לתרומות לחץ כאן

בדעת ריב"ל דעסק התורה מגנא ומצלא ואם ה"ה כששכיחא הזיקא

כתובות ספ"ז דף עז: ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר אילת אהבים ויעלת חן, אם "חן" מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא (בתמיה). ופירש"י מיכרך בהו, נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה ומושיבן אצלו ומובטח הוא שתגין התורה עליו ולא יוזק, עכ"ל.

ב. וכן יעוי' ברפ"ה דעירובין (נד.) ובפ"ט דסוטה (מו:) דאזיל ריב"ל לשיטתיה דאמר דהמהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך ע"ש, והיינו כשיטתיה "שעסק התורה" שומרת על האדם אף "במקום סכנה", מדכ' דמעלה "חן" והיינו "עושה טוב", וא"כ כ"ש דפועל "להסיר הרע" ומיגן על העוסק בו מכל צרה וצוקה. ג. וכן יעוי' בפ"ב דמכות (י.) דאמר ריב"ל מאי דכ' עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה ע"ש. והיינו ריב"ל לשיטתיה דתורה "מגנא ומצלא" מכל רע וע"כ דבזכות זה זכו בנ"י לנצח במלחמה. ד. וכן יעוי' בפ"ק דברכות (ד:) דא"ר יהושע בן לוי אע"פ שקרא אדם ק"ש בביהכנ"ס מצוה לקרותו על מטתו, וה"ט כש"כ בגמ' שם לקמן (ה.) דא"ר יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו [להרוג את המזיקין, רש"י] וכו', וא"ר יצחק כל הקורא שמע על מטתו "מזיקין בדילין הימנו" ע"ש, והיינו ריב"ל לשיטתיה דעסק ולימוד התורה מציל האדם "ממזיקים" וכיו"ב. ה. וכן יעוי' בפ"ב דשבועות (טו:) דריב"ל אמר לפסוקים שבתהילים יפול מצידך אלף וגו', יושב בסתר עליון וגו' לפני שהלך "לישון" על מטתו ע"ש, ומקשי' היכי עבד הכי והא ריב"ל גופא אמר דאסור להתרפאות בד"ת, להגן שאני ע"ש, והיינו שקרא להני פסוקים כדי "שיגן" עליו ממזיקים שלא יזיקוהו בשינתו, וריב"ל לשיטתיה שד"ת "מגן ומושיע" לכל החוסים בו. ו. וכן יעוי' באבות (פ"ו מ"ב) דאמר ריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו', שאין לך "בן חורין" אלא מי שעוסק בת"ת, שכל מי שעוסק בתורה ה"ז מתעלה וכו', ויעו"ש ברש"י שכ' בזה"ל, שאין לך בן חורין, לפי שבנ"א "מכבדין ומשמשין לפניו", ומי שאינו עוסק בה "מתרחקין ממנו" וכו', עכ"ל ע"ש.

והיינו דיעוי' בשבת (קיד.) דא"ר יוחנן איזהו ת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים וכו' ע"ש, וכעי"ז א"ר יוחנן ביומא (עב:) ע"ש. ונראה דזהו דפירש"י דה"ט דאין בן חורין אלא וכו' לפי שמשמשין לפניו, וכנלמד מדכ' "ועשו" ארון וגו' שצריך "לעשות מלאכתו" דהת"ח עבורו, ודו"ק.

אולם למש"נ דס"ל לריב"ל דתורה "מגנא ומצלא" תמיד על עוסקיה ולומדיה, יל"פ באופ"א דה"ט דהוי "בן חורין" שכן עי"ז ניצול מכל צרה וצוקה ואינו בא לידי חולי או עניות או מריבה וכו' וריב"ל לשיטתיה דעסק התורה מגן ומושיע מכל פורענות, ודו"ק.

וע"ע בברכות (כא:) ובפ"ק דקידושין (ל.) דאמר ריב"ל כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר חורב שנאמר והודעתם לבניך וגו' וכתיב בתריה יום אשר עמדת וגו' ע"ש, ויעו"ש בקידושין בעובדא דריב"ל דהתעטף בראשו בסדין שאינו ראוי לכבודו ומיהר ליקח את בנו לבי כנישתא מדכ' והודעתם וגו', דמבואר גודל אהבתו והערכתו דריב"ל ללימוד תורתו של בנו, יעו"ש.

אם עסק התורה מגנא ומצלא גם בשכיחא הזיקא

שם, ריב"ל מיכרך וכו', ופירש"י נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה וכו'.

וא"כ מבואר ברש"י דס"ל דבשעה שהיה ריב"ל עוסק בתורה היה מושיב אצלו להני "חולי ראתן" וכו', אולם יעוי' בריטב"א שכ' וז"ל, ריב"ל וכו', פי' מכרך בהו אפי' היכא דלא עסיק בה, וכדאמרי' בסוטה (כא.) גבי כי נר מצוה ותורה אור, דאורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקים בה לשמה, עכ"ל ע"ש. והובא בשיטמ"ק. ומבואר דס"ל דלא כדמשמע ברש"י דדוקא "כשעסק בתורה" היה מכרך בהו. ויל"ע לרש"י מהגמ' בסוטה שם דמבואר דאף כשלא עוסק בה ה"ז "מגן ומציל". אכן מלשון הגמ' משמע דדוקא "כשעסק בתורה" הושיבן אלו, דכ' "דמיכרך בהו ועסיק בתורה" ואמר וכו', דתיכף "שנדבק אצלם" עסק בתורה שעי"ז "מגנא ומצלא" ולא בעלמא כשעסק בפרנסתו וכיו"ב, ויל"ע לריטב"א.

ומאידך יל"ע ברש"י כלעיל מ"ט ס"ל דנדבק אצלם דוקא "כשעסק בתורה", הא גם לפני כן ואח"כ ה"ז "מגן" מן היסורים, וכש"כ הריטב"א. ושמא היכא דשכיח הזיקא שאני דאינו מגן אלא בשעת הלימוד ולא לפניו ולאחריו, ורק בעלמא בחולי ויסורים וכיו"ב "דלא שכיחא" אכן מגן גם שלא בשעת לימודו, ולזה ס"ל לרש"י כנ"ל. ומשא"כ הריטב"א ס"ל דגם בשכיח הזיקא ה"ז "מגן" וכנלמד מדכ' "אילת אהבים" וגו', דהוי ק"ו לענין הצלה ושמירה, ודו"ק.

וע"ע בקוב"ש הכא (אות רעז') שהק' מדכ' בפ"ק דפסחים (ח:) דאע"פ ששלוחי מצוה אינם ניזוקין מ"מ היכא ד"שכיח הזיקא" לא סמכינן אהא דאינן ניזוקין, וכנלמד מדכ' ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני יעו"ש, וצ"ל דהיינו דוקא "בשאר מצות" אולם לימוד תורה שאני דמציל אף מ"הזיקא שכיחא" וכדיליף מק"ו אם מעלה "חן" וכו', עכ"ד הגרא"ו ז"ל, יעו"ש.

אולם צ"ע מדברי רש"י בפ"ב דב"ב (כא.), דיעו"ש בגמ' אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא, ופירש"י וז"ל, ללמוד מיום ליום, שמא יוזק בדרכים, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שנא' פן יקראנו אסון, אלא יוכל לכוף בני אותו מתא להושיב מלמדי תינוקות, עכ"ל ע"ש. [וכ"כ רש"י בפ' מקץ שם עה"פ פן יקראנו אסון (מב', ד') דמכאן שהשטן וכו', וכן בפ' ויגש פירש"י עה"פ וקרהו אסון (מד', כט') דהשטן מקטרג וכו' ע"ש]. והיינו דאע"פ דשלוחי מצוה אינם ניזוקים, מ"מ "הליכה בדרך" חשיב שכיח הזיקא ובזה ליכא להאי כללא, ואע"פ דאיירי שם במצות ת"ת שהתשב"ר הולך מעיר לעיר ללמוד תורה אצל רבו אפ"ה חיישי' שינזקו. ודלא כש"כ רבינו הג"ר אלחנן ז"ל דבת"ת שאני דלא אמרי' לזה, וצ"ע.

אולם מאידך יל"ע בגמ' הכא כנ"ל, איך אכן הסתכן ריב"ל ולא ניזוק מהני "חולי ראתן" הא מסתברא דהוי "שכיחא הזיקא" וכו'. וי"ל דדוקא בעודם בדרך ועדיין לא עוסקים בפועל במצוה כ"א "הולכים לקיימה" או "חוזרים מקיומה" הוא דאמרי' דכששכיחא הזיקא אינו "מגנא ומצלא", ואפי' במצות ת"ת. אך בעודו עוסק במצוה אף כששכיח הזיקא אפ"ה ה"ז מגן עליו מן הפורענות. והיינו דוקא במצות ת"ת דחשיבא טובא ואיכא לק"ו הנ"ל מדכ' ויעלת "חן" וכו'. [אולם בשאר כל המצות גם כשעוסק בו בפועל אינו "מגן" מהזיקא דשכיחא, וכמוכח בגמ' בפ"ק דפסחים שם שכ' דהיכא דאיכא "עקרב" שסכנתו "מצויה" א"א לו לקיים למצות "בדיקת חמץ" ע"ש. ושמא היינו דוקא במצוה "דרבנן" כבדיקת חמץ, דחיובו רק "מדרבנן" כבדיקת חמץ דחיובו רק "מדרבנן" דאמרי' כן ולא במ"ע מה"ת. אולם בפשטות דינם שווה בזה].

וא"כ זהו דנדבק בהם ריב"ל "כשעסק בתורה", דבכה"ג אף אם הזיקו מצוי מ"מ הרי הוא "מוגן". ומשא"כ ברש"י בב"ב שם איירי דהתשב"ר "בדרך ללמוד" ולא ב"שעת הלימוד בפועל" דבכה"ג כששכיח הזיקא לא "תגן" עליו המצוה, והבן בס"ד.

המאמר מתוך קובץ בית אהרן וישראל

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *