשר פתח בלשון יחיד, דמשתעי בנשאל א', הא מה שייך סיום זה דאתכם לשון רבים כיון דכלפי א' משתעי. ועל כרחך כדרך הב' שכתבנו, כי אתכם מתיחס אל השואל והנשאל, והמה רבים, הנה הרי שכלל עצמו בדבריו, והרי שעצם לשון הבן ממש כפי שיוצאת מפיו הוא מה העדות וכו' אשר צוה ה"א אותנו, ור"ל הבן והאב, וא"ש לשון הרבים.

אשר זה מה שנראה בכוונת הירושלמי, ואתי שפיר מלשון הכתוב, וליכא שום סתירה, דאמנם לשון הכתוב אשר הם דברי משה (שהוא עומד מן הצד) הנה תפס הלשון בלשון שני ושלישי, והיינו דכתיב אתכם, אבל בירושלמי דמשתעי בלשון החכם עצמו ממש, וכמו שכתב בן חכם מהו אומר, לא בדברי מי שחוץ ממנו, אלא בעצמות לשונו, הנה שפיר הוא זה צוה אותנו, שהוא השואל והנשאל.

אבל גבי הרשע שלשון הכתוב שם הוא (שמות י"ב כ"ו) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, שהנשאלים הם רבים, שפיר לשון לכם יתיחס אל הנשאלים גרידא, וגם בלשון רבים, כיון דהמה רבים, והיינו שי"ל בפשוטו שהוא לשון אל הנשאלים גרידא, ולא כלל עצמו, והיינו לכם ולא לי.

וביותר נראה כן, כיון דלאו מלשונו ממש דוקא משתעי הכתוב וכאשר לא אמר לאמר וכאשר כתב גבי החכם, [וגם גבי הבן התם, כי ישאלך בנך לאמר מה זאת, שמות י"ג י"ד], והרי שאין מגמת הכתוב כאן כ"א לומר את עיקר תוכן השאלה כשלעצמה, אשר באמת לשון משה בזה אל ישראל הו"ל להיות מה העבודה הזאת לנו, כיון דגם משה בכלל המצוה והעבודה. אם לא שנקט בלשון זה מצד עיקר שאלת הרשע, שלשון לנו יכול לכלול יותר (כי לשון לנו יכלול את כל עם ישראל בלא יוצא מן הכלל) ולא ככוונת ורצון שאלת השואל, והיינו שהוא מדבר אל אביו ואומר לו לך, ולצד ריבוי השואלים אל אבותיהם שפיר כללם בלשון רבים, וממילא לשונות לך בלשון רבים היינו לכם, או אפילו שכל א' שואל כן לאביו בלשון לכם היינו כלל האבות ואומר להם לכם, כלומר האבות אשר המה נשאלים, גם אילו משה יהא בכלל תהא הכוונה אל כלל ישראל, ומ"מ הוא בלשון לכם, והיינו על כרחך דהשואל אומר לכם כלפי כל השאר, והיינו שאר ישראל חוץ ממנו השואל, והיינו שמוציא עצמו מן הכלל, ודו"ק היטב.

וכל זה נראה בפשט הירושלמי, וכאשר הנוסח הוא "אותנו", וכאשר כך הוא במכילתא ובר"מ, אשר לפ"ז אתי שפיר בפשוטו החילוק בין הרשע דאמרינן שהוציא עצמו מן הכלל וכמו שאומר לכם, ולא כן אצל החכם שעצמות לשונו הוא אותנו והוא מן הכלל. אבל מדברי שאר ראשונים שעמדו על החילוק ונתפרש להם גם גבי החכם דעצמות לשונו הוא אתכם ממש, [ועי' ריטב"א בפי' ההגדה שהביא בדבריו את נוסחת הירושלמי ובמה ששונה מן ההגדה שלפנינו בכמה דברים, וכל זה לצד מה שעמד לבאר חילוק לשון החכם דאתכם, ולא חש לומר דגם בלשון אתכם ואותנו חלוקים המה, ומשמע דנשתוו בזה, והיינו דבתרווייהו הלשון הוא אתכם, ודו"ק.] (וצ"ל דקאי על עם ישראל בכללות, והמה הרבים), הנה צריך ביאור על חילוק הדבר מאי דלא חשבינן להחכם שמוציא עצמו מן הכלל וכהרשע, ואכן הרבה ביארו בזה, אבל גם בזה נתבאר בדברינו היטב למעלה.

__________________________

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל